מאהבה לשייכות, מלימוד להתמסרות

 

בסוף הוא מגלה שמתחת לכול, הדבר שהוא באמת רוצה זה שיאהבו אותו. הוא היה צריך לעשות סיבובים רבים, וללכת לאיבוד במחוזות מרוחקים, כדי להגיע בסופו של דבר לאמת הפשוטה הזו. אבל כעת הוא רואה – כל הדרמה וטיעוני ההיגיון, הווכחנות והעשייה העמלנית – כל זה מתכנס לכאן.

ולא די היה שמישהו יאמר לו זאת, או שינכס לעצמו את הרעיון באופן תיאורטי – הוא היה צריך ללכת כל הדרך עד אל הקריסה שהפגישה אותו באופן האינטימי והממשי ביותר עם העובדה – הוא רוצה כל מני דברים, אבל בלב הדברים הוא רוצה בעיקר שיאהבו אותו.

™ ˜

זה מסוג הגילויים המסעירים שאמיתותם הפשוטה נושאת עומק אינסופי שלא חדל לטלטל. כעת יאמר זאת גם על הילד אשר מנסה בדרכים שונות – נעימות יותר ונעימות פחות – למשוך את תשומת הלב – גם הוא רוצה בעצם שיאהבו אותו.

ובכל זאת, בלי לכחד באמת הזו, אני רוצה להציע ניסוח מעט שונה: שהילד, כמו גם האדם המבוגר, בבסיס חיפושם רוצים שייכות. והשייכות מכילה כבר את האהבה אבל היא מכילה גם יותר – היא מכילה גם את הרצון לחבור, את השותפות, את המעשיות של השותפות הזו, את התקשורת, התנועה והפוריות.

היא מכילה את הרצון להיות חלק – חלק פורה במציאות.

™ ˜

הילד והאדם והמבוגר מחפשים אחר שייכות כמו שעלים של צמח מחפשים אחר השמש, כמו השורשים שמחפשים אחר המים. הם מתבייתים על השייכות עוד מרחוק ומתחילים לנוע בעקבותיה, מבקשים להשתרש בה ולינוק ממנה חיוניות.

אין זו רק גחמה של מותרות, עניין שהוא אמנם נעים ומחמם לב, אבל אפשר גם בלעדיו. גם אין זה צורך הישרדותי במובן הגס, המניח שכל דבר צריך שתהיה לו תועלת אבולוציונית. יותר נכון לומר שזו משאלתה העמוקה של הנשמה, והמהות של תנועת קיומה.

™ ˜

השייכות הזו מזינה באופן עמוק.

היא מגלמת את הבקשה להתחבר לאדמת הממשות, להיות חלק מאותו אחד שממנו באים ואליו שבים. החיזור אחרי השייכות אינו רק מעשה אגואיסטי הישרדותי, אלא בעיקר מעשה אנושי המיועד לקיים את האפשרות לברך. אכן לא רק שיאהבו אותו, אלא שגם הוא יאהב, ולא רק באופן ליבי, אלא גם באופן מעשי כנתינה שחוזרת ומגלה את פירותיה.

לחיבור הזה אחר הממשות יש טעם של קדושה,

ולחיפוש אחריו יש טעם של התמסרות.

™ ˜

אלא שבדרך מסתבכים הדברים.

אותו גישוש בריא אחר שייכות עומס עליו כל מני התניות העושות אותו למשהו שהוא קצת שונה ממקורו. מה שהתחיל כחיפוש פשוט ותמים אחר שייכות, נעשה לחיפוש המסובך אחר שייכות. וזה הדבר השכיח שבדרך כלל מכירים.

ונדמה לי שיש כאן שתי טעויות יסוד, המושרשות בשתי אמונות, האחראיות להסתבכות:

  • האמונה שאת השייכות יש לחפש במונחים של "עשו לי מקום". (שהוא העמדה הקדמונית של הילד בקרב הוריו).
  • והניסיון להבטיח את השייכות. (משמע לא די בשייכות של היום, יש צורך גם לדאוג למחר עד כי זה נעשה חשוב יותר מן ההווה). 

שני הדברים הללו ביחד, ואולי בצרוף דברים נוספים, הופכים את כמיהת השייכות למשהו השונה ממקורה – תנועת נפש שיש לה טעם אחר ומגמה אחרת.

כעת, כשהיא פועלת במסגרת תחפושתה, במקום לחולל שייכות היא מתחילה לייצר את המרחב ההישרדותי-ציני-יריבותי המוכר כל כך.

™ ˜

דומה שהאדם בחיפושו אחר שייכות מצא כלים מסוימים זמינים ומוכנים לו – כלים שפיתח בהקשר הטכנולוגי – ובשל כוחם הרב הוא התיישב בהם כמו שמתיישבים בתוך טנק רב עוצמה.

כעת הוא אץ לכבוש את השייכות בלא להבין שעוצמתו הוליכה אותו שולל. כלים זמינים אלה לא יכולים ממש לעזור לו להגיע לשייכות, ההפך מכך. וכך החיפוש התמים אחר שייכות שעטה חליפה ונעשה לחיפוש המסובך אחר שייכות, במקום לעשות את האדם שייך, בעיקר עשה אותו שייך על תנאי – משמע, לא שייך בכלל. או לפחות לא באופן שאליו כמהה נפשו.   

™ ˜

"עשו לי מקום" שייך לעמדה של הילד אשר בשבילו השייכות היא המרחב המשפחתי התלוי במנהיגות הוריו. עדיין הוא אינו יודע לייצר את השייכות בעצמו, כשם שהוא לא יודע לצוד את פרנסתו. תלוי הוא כולו בהזנת הוריו, גם בכלל וגם בעיקר בעניין זה. זהו סוג השייכות הסימביוטית שאליו הוא מתקשר והחיוני להתפתחותו.

אלא שבאופן טבעי סוג שייכות זה עובר התמרה למשהו אחר – סחף הבגרות מגדל את עצמאות הילד ומציב אותו במציאות באופן חדש. בשלב הזה, להמשיך לחפש שייכות במונחים של "עשו לי מקום" מחמיץ את העניין. הוא נעשה למפעל של התניה שמושך אותו להעמיד תחליפים במקום עצמו, ולהפוך את עצמו, שהוא מישהו – למשהו.

זהו תמצית המפעל ההסתדרותי. המקום שבו האדם מרגיש צורך להקריב חלקים הולכים וגדלים של עצמו למען האליל שאמור לעשות לו מקום בתוך השייכות.

זו אם כן טעות היסוד הראשונה – להעניק כוח מוגבר לאותו "הם" שאמורים לעשות לו מקום, ולהכניסו לחיק השייכות כמו שעשו לו הוריו בשעה שהיה ילד. התמכרות זו לדעת זולתו נדמית כדרך אל השייכות, אבל היא לא.

™ ˜

להבטיח את השייכות ליישב אותה, לרצות שהיא תהייה שם גם אם הוא לא שוקד על כך. לראות אותה במונחים של צריכה ולא במונחים של יצירה. לתת אגב כך לסוג של עצלות להתפשט בנפש, להאמין שאפשר לחיות בלי לחיות, שאפשר לחסוך את הטורח, שיש מנגנון שיכול לעשות זאת בשבילו ואז יהיה בטוח מראש, שייך מראש.

וכך מוצא האדם את עצמו עמל הרבה, עובד קשה, רק כדי לייצר את אותו בטחון אשלייתי המגלם את הזמן שבו שוב לא יצטרך לעבוד. זה מהות המהלך ההתיישבותי – האדם מתיישב על הקרקע, דואג למחר, ובינתיים, היום, הוא חי רק בדרך לשם.

™ ˜

כאמור, שתי ההתניות הללו יוצרות בסופו של דבר, כמעט באופן פרדוכסלי, את המרחב התחרותי, הישרדותי, יריבותי – מקום שבו האדם שמולו הוא קודם כל אויב. אויב מבוית אולי, נחמד, הנוהג על פי כללי הטקס והנימוס, אבל עד שלא הוכח אחרת – יריב, שעצם קיומו מאיים על הקיום.

וזה כמובן מזין את עצמו, כי כאשר אדם מתייחס אל הזולת והמרחב האנושי באופן כללי כמרחב הישרדותי, זה ממילא גם יעודד את הזולת לנהוג באופן דומה, מה שרק יגביר את תחושת הסכנה ואת מאבק היריבות.

להיות שייך, במקום הזה, פירושו "לקחת" – אדם לוקח את מה ש"מגיע לו" (מצד היותו קורבן), משמע את מה שבסתר ליבו הוא יודע שבאמת לא מגיע לו בכלל.

כך נוצר מעגל הלקיחה. מקום שבו נשאב כל צד להתעסקות עצמית מוגברת. מחויב לקחת בכל הזדמנות. ובאמת אין זה משנה אם הוא צריך עכשיו או לא, כי האינסטינקט פועל באופן מוכלל ודרוך תמיד לנצל כל הזדמנות.

כי אם לא ייקח לא יתנו לו, ואם לא יתנו לו, לא יהיה לו. ואם לא יהיה לו… ובכן, זה לא טוב.

™ ˜

בדיעבד נוכל לסמן את הפרדוכס: הדבר שאותו רוצה כל אחד זה בעצם את השייכות, אבל תהליך הלקיחה מקרבו אל יעדו רק ב"כאילו". נדמה לו שהוא זכה במה שהוא רצה, אבל מה שהשיג בדר זו, איכשהו לא משביע אותו. דומה שהוא הלך כל הדרך במסלול הזה והתקרב מאוד אל השייכות, אלא שיש מחיצה עבה של זכוכית שחוסמת את המסלול הזה. זו אולי קרבה של עין אבל לא קרבה של מגע, ובלעדי המגע גם אין פוריות. זה מסביר את כפל התחושה הזה שאופייני לשייכות הסימביוטית – האדם מדבר בלשון "אנחנו" ומרגיש חלק מעם, אבל קצת יותר עמוק בפנים הוא בודד בדידות עקרונית ומקיפה.

™ ˜

ובאמת לעולם לא יוכל להיות שייך, להיות חלק מן השייכות, רק באופן פשוט ופסיבי, אלא תמיד הוא מזומן להתייצבות:

האומץ להיות חלק.

לחצות את תחושת הקורבנות, היריבות, ההמתנה לאישור, המתבודדת מפני השייכות, ולהסכים להיות שייך באופן אקטיבי, כהכרעה, כאומץ לב.

והאומץ הזה צומח באופן תמוה לכאורה מתוך אומץ אחר:

האומץ להיות יחיד.

ושניהם – אומץ להיות חלק והאומץ להיות יחיד – מכוננים את האומץ הנדרש כדי לחצות את השייכות התחליפית אל שייכות אמיתית – שייכות שאיננה רק שייכות של הימצאות בבדידות יחד עם עוד אנשים בודדים, אלא שייכות של דיאלוג אקטיבי המתמיר רגע אחר רגע את היריבות לידידות.

™ ˜

החיפוש התמים אחר שייכות, אם כן, צריך סוג של תמימות שנייה. כי מה שנראה על פניו כחיפוש התמים – נניח חיפושו של הבחור אחר אהבת חייו – כבר הוא מסובך. ויש צורך ביושרה ואומץ לב, כדי לחזור ולעשותו תמים. לחזור ולמצוא בלב הסיבוך את המעיין המקורי, ולהיות אמיץ להנכיח אותו ככזה.

™ ˜

אדם לא יכול באמת לשנות את עצמו במנגנוני שליטתו.

אפשר ממש לקבוע כאן חוק – החוק הראשון של הנפש – אין אדם יכול לשנות את עצמו.

אבל,

זה לא אומר שהוא לא יכול להשתנות.

למעשה הוא משתנה כל הזמן, לא כי הוא משנה את עצמו, אלא כי המציאות משנה אותו.

ואם הוא רוצה לגדול ולהתפתח כל מה שהוא צריך זה לשנות כיוון, במקום מאמץ ההנדסה שבו הוא מציב את עצמו כפרויקט לשינוי עצמי, פשוט להתמסר למציאות.

™ ˜

רוצה אדם לעזור לעצמו לגדול, להתאמן בתקשורת, להשתכלל בנוכחות. מכיר הוא בגודל השבר, מזהה את אי האהבה העצמית, ומחליט לשנות כיוון. לשם כך הוא רוצה ללמוד.

אבל מבלי משים הלמידה נעשית לו פרויקט חדש של הסתדרות – מעשה שבו הוא מבקש להרחיב את דעתו, את מרחב ידיעתו, את שליטתו ובטחונו. אכן, שוב הוא מחפש בטחון, ושוב הוא מחפש אותו במונחים התיישבותיים – רוצה הוא לדעת, וכך הוא מפרש את תהליך הלימוד – התהליך שבו בסופו של דבר יהיה יותר ידע בידיו.

ועצם העובדה שמכאן יצא לדרך לימודו, כבר לוכד אותו מחדש בהתניית שליטתו.   

™ ˜

אדם לא יכול, אם כן, ללמוד כמו שהוא יוצא להפסקה בה הוא מתאמן לקראת רגע האמת. עכשיו זה רגע האמת. משמע, כל רגע ורגע.

וכל רגע ורגע, הערך הגדול ביותר שיכול ללמדו דבר קשור ביכולתו להתמסר למציאות.

שזה אומר, בניסוח אחר, להסכים לטבול בתוך מרחב ידידותי. לא הכלי שנמצא בידיו, ואשר בצורה זו או אחרת תמיד הוא שם ליתר בטחון כמגננה מפני עולם עוין, אלא הידע הנמצא בלבו.  

ללמוד זה לא לדעת יותר, כי מה שהוא יודע יותר תמיד בא מתוך התניות הידיעה הקודמת, ללמוד זה להתמסר לחכמה שמשנה – שיודעת אותו.

™ ˜

וכך, באופן הפוך משהו, להיות שייך זה לא רק להיכנס לשייכות אלא להסכים שהיא תיכנס אליו. לא רק להצטרף אליהם, אלא להסכים שהם יכנסו אל תוכו.

זה נשמע אולי שוב כסוג של פסיביות, אלא שיש כאן את הכנסת האורחים של מלך, אשר נעדרת בפסיביות הקורבנית של "עשו לי מקום". כאן, הוא אמיץ שיכירו אותו, והאומץ הזה עוד לפני שעשו אפילו חצי צעד אל תוכו, כבר הוא שייכות.

בעלתנות ושייכות שני דברים שונים הם.  

™ ˜

אני מסכם: האומץ להפוך את המרחב למרחב ידידותי הוא בו זמנית גם הדרך אל השייכות, וגם מהות תהליך הלמידה.

גם הפרי וגם הזרע.

הפרי: שהרי האדם שמולו, הקבוצה שאתו, לא במקרה היא כאן בשבילו, וכל זמן וכל מקום הוא הזדמנות לשייכות אליה עורגת נפשו. ועכשיו הוא הזמן.

הזרע: שהרי מתוך זה שהוא מתמסר לשייכות הניצבת מולו, הוא ממילא גם נעשה תלמיד של הנוכחות, ואותה טבילה בים השייכות, היא גם זו שעתידה להעמיק את חוכמתו – מתוכה יקבל את ברכת הגדילה, ובין היתר יעמיק את יכולתו לעשות בדיוק את זה – להפוך איום לקיום (לשִיום, למִיום (הוספת מולקולת מים לתרכובת)). מרחב יריבותי למרחב ידידותי. וכל הדברים האחרים שילמד בדרך, דומה שהם רק הפירות הנוספים המתפתחים לצד לימוד זה, שהוא העיקר.

™ ˜

בניסוח אחר, אדם צומח מתוך מארג הקשרים שלו. רוצה הוא ללמוד צריך הוא להסכים להתמסר ליחסים – לא לנהל אותם, להתמסר אליהם.

ובהתמסרות הזו, כשמבינים אותה לעומק, יש כבר את האומץ להפוך יריבות לידידות. כי עצם ההתמסרות מניחה שיש כאן דבר טוב שעתיד לברך אותו. היחסים, עם כל הקושי שבהם, טומנים זרע של טוב. ומתוך אמונה זו הוא מתמסר. לא דואג לעתיד, לא מחפש בטחון – מסכים לנוע על פני הזרם שלהם למחוזות החדשים שהם עתידים להביא אותו אליהם.

אין לימוד, כנראה, שהוא לא לימוד של היחסים, מתוך היחסים, גם כשמדובר בלימוד מתמטיקה.  

™ ˜

הנה כי כן, זו דרכו של הלימוד – מזמין הוא את היושרה ואומץ הלב להפוך מחדש את החיפוש המסובך אחר שייכות לחיפוש התמים אחר שייכות. ובזה כבר נאמר הכול. שהרי החיפוש התמים אחר השייכות הוא גם ממילא הנכחתו, והוא גם ממילא ההתמסרות לאותו מרחב ידידותי שמלמד אותו.

זה המובן העמוק של למידה. למידה במובן של התרחבות, התגדלות, התעצמות.

כי מי עוד יכול ללמד אותו מלבד המרחב הידידותי, שבו כל קושי הוא אתגר של גדילה?

ישנו איום מתמיד.

בניסוח אחד הוא מזמין התקשחות שהיא סוג עקרוני של אי-למידה – הידע הוא בידיו. אבל בזה גם ניתוקו. התקשחות היא הצטמצמות, הימנעות מתנועה, ניתוק.

בניסוח שני הרי יש כאן אתגר – ועם האתגריות הידע עובר ללבו. מאותו רגע שהכריע לכיוון האתגר, נהפך המרחב ההישרדותי למרחב ידידותי, ואת ההתקשחות מחליפה סוג של פתיחות הנושאת עמה אופטימיות, תקווה, ייעוד.

הנה, כך הולך ונפתח המרחב האמוני-דיאלוגי, וככל ששוהים בו יותר כך הולכת ומתרחשת תנועת ההגירה ההופכת אותו לבית שממנו יוצאים ואליו חוזרים.  

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *