נכתב ב2010
א.
לא מזמן שיתף אותי אייל בדבר מה שלמד על האמת והאמת-לאמיתה. אני הקשבתי רק בחצי אוזן. היה נדמה לי שאני מבין גם את הדברים, גם את הכיוון, והוא נראה מוכר ולא מחדש. אבל מספר שבועות לאחר מכן, כמו שקורה לפעמים, פתאום הכה בי הדבר וראיתי כל זאת באור חדש.
ואת הפרטים שכחתי, ורק זכרתי שהיה מישהו שאמר שהאמת והאמת-לאמיתה זה לא אותו הדבר – עניין שבשעתו נראה לי כמו פלפול מיותר – אבל כעת פתאום נעשה לי נחוץ לחלוטין, הבחנה שנתנה זווית חדשה ורעננה לדבר אחר שעסקתי בו ושגם אותו איני זוכר עכשיו.
ובכן, התחלתי לחטט מחדש מה היה שם.
באופן שהתחדשה עלי הבחנה זו, חזיתי אותה כאחת מאותן הבחנות מדהימות שהולכות לכל האורך ועושות הבדל – מעין סדק דק שלא טורחים לשים לב אליו בדרך כלל, אבל שיש בו מפתח חשוב לעניינים רבים ושונים.
מתוך החיטוט הסתבכתי קצת. האינטואיציה הראשונה התערפלה בניסיון לעקוב אחר מקורותיה, אבל אחר כך שבה והתרעננה כששאלתי את אייל למקורו של אותו טכסט שממנו שאב והוא הפנה אותי להרצאה מוקלטת של הרב ארז משה דורון. שם גם הסתבר לי שמה שחזיתי בו, אף על פי שיש לו צד דומה למה שדורון אמר, בכל זאת היה שונה.
ב.
ובכן, מה כאן העניין.
לכאורה ההבדל בין אמת לאמת לאמיתה הוא הבדל של דרגה: יש אמת ויש אמת גדולה ממנה, עמוקה ממנה, שורשית יותר. ואכן, הבחנה זו כשהבנתי אותה כך בפעם הראשונה, לא היה בה עניין בשבילי. אם זו רק חצי אמת כבר עדיף להתייחס אליה כשקר, ולא להוסיף מורכבות מיותרת. ומה שבסופו של דבר אחז בי וטלטל אותי, היה דווקא שלמדתי שלא מדובר בהבדל של דרגה אלא בהבדל של איכות – האמת והאמת לאמיתה הן שני טיפוסים שונים של אמת, המבטאות גם שני סוגים שונים של התייצבות אנושית בעולם.
ועוד לפני שהצלחתי לנסח זאת במילים כבר חשתי שהבחנה זו בין האמת לאמת לאמיתה גם משחררת כל אחת להיות היא – מה שנמנע ממנה עד עתה בשל הערבוב ביניהן. כמו שקורה פעמים רבות, ההפרדה עזרה לאמת להיות אמת, ולאמת-לאמיתה להיות אמת-לאמיתה.
ג.
ב"voice dialog" מעודדים אדם לדבר עם ודרך הקולות השונים אשר בקרבו. כשמתבוננים מבחוץ על תהליך כזה שנעשה בין שני אנשים, אפשר להתרשם מתי מי שמדבר בשם קול אחד שבתוכו עושה זאת ב"כאילו", משמע, באופן מופשט, תיאורטי, הגיוני, ומתי ממש הקול מדבר בקרבו, והוא מדבר אותו. כשהדבר האחרון קורה, הוא ממש הופך כמו נביעה מעצמה, ולכאורה בלי שלאדם תהיה שליטה או תכנון מבוקר של הנאמר.
מעניין גם לראות את הקושי ל"התחבר" לקול. הייתי אומר אפילו הסירוב להתחבר. האדם כמו לא מסוגל "לשקר", "לשחק", "להעמיד פנים". מה זה הקול המוזר הזה בתוכו? – זה לא הוא, ואין בו אמת, הוא לא באמת רוצה לפגוע בהוריו, למשל, או להתגרש מאשתו.
נכון, אבל יש בו קול שרוצה. ולקול הזה יש אמת משלו. ודווקא כשהוא מצליח להבחין בין האמת לבין האמת לאמיתה, הוא יכול להרשות לעצמו להיות בתוך האמת של הקול.
ואני מתעקש – מדובר בטיפוס של אמת, לא באמת זמנית, מקומית, חלקית. אלא באמת ממש. לקול הזה יש את האיכות של אמת, והצלצול של אמת, והטעם של אמת. הרי בזה כל העניין, כי כאשר האדם מוציא מעצמו את הקול הזה – אני רוצה להתגרש – זה אותנטי לחלוטין.
זו אמת.
אבל לא אמת לאמיתה.
ד.
וכנ"ל כמובן לגבי תיאטרון,
והקושי של אנשים מסוימים לגלם דמויות מסוימות או לשחק מישהו שהוא לא הם. כביכול יש בזה שקר, ומגיל צעיר הם למדו שאסור לשקר. נצמדים הם לפיכך לאמת האחת שהם מכירים משל עצמם, ומתקשים לזוז ימינה ושמאלה, יודעים הם להיות רק הם.
אבל כששחקן תיאטרון משחק דמות, והוא בוכה ומתאבל למשל על אובדן אהובתו, אם הוא שחקן טוב, זו לא רק הצגה.
ומה שעוזר במקרה של תיאטרון הוא הידיעה של כולם שמדובר בהצגה, מה שמאפשר לו להיות אמיתי. ואני מעיז לומר: אמיתי יותר ממה שהוא מחוץ לתיאטרון.
למעשה התיאטרון מגלם בתוכו את ההבחנה הזו בין אמת לאמת-לאמיתה, בלי לנסח אותה במילים פילוסופיות.
ה.
וכעת למדרש ולחוכמה הרבה שבו:
אמר רב סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הדא הוא דכתיב (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל אמת והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח. (בראשית רבה ח, ה).
ולכאורה זה הסיפור: רוצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם (העולם) ואומרים לו מלאכיו – איכויות של הוויה – שלא כדאי. אומרת האמת: שהרי האדם כולו שקר, אומר השלום: שהרי האדם כולו קטטה. מה עושה אלוהים, זורק את האמת לארץ כדי שלא תפריע לו, וכעת הם שניים נגד אחד (החסד והצדק היו בעד מול השלום שהיה נגד). והוא בורא.
והרבה דברים מוקשים כאן, גם מצד זה שממתי צריך אלוהים לבקש רשות ממישהו כדי לעשות את מה שהוא רוצה, וגם מצד הדרך העגומה שבה מעוותים דין. אלא מה, אומר רב נתן אשר אותו מפרש דורון, יודע הבורא את האמת-לאמיתה, שאמנם יש באדם שקר, אבל מכיר הוא את הפוטנציאל, שיש בו הכוח להפוך כל שקר לכאורה לאמת. וזו האמת-לאמיתה. נכון, מצד האמת, הרבה שקר, אבל מצד האמת לאמיתה… ואפילו זה רק זרע קטננטן של אמת ואמיתה עומד הוא כנגד אמת גדולה ושלמה.
ו.
אבל אפשר להבין גם כך:
משליך הבורא את האמת לארץ, אבל לא כי היא מפריעה לו לברוא את העולם (האדם). אין שמים לב מספיק לכך שבעצם השלכה זו היא היא אקט בריאת העולם. כך ברא אלוהים את העולם – הוא השליך את האמת לארץ (האמת, לא האמת-לאמיתה). וכעת היא צומחת מן הארץ, והארץ צומחת איתה.
ועל מנת להבין את מלוא עומק הדברים אפשר להתבונן על הקושי של אנשים מסוימים להיות מעשיים. עומדים הם לפני מעשה ומראש רואים כבר את מוגבלותו, את השקר שבו, את הבלבול שבו, והדבר מרפה את ידם. מתבוננים הם בבורג שהם אוחזים, והם שואלים את עצמם האומנם זה ייעוד חייהם להבריג אותו. והדבר לא מרפה מהם ולא מאפשר להם לעשות את המעשה.
ואמנם נכון, כל עשייה דורשת איזו הצטמצמות. רק אדם מוגבל יכול באמת לחשוב שמעשיו כל כך חשובים עד שיהיו שווים בטרחתם. מי היה כותב ספר אם היה יודע מראש, מבין מראש, עד מה עלובה עשייה זו. מי היה מנסה להגשים איזה רעיון, אם היה רואה מראש עד כמה רעיון זה מוגבל ורחוק מן האמת. מי היה פותח במעשה אם היה מקיף בדעתו את כלל ההיבטים שכרוכים בו, ומסבכים אותו עוד ברגע לידתו.
אבל,
ישנה אמת אחרת המפעמת במעשה המוגבל – עשייתו.
הכול פה מוגבל, אבל בכל זאת, באורח פלא, מתקיים, ובהתקיימותו והתגשמותו יש אמת שאין באמת-לאמיתה.
ואחרת אי אפשר היה לברוא את העולם.
ז.
לא רק עולם המעשה לא יכול להתקיים אם יש רק אמת-לאמיתה, גם עולם הרעיונות.
חישבו על הרעיונות הגדולים, אלה שאמרו למשל שהכול תנועה, או שהכול בנוי אטומים, או כל דבר מסוג זה. שאם מקשיבים לו באוזן של האמת-לאמיתה הוא שטות גמורה, אבל אחרי ההבחנה, לא רק שלא אומרים שאין כאן אמת, אלא מתחברים לאמת שצמחה בליבם של ההוגים אותם לראשונה.
ולפעמים אנשים טובעים בפרטים, ממאנים להניח לאמת-לאמיתה (כמו פונס הזכרן של בורחס), ומתוך כך לא יכולים לקלוט רעיון פשוט. מוגבל אולי, אבל בכל זאת יש בו אמת עמוקה.
ח.
ולרגע אני רוצה לפנות לכיוון אחר, ולשוב אחר כך לזה שפתחתי בו.
כל ילד בריא עובר דרך שערים רבים. הוא יעיז להיות גם החוצפן, גם המרדן, גם האגואיסט, גם הרשע, גם הקנאי, גם אכזר, וגם כל הדברים הטובים. אלה מקומות שהוא עובר דרכם. מתבוננים בו הוריו, ורואים – האם הוא שקרן? אמת שהוא שקרן. וכך הם יכולים להגיד דברים שונים בכל עת שהוא עובר בשער כזה או אחר. אבל האם זו האמת-לאמיתה?
לא. האמת-לאמיתה היא שאלה רק מקומות דרכם הוא עובר, ואדרבא, אם הם לא יתעקשו לראות אותו כשקרן, הוא יעבור הלאה לתחנה הבאה.
אבל האם בשל אמת-לאמיתה זו אפשר להגיד שזה לא אמת שהוא שקרן?
גם לא, כי רק מכוח זה שהוא אכן עובר בשער, יש משמעות לשער.
ט.
גם ביירון קייטי משתמשת במושג הזה של "אמת-לאמיתה". אחרי שאישה תקועה במשך כל חייה בסיפור של אונס שמחריב את חייה, היא שואלת אותה האם זו ה"אמת לאמיתה"? ועם התהליך מודה לבסוף האישה: לא, זו לא האמת-לאמיתה. והגילוי הזה הוא לא רק גילוי אינטלקטואלי, זה שחרור שעובר לאורך כל שדרתה. היא חווה את זה כל כך עמוק. ממש מקרקע עצמיותה הדבר עולה. מיותר לציין שגם לאמת-לאמיתה יש טעם של אמת, וצלצול של אמת ומהות של אמת.
גם חושב על הכיוון הזה שבו כל קטרוג, כל ביקורת עצמית, כל הגדרה סופית של האדם, לעולם אינם האמת-לאמיתה. הם אמת לשעתה, אמת לחיצוניותה, אבל לא נוגעים לשורש החירות של האדם. והחירות היא בעצם האמת-לאמיתה.
יכולים אנו להיקלע לסיפורים שונים, להחליף בין דמויות שונות, ללכת לאיבוד בעולמות אחרים, אבל האמת-לאמיתה היא האדם המתנועע, החופשי להתנועע שהוא לא קשור בדמות זו או אחרת. זו נקודת האל חזור, אשר משפגש אותה האדם, לעולם לא יוכל באמת להיות אומלל.
אבל,
האמת-לאמיתה לא באה לבטל את האמת או לעשות אותה פחות חשובה.
אדרבא, בקיומה, האמת-לאמיתה יכולה לעזור לאמת להיות אמת, ולא להתראות כאילו היא כלום.
י.
וככה זה תמיד:
"אמת מארץ תצמח"
כבר מספר שנים אני משתמש בביטוי זה – "לדבר מקרקע הממשות". רואים את זה על אחרים ומרגישים את זה מבפנים. כאשר עולה דיבור של אמת המתחבר ואומר את עצמו בשלמות מילה אחר מילה. זה לא חייב להיות קול מתוכי, זה יכול להיות גם רעיון שאני מבקש להביע.
יש אנשים שאני מזהה את האיכות הזו אצלם. הם מדברים מתוך קרקע ממשותם. והדבר מקנה לכל דבר שהם אומרים איכות של אמת, גם כשהם אומרים דבר והיפוכו באותו דיבור. כשאני מקשיב להם, אני מקשיב לקולה של האמת, לא בגלל שאני לא יודע שאין זו האמת לאמיתה, אלא מכיוון שאני יודע שלמרות שאין זו האמת לאמיתה, דבריהם אמת.
וכך אני חושב שהאמת והאמת לאמיתה הם זו מלפנים של זו, שכבות שכבות, כדי לא לומר זו אחת לזו, וזו עומדת ביחס לזו. במבט אחד עניין זה הוא האמת, והאחר הוא אמת-לאמיתה, ובמבט אחר, הפוך. ומה שאמרתי עכשיו הוא אמת, אבל אולי לא אמת לאמיתה.
יא.
אמת מארץ תצמח,
אבל מקורה של האמת-לאמיתה הוא אחר.
היא דווקא לא צומחת, היא נמצאת שם, במרכז, קבועה.
ממנה באים ואליה שבים.
ממנה עצם הזרימה.
אבל אם היו נשארים רק בה, שוב לא הייתה אמת, ולא אמת-לאמיתה. לא היה דבר.
והסיפור של העולם הזה, הוא סיפורה של האמת.
ואלוהים ברא את העולם מתוך זה שהפריד את האמת מן האמת-לאמיתה וזרע אותה בארץ. הוא מעשי, אלוהים. ומאז ועד היום, האמת צומחת מן הארץ, והארץ צומחת מן האמת.
יב.
ועוד יש לומר הרבה, אבל את זה אולי נשאיר למקום אחר, וזמן אחר.