עומד אדם מול השער, משתוקק לעבור בו, ואף על פי כן לא עובר.
תחת זאת הוא מונה את הספקות:
האם זו האמת? האם מותר? האם השער הזה בשבילו נועד? האם ראוי?
אם היה מקשיב לקולו הפנימי היה נענה בביטחון, אבל הוא, משום מה, מחפש סוג אחר של בטחון, אותו הוא רגיל לאסוף משגרה אחרת. ואף על פי שנדמה שזה עניין של עוד קצת, שמאזן הכוחות הוא בסך הכול קרוב לשווה, ודי בעוד איזה נימוק אחד או שנים כדי להטות את הכף ולשכנעו סופית ללכת אחר ליבו ולעבור בשער, הנה, בפועל, נדיר שזה קורה, ואותו מרחק זעיר לכאורה, נותר בכל זאת בלתי עביר. זה כך, בין היתר, לא משום שחסרים שני הנימוקים, אלא משום שעצם המעמד הממתין לנימוקים, עושה את המרחק הזה באופן עקרוני בלתי עביר.
לצורך המעבר בשער הוא צריך לגייס דבר מה אחר. ואף על פי שבלב ליבו הוא אפילו את זה כבר יודע, הנה בכל זאת, בהתמדת הגיונו, הוא שב ונמנע. וכך, כמו בקואן זן מוכר: השור כולו עובר בחלון, רק הזנב לא מצליח לעבור – איך זה?
עומדים הדברים על חוט השערה: ישנה הטיה קטנה של הנפש, אשר תמסור את כולו בידי מה שמשתוקקת אליו נפשו, אבל דווקא את ההטיה הקטנה הזו הוא מסרב לעשות.
זה לא בדיוק שהוא מסרב, הרי בזה העניין, הוא דווקא עסוק מאוד בכל מני דברים שנדמים כרוצים לקדם אותו בכיוון המיוחל, אלא שמבלי משים, כל הדברים הללו שהוא עסוק בהם מצטברים ומסתכמים – ברמה של ההטיה – לסירוב. הוא לא מבחין בכך, אבל בסופו של דבר כל העיסוקים הללו הם דרכים שונות לסרב. דווקא אם היה חדל מכל המאמץ הזה, היה גם מתפוגג סירובו. ואולי מתוך כך גם היה מוצא כוח לעשות את תנועת הנפש הזעירה הזו, שהיא ישירה ופשוטה.
אלא שברוב המקרים, ברוב רובם של המקרים, אנשים לא מצליחים לחדול מן המאמץ. משועבדים הם לו ולהגיונו, וממשיכים לטחון אינספור ספקות, שלכאורה מייצגות את נאמנותם לאמת, ולמעשה שבויות בידי היפוכה.
עומדים הדברים, אם כן, על חוט השערה. שערה קטנה שצריך להיפרד ממנה על מנת לעבור בשער, אבל אשר ברוב המקרים מסרבים לשחררה. וכך, אף על פי שאין היא יותר מחוט דק, בכל זאת היא נעשית לעיקר – חסימה עצומה.
מה הוא חוט דק זה שכוחו כה גדול?
אולי זה לא יותר מאמונה.
אמונה בודדה, שמרוב שהיא שגורה כבר לא מבחינים בה. פעם אחר פעם סוקר האדם את כל מערך הגיונו בחיפוש אחר הטעות שמשבשת את חייו, ודווקא אותה לא מוצא. פעם אחר פעם מוציאה בדיקתו את המסקנה שהכול מונח במקומו, אף על פי שהוא יודע שיש כאן משהו משובש מעקרו.
מה היא, אם כן, אמונה זו שהוא שבוי בה?
ממתין הוא שיהיה כוח יותר גדול ממנו שיאשר לו. ונדמה לו שהוא מבין איזו צורה תהיה לאישור זה: זה יהיה הכוח אשר בהגיון עדיפותו של הנתיב האחד, יגלגל אותו כמו מעצמו במורד הנתיב הזה – שמכורח כוחו גם יתגלה כנתיב של אמת.
במילים אחרות, ואם צריך לתת לאמונה הזו כותרת: זו האמונה שהאמת היא כורח.
וכך עומד הוא מול השער ושואל שאלות של ספקנות שהן לו בבחינת אמת, וממתין שמתוך הספקות הדברים יתבהרו, וכוח גדול יבוא ויישא אותו ללא שום מאמץ מצדו ויעביר אותו בשער. אבל ככל שהוא ממתין יותר, כך הוא תקוע יותר בשגרת דפוסיו, לא מצליח לחרוג מן המישור של המוכר.
הוא אינו מבין, שאת השער הזה צריך הוא לעבור במו רגליו – בכוח חירותו.
ולשם כך דווקא את האמונה השקופה ההיא – שהאמת היא כורח – הוא צריך לשחרר.
להרפות מן האחיזה הכול כך חזקה בחוט, השם אותו כקורבן בידי המציאות.
זו נקודת צומת ממשית שאדם ניצב בה, והיא מפורשת לו כולה בבשרו, גם אם אינו מבין את מהותה. מרגיש הוא את שגרת חייו הסובבת שוב ושוב בנתיביה המוכרים עד זרא, וברגעי חסד עומד הוא במלוא הנוכחות מול האפשרות האחרת שאת טעמה הוא יכול לחוש על קצה לשונו. אפשר שזה קרה בעקבות משבר, אולי פגש אדם מיוחד, אולי קרא דבר מה שהזכיר לו. מכל מקום, האפשרות הזו מטלטלת אותו, מרעידה את לבו, קוראת ומזמינה אותו לחיים שכמו מאירים לו מן הצד השני של השער. אבל לעשות את המעשה הרדיקלי ולחצות לצד השני, הוא לא מצליח.
במקום זה הוא משתמש ברגעי החסד כהזדמנות להמשיך לאסוף עוד רמזים לאותה יציאת מצריים שלו, אשר הוא מקווה תקרה באחד הימים, והוא מדמה את עצמו מכין אותה בספקנותו. הוא חושב שהספקנות הזו היא תאור הולם של האמת. הוא חוזר על אותן אמירות שגורות, מקובלות, מייצר בעזרתן קרקע של ביטחון, שכביכול רק מתוכה תוכל גם היציאה בשער להיות אמת ולא איזו אשליה חדשה. הוא לא שם לב, שבפעולה הזו שבה הוא כביכול מאשר שהצהרותיו הבסיסיות הן ללא פגם, הוא נאחז במה שלא משחרר אותו למהלך שמקור בטחונו הוא אחר.
נדמה לו שהוא מתאר את היש, שנותן הוא עצמו בידי האמת, שתכריע עבורו ותאשר אם מותר לו או אסור לו לעבור בשער הזה – הלא הוא לא רוצה לטעות שוב. והוא שב ומדקדק אחר כל מהלך, בוחן שאין בו טעות, רוצה להיות בטוח לחלוטין, ומאמין שבאותו רגע שיראה שזו הדרך, ילך בה בשמחה. אלא שהוא לא באמת מקשיב ליש – הקשבה היא לא המילה הנכונה לתאר את פעולת נפשו ברגע זה. יותר נכון לומר שהוא עסוק בסוג של הנדסה – הוא מנסה להנדס את האמת. והאמת הניטראלית לכאורה שהוא מוצא, כבר מכילה את זרע הנדסת סירובו. מה שהוא חושב שהוא נפתח לקראתו, בעצם הוא סוגר בפחדו.
לפיכך, השאלה לא צריכה להתמקד ברמה התיאורית הזו של הגיוני-האמת, אלא בשורש הבחירה הזו – בעולם הרצון – שאף על פי שנדמה לו שמעולם לא עשה שם שום בחירה וכולה רק ניטראליות תיאורית, בכל זאת היא מבטאת את הבחירה שבחר והוא ממשיך לבחור עם כל ספק שהוא מגדל.
וכעת הוא נקרא לבחור אחרת.
האם הוא רוצה לעבור בשער?
וקודם כל להבין שאכן בחר. שספקותיו לא כל כך תמימים כמו שהם נראים, והם אינם רק שיקולים – עניין של הגיון ותו לא – אלא בנויים מחומר החשד העצמי, ומגלמים את הבחירה שבחר בחשד העצמי. וזו שאלה גדולה מדוע בחר כפי שבחר, אבל זו העובדה: זה שהם מתייצבים כל כך בזמינות לפניו, זה לא רק מטעם ההיגיון, אלא בעיקר מטעם התמכרותו לחשד העצמי. מה שנראה כלפי חוץ שהוא ניטראלי, מגלה במעמקים את אי אמונתו העצמית, ושב ומנכיח את זלזולו בעצמו ואי-אהבתו. זה שהכף לא נוטה לכיוון המעבר בשער, זה לא משום שחסר עוד נימוק, אלא משום שהוא ממשיך ללא הרף לגדל אי-אמונה.
ואם הוא לא רואה את כל זה, ונשבה כל פעם מחדש במעשה האפור הזה של טיעונים וטיעוני נגד, הרי זה בשל אותה אמונה שהאמת היא כורח, המסמאת את עיניו לראות שהבחירה בידיו, והמסמאת את עיניו לראות שהמשחק כבר מכור – הוא כבר בחר: בחר לא לעבור.
הבחירה בחשד העצמי, אם כן, נעשית בחסות האמונה שהאמת היא כורח. נדמה לו שהוא צריך לבחור בין שתי אפשרויות ועל פי שיקולים כאלה או אחרים, ובעצם הוא צריך לבחור ברמה אחרת לגמרי. ובינתיים הוא בחר להשתעבד לעניין חיצוני הזר לנפשו, ולהעביר את כוחו הלאה ממנו. וזה הדבר הרלוונטי ביותר שאת פירותיו הוא חש בנפשו.
וכעת הוא נקרא לבחור אחרת.
והבחירה, לא מהגיון ולא מהמתנה לאישור, אלא משורש הווייתו – מחירותו.
וכשהוא עושה אותה, ממילא הוא מבין שהאמת איננה רק כורח, אלא זקוקה לתבלין הזעיר הזה של התמסרות מנכיחה.
צעד אחד מצדו של האדם, צעד שלצורך העניין אפשר לומר עליו שהוא אינו בטוח, ולא הגיוני בעליל, שהוא בבחינת הימור, אבל אשר מעבר לו נחשף עולם שלם בטוח לא פחות מן הראשון.
זו נקודת ההיפוך.
זה השער שלא צריך לבקש בו רשות.
שהוא ההרפיה מחיפוש אחר אישור, שהוא, במובן זה, נקודת אל-חזור. מקום שבו אדם מתמסר לאמונה העצמית ומאמין לה יותר מאשר לספקנות. לא באופן דוגמאטי, אלא מתוך ראייה ישירה שהאחיזה בספקנות היא דוגמאטית. אין היא משקפת את האמת והביטחון של האמת, אלא היא כבר מוטה על ידי בחירה, ואין לתת לבחירה הזו, המשתעבדת, יותר כוח מאשר לבחירה המתמסרת.
נכון, הספקות, כל אחד לעצמו, נדמים הגיוניים וראויים להקשבה, אבל זה לא רלוונטי.
זה לא רלוונטי מכיוון שיש כאן שורש של אחיזת עיניים. הם לא פועלים בשרות האמת, אלא בשרות הפחד, ובשרות זה גם מאבדים את רלוונטיות אמיתותם. הם פועלים בשרות הפחד – משמע – הם מצניעים את העובדה שנעשתה כאן בחירה, ומתייחסים אל האמת רק כנתון שהאדם הוא קורבנו – כאותו סיפור שהאדם אמור להתיישר בתוכו.
הוא לא חייב – וזו התגלית הגדולה – לתת את עצמו בידיהם.
האמת זקוקה שנלך לקראתה. הדרך השגורה שבה אנו מחפשים את האמת היא כבר מוטה ושבויה.
לעבור בשער, דורש שנחזור להיות המספרים, ונחזור לספר את האמת של היוצר, ולא את האמת שאנו משועבדים בה.
כשאדם שב ומספר את האמת שהוא משועבד בה, הוא לא רק מספר באופן תמים, אלא עושה את הדבר הזה עצמו – משתעבד – בוחר מחדש בשעבוד. מעניק כוח לחשד העצמי שמעניק כוח לסיפור החיצוני, שמפרנס את החשד העצמי. אי אפשר לצאת מן המעגל הזה בדרך רגילה.
ואמנם אפשר לספר את סיפור השעבוד באופן אחר – כחלק מתהליך התרה. ומה יעשה את ההבדל בין סיפור שאדם מספר והוא רק חוזר וקושר אותו, לבין סיפור שאדם מספר ובעצם תהליך הסיפור משחרר אותו? כוונת נפשו – המקום שממנו הוא מספר – המידה שבה הוא מבין ומחובר לשורש חירותו. במקרה הראשון הוא מספר את הסיפור וכואב אותו בתחושת חוסר אונים ובלי להבחין שאת כל אונו הוא מסר בידי הסיפור. במקרה השני הוא מספר את הסיפור וכואב את שיעבדו, אבל תמיד שומר על גחלת מחייכת, שמכירה את חירותו, וממשיכה לגשש אל מה שמעבר לסיפור – האור שלו היא נאמנה. מתמכר או מתמסר.
עומד אדם מול השער, משתוקק לעבור בו, אך בוחר להיות נאמן לאמת שעבודו, וממתין ששעבודו יחליט בשבילו.
מספר סיפורים, ממתין לאישור, סובב אינספור פעמים באותם דפוסים מוכרים, המובילים אותו צעד אחר צעד בהיגיון הגיוני. כל צעד נראה כמו נאמן לאמת, והוא תוהה מדוע אף אחד מהם לא לוקח אותו אל שחשקה נפשו. טוב, אולי צריך להמשיך להמתין בסבלנות, וזה עוד יבוא.
אבל סוף סוף, הוא נחרד ממקומו ובצעד אחד חוצה את הסף שכל כך הסתבך במעברו.
מי אמר שהוא לא יכול?
הרי זה בסך הכול בדל של זנב.