מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת

תקשורת קושרת  ç  תקשורת משחררת

מה מייצג החץ?

מה עושה את הטרנספורמציה בין תקשורת קושרת לתקשורת משחררת?

אפשר לחשוב על מספר דברים:

אפשרות אחת שזה פשוט קורה. ובין אם מדובר בכוח עליון או בכוחות טבעיים, זה לא משהו שהאדם יכול לשלוט בו או להנדס אותו. אם התמזל מזלו זה קורה מהר, אם לא, זה קורה לאט. ובמצב הזה, טוב שימצא דרכים לחיות עם זה כל עוד זה מתקיים. וייתכן בכלל שזה פשוט עניין של הבשלה ושל זמן. נקודה.

אפשרות שנייה היא שזה נתון בידנו – יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה יקרה. החץ, במקרה הזה, מייצג את המאמץ המודע שלנו ואת פירותיו. באפשרות הזו אפשר להבחין בין מספר מצבים: אפשר שזה משהו שאחד מאתנו עושה, אפשר שזה משהו ששנינו עושים באופן מתואם, ואפשר שזה משהו שאנחנו מפסיקים לעשות – בהנחה שתקשורת קושרת היא דווקא הדבר שנעשה, ודורש התרה.

ואפשרות שלישית היא חצי חצי. משמע, זה אמנם קורה שלא בשליטה שלנו, אבל עדיין אנחנו יכולים להשפיע על זה. אם על ידי זה שאנו נותנים את שריקת הפתיחה לתהליך שאחר כך ממשיך בלעדינו, ואם על ידי זה שאנו מאיצים או מעמיקים אותו בעת התרחשותו.  

לצורך העניין, לפחות בשלב זה, אני לא רוצה להבחין בין שתי האפשרויות האחרונות. בין אם יש לנו שליטה מלאה, משמע שזה דבר שאנחנו עושים, או רק עשירית שליטה, משמע שזה קורה מעצמו ואנחנו בעיקר מאיצים או מעמיקים, עדיין החלק הזה של השליטה הוא זה שאני רוצה לשאול לגביו: מה אנחנו (כל אחד מאתנו או ביחד) יכולים לעשות על מנת לקדם את המעבר מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת.

* * *

והנה, כששואלים את השאלה על החלק המודע, זה הנתון בידנו, ובהנחה שזה המצב – שיש לנו מה לעשות בעניין – אפשר למנות אפשרויות שונות:

התנהגות: החץ עומד בשביל התנהגות מסוימת של אחד הצדדים – מעשה או דיבור שיעשה ויעביר אותם מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת.

אופן-הוויה: החץ עומד בשביל התכוונות פנימית מסוימת, משמע, המקום שממנו מתנהגים והאיכות של התנהגות זו.

התנהגות עקיפה: ההתנהגות לא מייצגת את החץ, אבל משפיעה על התנאים שבתורם משפיעים על החץ או מהווים אותו, או על ההתכוונות הפנימית.

התנהגות מתואמת: מעשה ששני הצדדים עושים אותו ביחד כמו הרמת אלונקה ביחד. צד אחד לא מספיק.

* * *

כל זה כאשר אנחנו מבקשים למצוא את הדבר שעושים על חי – בעת האירוע של התקשורת הקושרת. אבל, ייתכן שעיקר העשייה שלנו בכלל קורית מחוץ לרגע החי הזה. והיא יכולה להקיף גם את האפשרות שהדברים בידנו בזמן האירוע החי, וגם שהם לא.

משמע, גם כשהדבר קורה ואין שום דרך להאיץ או לחולל אותו בזמן האירוע – ייתכן שבכל זאת ניתן להשפיע עליו מחוץ לאירוע, על ידי לימוד, אורך חיים, שינוי ההתייצבות שלנו בחיים, וכן הלאה. כל אלה, אולי לא מדריכים אותנו מה לעשות כשנקלענו למצב של תקשורת קושרת, אבל הם בכל זאת מכינים אותנו למצב הזה, ומאפשרים להתרחשות הטבעית לקרות יותר מהר, יותר עמוק, או בכלל לקרות.

אבל, כמובן, אפשר גם שיהיו דברים שמכשירים אותנו לרגע גם כשהדבר בידנו. ואז הם בגדר אימון ותרגול, בדיוק כמו שקופץ לגובה בזמן תחרות, מצליח לעבור את הרף בשל אימונים רבים. כלומר, לא די לדעת מה לעשות, צריך שה"גוף" או ה"נשמה" תדע.  

את כל התיאורים הללו אני נותן באופן המוכלל ביותר ובלי לרדת לתוכן. וכעת אני שואל:

מה מכל זה נכון לגבי המעבר בין תקשורת קושרת לתקשורת משחררת?

* * *

על מנת לחדד את השאלה, אני רוצה להשוות בין תקשורת קושרת לנדודי שינה.

ואפשר לראות בנודדי שינה רק משל, ואפשר לראות כאן דוגמא מובהקת לתקשורת קושרת.

ומה שמעניין בנדודי שינה הוא גם הפשטות שלהם, וגם בו זמנית הקושי שלהם. כי מבחוץ כל זה נראה פשוט – אדם רוצה לישון, לא מצליח, וככל שהוא יותר מתאמץ כך הוא יותר מסתבך. מבחוץ הפתרון נראה פשוט: שיפסיק להתאמץ, וזה יקרה מעצמו. אבל מה שנראה יחסית פשוט מבחוץ, מרגיש בלתי אפשרי מבפנים – ככל שהאדם מנסה יותר לעבוד על עצמו ולהפסיק להתאמץ, כך הוא ערני יותר.

יש לי הרגשה שלמצוא את הנוסחא לחץ במקרה של תקשורת קושרת, הוא כמו למצוא את הנוסחא לחץ במקרה של נדודי שינה. נדודי-שינה ç  שינה. 

* * *

הבה נכנס עוד קצת למעבי נדודי השינה.

נניח שחשוב לאדם מסוים להיות ערני בבוקר למחרת כדי להעביר הרצאה חשובה. הוא נשכב במיטה מוקדם, מקווה לזכות בשעות השינה שיאפשרו לו לפעול במיטבו. אבל הוא לא מצליח להירדם. ככל שהוא מנסה יותר הוא ערני יותר.

הוא מבין שזה קשור לכך שהוא מתאמץ, והוא מחליט שאם כך, הוא יחדל להתאמץ. לשם כך הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה לא נורא אם יהיה עייף למחרת, או אפילו שההרצאה בעצם בכלל לא חשובה. בדרך זו הוא מנסה לוותר על מאמץ ההירדמות. אבל כמובן זו העמדת פנים, הונאה עצמית, הוא לא באמת מוותר, הוא רק מנסה לעשות כאילו שהוא מוותר. בזה הוא עסוק, לא בוויתור, אלא בהעמדת פנים של וויתור.

והוא עסוק בדבר הזה בדיוק משום שהוא בכלל בכלל לא מוכן לוותר. אדרבא, באופן כלשהו הוא עסוק בלעבוד על עצמו, להפנט את מודעתו, והוא עושה זאת כשליחות של אי הוויתור שלו, המקבל כך משנה תוקף. זה לא עוזר.

האם בכלל משהו יכול לעזור?

הרי המוטיבציה לכל דבר שהוא עושה קשורה לתוצאה שהוא מנסה להשיג. ואם היה באמת מוותר על התוצאה, שוב לא היה כל צורך לעשות משהו, והשאלה הייתה מתבטלת מעצמה. אלא שמה שהוא מכנה "וויתור על התוצאה" הוא כזה רק כרעיון, אבל במהות, בבשר, הוא שוב עשייה שהוא עושה מתוך אחיזה בתוצאה, כלומר, שוב, מגלם את אי-הוויתור. וכך הוא ממשיך ועושה זאת מתוך אותו אינטרס שלא נותן לו לישון. אפילו כשהוא מנסה לוותר על האינטרס, זה בגלל שהאינטרס חשוב לו.

ייאוש.

* * *

אני חושב שההרגשה של מי שתקוע בתוך אירוע של תקשורת קושרת מאוד דומה. הוא כבר זיהה את הדפוס אצל אחרים מאות פעמים, קל לו לתת עצות, אבל כשמדובר בו עצמו, כשהוא נמצא שם בפנים – חשכה גדולה. כל העצות שנתן לאחרים לא עוזרות לו כלל. הוא חש תקוע ומסובך, וכל מאמץ לצאת רק מסבך אותו יותר פנימה. זה יותר חזק ממנו.

אכן, אם אנו רוצים לעזור לאדם המסכן, אנו חייבים להבין ששינוי הפרספקטיבה פה הוא דרמטי. הדברים כמו שנחווים מבפנים הם שונים לגמרי מן הדברים כפי שהוא יכול לדמיין אותם מבחוץ. כשהוא נמצא בפנים, הרבה מן העצות החיצוניות בכלל לא רלוונטיות. כאן הוא זקוק לסוג של אומנות פנימית, היוצאת מתוך הפרספקטיבה הפנימית. לא כזו שבאה מן האור, אלא כזו שבאה מן החושך.

מה זה יכול להיות?

ההבדל בפרספקטיבה הוא ההבדל בין האופן שהדברים נראים מבחוץ, לאופן שהם נראים מבפנים. זו לא רק נקודת מבט שונה, זו חוויה אחרת, תופעה אחרת, עניין אחר.

במקרה הראשון יש הבדל בין צופה לנצפה – מדובר בשניים.

במקרה השני הם אותו אחד עצמו – מדובר באחד.

קל יחסית למשות מישהו אחר מן המים, אבל מה שנשמע הגיוני – ששמה שנעשה בשניים יעשה אדם עם עצמו, וימשוך את עצמו מן המים במשיכת שערותיו, בכלל לא רלוונטי כאן.

מה שאנחנו מחפשים פה, אם כן, הוא סוג אחר של אומנות, שלא דומה בכלל לאומנות של החילוץ של מישהו אחר מבחוץ. זו אומנות שאין בה נקודת משען חיצונית.       

* * *

ההבחנה הזו בין פרספקטיבה פנימית לפרספקטיבה חיצונית, היא לא רק הבחנה גיאומטרית אלא הבחנה של מהות.

בצדה יש עוד הבחנה חשובה שקשורה לה: ההבחנה בין החשיבה כתוכן לבין החשיבה כמהלך. בוהם הרבה לדבר על הבלבול בין שתי הרמות הללו, בלבול שקשר לקושי שלנו לחישה פנימית (פרופיוספשין). דהיינו שהמחשבה היא לא רק נושאת תוכן, אלא היא בעצמה בעלת תצורה אנרגטית שאפשר לחוש באופן ישיר. אנחנו נשאבים לחלוטין לתוכן, ומאבדים את הגוף הממשי. ובאופן זה יכולים להתפתות לאכול תמונה של תפוח, ולשכנע את עצמנו ששבענו. בעוד שהאמת היא שאכלנו רק נייר.

דוגמא שאני אוהב לתת בהקשר הזה היא זו של ילד שמחזיק בחוזקה בידיו של אביו ומכריז שהוא אינו מפחד מן החושך. הוא צודק – בזה הוא עסוק, בלא לפחד מן החושך – זה התוכן שעליו הוא עובד, אבל מבחינת הממשות – הוא מפחד. אותו דבר לגבי הנודד בשנתו. הוא עסוק בליצור את התוכן שההרצאה לא חשובה, אבל גם אם הוא מצליח בכך, זה רק התוכן של המחשבה, ואילו המחשבה עצמה, כל המאמץ שלה קשור לכך שההרצאה כן חשובה לו.

כל זה מזמין להתייחס למעבר מפרספקטיבה חיצונית לפרספקטיבה פנימית, גם כמעבר מהנדסה, או מ"תוכן", למשהו שהוא יותר "גופני" ממשי – עניין שלא קשור בעבודה על דימוי, מתוך מקום של ידיעה, אלא קשור באותה הליכה באפלה, ושימוש בסוג אחר לחלוטין של כישורים. הייתי קורא להם כישורים תת-קרקעיים.              

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *