המיקרו-דיאלוגיה של תהליך ההתרה

נדמה לי, כשאני מתבונן על תהליכים שונים ומגוונים של התרה, שיש להם צורה כללית אותה ניתן לנסח. ואני רוצה ללכת כאן לאט לאט, כי אף על פי שניתן לומר שההתעוררות עצמה היא דבר אחד ולא מפורק שבו הכול קשור בכל, אפשר בכל זאת לשרטט מספר מרכיבים אופייניים ולרדת לדקותם:

1.        זה מתחיל בתחושה של מצוקה לא ברורה – חלק בלתי נפרד מקיומה קשר לכך שהיא מעורפלת: לא ברור על מה היא ולמה היא. בעיקר היא תחושה של אי נוחות, צרימה בזרימה, משהו שם לא יושב במקומו. (ברב-משמעות של המילה "מקום").

2.       אלא שבשלב הזה האדם אפילו לא אומר לעצמו את זה. התחושה הזו, עם כל היותה נוכחת, לא ממש מודעת לאדם. הוא לא מתעכב אצלה, אלא בעיקר נשלח על ידה לעשות כל מני דברים של רעש, של הסתדרות, של פתרון. והתנועה הזו – תנועת ההסתדרות – היא חלק בלתי נפרד מן הרעש של המצוקה. 

3.       ואז קורה משהו – ואין לדעת איך ומדוע – והמצוקה מגיעה לרמה ששוב אי אפשר לחיות אתה באגביות. כל הדרכים הרגילות שהופעלו באופן אוטומטי כדי לפתור את המצוקה, ומתוך הרגל של ניסיון העבר ו"ידיעות", הגיעו למבוי סתום, וסוף סוף העירו את האדם. הוא מתעורר לשבר קטן – שהוא גם תחושת ייאוש וגם הרפיה מן הרעש. האדם מתייצב מול הדבר הזה, מוסר לעצמו הודאה יותר מודעת שיש מצוקה ואין לו מושג מה היא או איך להתמודד אתה.

4.       ומתוך שהוא שוהה עם המצוקה, מסכים להכיר בה, מגיע רגע מכונן שבו הוא מנסח לעצמו את הדברים במילים: "רגע, הרי כל הסיבוך קשור לאמונה שלי שהדברים צריכים להיות כך וכך" (למשל שחייבים להיות נחמדים לאנשים שנתנו לך מתנה).

5.       וברגע שהאדם מנסח לעצמו את ה"כך וכך" של האמונה (מתוך זה שהוא מסוגל להסתכל עליה רגע מבחוץ ולחוש שהוא שבוי בה), מיד גם מתעוררת הידיעה שבעצם זה אולי לא חייב להיות כך וכך – הוא לא חייב להחזיק באמונה הזו.

6.       למעשה, במובן עמוק, אדם לא יכול להיות לגמרי מודע ל"כך וכך" של אמונתו, בלא שיהיה ברקע החשד שזה לא חייב להיות כך וכך. אלה שני ממדים של אותה תופעה: הגילוי של כך וכך והגילוי שזה לא חייב להיות כך וכך. כלומר עצם התגלותו של הרגע המכונן בסעיף 4 קשור לבלתי הפרד בסעיף 5. זה מה שהופך התניה עמוקה, שקופה, ולא מודעת לאפשרות, שעצם הצגתה כ"אפשרות" ממילא גם עושה אותה לא הכרחית.

7.       בשלב הזה נוצרת התפנית האנרגטית שהיא העיקר: האדם שב ומגלה את חירותו בצחוק גדול. קול החירות התעורר. ואפילו מדובר בחלקיק של רגע של התגלות – ובדרך כלל בזה מודבר – האנרגיה שלו כה רבה שהוא יכול לפרנס שעות רבות של התעוררות.

* * *

8.       זה התהליך בגדול, וכעת יש לשוב אחורנית ולדייק בפרטים. בין היתר ראוי להגיד שהנכונות להחליק במורד ההתעוררות, קשורה לנטייה מוקדמת. כל התנועה הזו מ- "רגע, אני בעצם לכוד באמונה שכך וכך", דרך "זה לא חייב להיות כך וכך", ועד לרגע ההתפקחות שהוא חיבור ממשי לחיוניות – כל התנועה הזו, היא תנועת נפש שאדם לומד לעשותה ולהעמיקה לאורך השנים. ויש אנשים שיש להם יותר נטייה לעשות אותה וכאלה שפחות.   

9.       אבל זה לא רק משהו שלומדים אותו, שהגוף והנשמה לומדת אותו, ויש נטייה לחזור עליו בהזדמנויות שונות, זה גם משהו שרוצים לעשות אותו. ושוב, תלוי בנסיבות ובאדם, לפעמים ישנו רצון ולפעמים לא. כשיש רצון, בדרך כלל הוא מגובה בנאמנות חיים הקשורה לאמונה גדולה יותר.

10.   ומנגד גם ההפוך הוא נכון – התהליך הזה לא קורה כשאין רצון לעשות אותו – כשלאדם חשוב לאחוז באמונתו בכל מחיר. כשהוא מקריב את עצמו למען אמונתו. צריך להיות בהלך רוח מסוים, בהסכמה, כדי לאפשר אותו. וההסכמה הזו באה פעמים רבות מתוך הסיפור היותר גדול (האמונה הגדולה). ועל זה אדבר בהמשך. בכל אופן, בשלב הזה, גם אם מישהו יטרח להאיר לאדם מבחוץ ולומר לו: תראה, כל מצוקתך באה מכיוון שאתה מאמין בכך וכך – זה לא יעזור. הוא גם לא יבין על מה מדברים, וגם יתנגד לעצם העניין.

* * *

11.   בהכללה: כל מצוקה (ולצורך העניין אומר "מצוקה מן הסוג הזה", בלי להגדיר מה זה הסוג הזה) באה מתוך היאחזות באמונה. זה דבר שהוא לגמרי לא מובן מאיליו, ויש להעמיק בו, כי הוא נושא עמו מפתח חשוב.        

12.    אלא שכאן צריך לדייק הרבה שהרי מה שמתנה אותנו פעמים רבות הוא רחב הרבה יותר מכל אמונה שניתן לנסח במילים. או בניסוח אחר: ה"אמונה", מלכתחילה היא משהו רחב יותר משורה של טענות מילוליות. ואם לדייק, לא ניתן לפרוש אמונה כזו ולמצות אותה בניסוח מילולי. היא אצלנו בגוף, מובנית אל תוך פרקטיקה של שיח עם אחרים, מושרשת בהרגלים, בגישות, ביחס. והנה אני אומר שכל מצוקה באה מתוך היאחזות באמונה. וממילא שהתשובה למצוקה קשורה ביכולת להיפרד מאמונה מצרה. שוב, זה לא מובן מאיליו שזה המבנה של כל מצוקה, ואם זה אכן כך אני משאיר לכל קורא לברר לעצמו. מכל מקום, האמונה בכוחה המבריא של פרידה מאמונה מצרה, היא חלק מן הסיפור היותר גדול התומך בנטייה להתיר.  

* * *

13.   בחזרה למיקרו-דיאלוגיה של תהליך ההתרה: מסתבר שהתרגום של אותה אמונת רקע רחבה לניסוח מילולי היא אקט יוצר. משמע, העובדה שהניסוח המילולי לא משקף ולא ממצה את אמונת הרקע, לא בהכרח סותר את כוח ההתרה שלו. זו גדולתן של המילים. האקט היוצר הזה שעושה מן התוהו הקדם-מילולי משהו מנוסח, שדיוקו בא לידי ביטוי בצרימה שהופכת לזרימה. כלומר, הניסוח המילולי – "אני בעצם מאמין שכך וכך, ובעצם זה לא חייב להיות כך וכך" – אף על פי שהוא לא שלם ומקיף מבחינת השיקוף, הוא מממצה ומשחרר מבחינת ההתרה – הוא מביא את האדם אל רגע החירות שהוא ממשי וחיוני לחלוטין (והוא בגוף).

14.   וברגע החירות האדם כבר מחובר אל הממשות באופן המזרים אור דרכו. ונראה שהוא רק חיכה לתירוץ לחזור אל המקום הזה, בנשימת רווחה, גם אם התירוץ הוא לא לגמרי הגיוני. אבל הוא עשה את עבודתו, ועכשיו כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורנית – יצאנו לחופשי.

* * *

15.   ועוד דיוק שצריך להוסיף ונותן מקום לתמונה רחבה יותר שבלעדיה התהליך הזה לא שלם: האמונה שהאדם נאחז בה לעולם היא לא אמונה אישית. תמיד היא סיפור של אחרים אותו לקח על עצמו. לכן גם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפקחות קשור לצורה הבאה – "הנה אני מאמין שכך וכך – אבל בעצם זו אמונה זרה לי – זה לא אני, זה לא שייך אלי – ואני הרי לא חייב להאמין למשהו שלא עושה לי טוב." וכך הוא חוזר לאותו רגע של חירות שהוא בעצם גם התחברות מחודשת לטבעו המקורי, שהוא גם התחברות לטבעו היוצר. כל אלה מגולמים ברגע החירות ואי אפשר להבין את האחד ללא השניים האחרים – עוצמה עצמיות ועצמאות. עוצמה, משמע גילוי טבעי היוצר, עצמיות כלומר גילוי שזה אני כאן, ועצמאות, כלומר גילוי חירותי. אני מונה אותם כשלושה אבל הם היבטים של דבר אחד.  

16.   כל אמונה שאדם נתקע בה היא אמונה זרה, אמונה שמקורה – צורתה ותכניה – באו מבחוץ. אבל!  אמונה לא יכולה להפוך לתקיעות אם אין שם גם מרכיב אישי הקשור באמירת כן לאמונה. האמונה אולי זרה (כללית, מקבילית), אבל אמירת הכן היא אישית לגמרי.  

* * *

17.   כאמור, תהליך ההתרה בתור שכזה, דורש נכונות. גם נכונות מקומית, (שהיא סוג של אומץ לב, ונכונות להיות באי-וודאות), וגם נכונות כללית המגלמת בתוכה כיוון כללי של האדם, הרואה בהתרות, "ביציאת מצריים", סוג של ייעוד ושליחות. הנה, כאן אנו שבים לסיפור הגדול, שאני חושב שבלעדיו כל התיאור הזה לא יהיה שלם.

18.   הסיפור הגדול: על פניו תהליך ההתרה קשור לכך שאדם מפסיק להיות חייל בסיפור של מישהו אחר ומתחיל להיות בעצמו המספר (כלומר יוצר – ולא דומה הסיפור העצמי של האדם לשום סיפור אחר). אבל! בכל זאת יש עניין של הישענות על אמונה (וזה נוגע להבחנה בין אהבה עצמית לאמונה עצמית וכתבתי על כך בהרחבה במקום אחר). במילים אחרות: אדם נחלץ מאמונה מקומית, מצרותו של סיפור, הרבה (אבל לא רק) באמצעות סיפור רחב יותר.  

19.   כל התהליך שאני מתאר כאן קשור ליכולת להיות לבד, ויחד עם זאת הוא מעוגן ביכולת להיות יחד. וכל העניין הוא ללמוד להבחין בין היחד האי-דיאלוגי לבין היחד הדיאלוגי.

20.    כי אף על פי שהאדם מתיר מתוך אהבה עצמית וגילוי חירות שהוא ממשי בלבדותו המנקבת כל סיפור, הנטייה לתנועת הנפש הזו, והנכונות להתמסר לה, קשורה לקיומו של סיפור רחב יותר – תחושת שליחות שהיא בעצמה – אם תרצו – סוג של התניה (או בניסוח קל יותר: סוג של נטייה). גם היא, כמו כל אמונה רחבה מכל אמונה שניתנת לניסוח במילים, והיא קשורה לשייכות, לשבט, לקהילה, לבין-אישי. גם אותה, כמו כל אמונה, ניתן לנסח במילים באופן יוצר.

21.   כלומר: אדם מצליח להשתחרר מאמונה מצרימה אחת באמצעות אמונה רחבה יותר, הקשורה לשבט שהוא חי בו – והמיתוס של השבט הזה הוא אותו ניסוח מילולי של האמונה הגדולה. המיתוס עוזר לשמור על השבט, על המסגרת שלו, על מה שעושה מקום גם ליחיד ביחידותו.

22.   וכל העניין הוא האם זה שבט של התרה או שבט של כבילה. האם השבט הזה תומך בתהליכים של התרות, או להפך, מעודד החזקות. וזה יהיה ההבדל בין החברותא הדיאלוגית לחברותא האי-דיאלוגית.

23.   ואי אפשר להימלט מכך. גם המוארים בקרב בני האדם, אלה שזכו לרגעי התגלות גדולים שהפכו את חייהם, זקוקים לסיפור הגדול יותר שיגבה אותם – אני אומר סיפור, אבל יותר נכון לומר עוגן של שייכות, שמתוכו הם יכולים לפגוש אנשים חדשים – להחליף אתם חומרים, מבלי שילכו לאיבוד בעצמם. ואם אדם מואר נמצא בסביבה לא מוארת הוא לא יכול לשמור על אורו אלא בתהליך של התעוררות ההולכת ומתחדשת ומקבלת גיבוי מן השייכות הרחבה שלו – זו הממברנה הפתוחה-לא-פרוצה שלו.

אמנם ראוי לומר שהסיפור הגדול – הקשור לשגרת חיים וכן הלאה – הוא רק צד אחד, והוא לכשעצמו לא מספיק ללא פריצת הדרך של היחיד אשר באומץ ליבו ובהסכמה אישית קופץ לתהום ההתרה. הוא מאוד מעודד לפני, ומאוד תומך אחרי, אבל הוא לא מהווה את הנקודה הסינגולארית של המפץ.  

פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *