זריעה אחראית בממשות מולידה מלאכים

א. בדרך כלל חושבים על מעשה במונחים של מחזור אחד שמתחיל בזרע ומסתיים בפרי. כך למשל אדם בונה בית – הוא מתכנן תוכניות, מגייס כסף, מביא פעולה, ובסופו של דבר יש בית. נקודה. אפשר לנוח.

ב. אבל בהתבוננות יותר רחבה הפרי לעולם אינו סוף פסוק, הוא מי שנושא את הזרעים למחזור הבא, למחזורים הבאים. וכך, בפרספקטיבה מרובת מחזורים, העיקר שוב אינו להגיע לפרי, אלא לטפח את חוכמת הזריעה הנאורה, שהיא הרלוונטית ביותר לקיום התנועה הזו כולה. לא איך אתה מגיע לפרי, אלא איך, אחרי שהגעת לפרי, אתה זורע את זרעיו באופן מברך.

ג. זה נכון לגבי כל עניין ותוכן, כל הצלחה או כשלון, כל תחושה או זיכרון, כל תובנה או הרגשה – החשוב הוא לא מה שהאדם השיג, אלא מה הוא עושה עם השגה זו, כיצד הוא מפרש אותה, כיצד הוא מטמין אותה בנפשו (או במציאות), היכן הוא מניח אותה למשמר, מה הוא עושה איתה, כיצד הוא מכיל אותה. זה בעל משמעות להמשך, אבל, למעשה, כבר פועל גם לאחור.

ד. והזריעה קורית תמיד, בין אם אדם מפנה לזה תשומת לב ובין אם לא. עצם היחס, ההכלה, הפרשנות – אומרים דבר מה על האופן שבו המעשה הזה יניב את המעשים הבאים.  ואפשר להבחין כאן בין שני סוגי זריעות. בזריעה האחת האדם מכניס את ה"הישג" אל תוך קערת האגו. בזריעה האחרת הוא מטמין את הזרע בקרקע הממשות. על פניו, במקרה הראשון הוא הרוויח, ובמקרה השני הוא הפסיד. אבל בפרספקטיבה של התנועה הרחבה, המהווים את חייו של אדם, לזריעה ב"מצע מנותק" יש מחיר כבד.

ה. זריעה בממשות היא אומנות. קודם כל בעצם הפניית תשומת הלב לצורך לזרוע ולא רק לתת לזרע להישמט, אחר כך היא כוללת: את הדאגה למצע – גילוי הקרקע המתאימה והמכבדת ביותר לזרע, את תשומת הלב לחדירה הראויה, את שגרת ההשקיה, שהיא לא השקיה של זרע מסוים, אלא של האדמה. והכול בבחינת אורח חיים.

ו. וכאשר אדם זורע בממשות באופן אחראי, קורה תהליך של שכחה יוצרת. הזרע נמס, נעלם, הופך למשהו אחר – נבט שעתיד לברך את האדם. אפשר לקרוא לו "מלאך" על שום תכונת שליחותו. אף על פי שנדמה שהאדם שכח את הזרע, איבד אותו במקום שלעולם לא יימצא מחדש, באמת שום דבר לא הולך לאיבוד. ובבוא הזמן הוא יופיע כמלאך מלווה ומסייע למעשה החדש, לנוכחות החדשה. אין צורך להחזיק בשום דבר, רק לדאוג לשים אותו בחיק הממשות, וכל פעם שהאדם יחזור לממשות הוא יראה שהדבר מחכה לו שם, מופיע בזמן הנכון ובמקום הנכון לעזרתו.

ז. ומנגד, מה שהאדם לא זרע בתבונה, יכול להפוך לגורם מפריע, מפזר, מפרק, קושר, מעכב, לא נותן מנוח, ובסופו של דבר נעשה לתמרור בנפש האדם, ציווי למחיקה עצמית.

ח. זריעה מצויה: "אני חייב לזכור את התובנה המבריקה הזו, לא לשכוח אותה בפעם הבאה שאקלע למצב דומה. שלא אצטרך לעבור את כל הייסורים האלה מחדש".

ט. זריעה נאורה: "איזו תובנה יפה, הבה נראה למי אני יכול לתת אותך, באיזו אחדות אני יכול להטמין אותך, איזה יופי מזמין אותך אליו. רוצה אני לברך אותך ולשכוח אותך אל תוך הממשות. כדי שתנוחי על מקומך בשלום, ובאמונה שלמה תגדלי לי מלאך, ותהיי גם את מבין הנטעים שמזמינים את הגשם (האהבה) אל נפשי.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *