דיאלוגיות

דיאלוגיות

השביל שבו אני מטייל עם כלבתי עובר בסמוך לבית אחד, שדרך קבע יושב לפתחו כלב תוקפני. בדרך כלל היא עוברת לידו בעדינות, עם קשקוש-זנבי מונמך הנועד לפייס את רגזנותו. הפעם, הכלב ישב במורד השביל וצפה בה מרחוק. לתומה, היא התכוונה בתנופת סריקתה להיכנס גם בשער החצר, אבל הוא השמיע מרחוק את נהמתו הרוגזת, ומיד היא חזרה אל השביל לצדי.

אירוע פשוט ולא מתוחכם במיוחד, שהצית אצלי מחשבות על הדיאלוגיות – שהרי יכולתי לקרוא מתוך חילופי המבטים בין שני הכלבים, שהם לא רק מגיבים זה לזה באופן מכאני, אלא בהכרח לוקחים בחשבון את "עולמו הפנימי של הזולת", ובמובן זה משיבים זה לזה – הכלב הבין את כוונתה, וידע לספק לה סימן הזהרה, אותו היא הבינה והפנימה, מעבירה לו אגב כך מסר בכל גופה, שאין היא מתכוונת לקחת ממנו דבר.

פשוט, אבל עמוק.

* * *

המילה "דיאלוגיות" באה להצביע על איכות מיוחדת – קודם כל בשפה ואחר כך בקיום בכלל. והיא מדגישה את האיכות הזו על רקע תפיסת עולם רווחת, ששנים של בית ספריות וחשיבה מהנדסת הכשירו אותנו אליה – התפיסה המונולוגית.

הפסקה שהרגע כתבתי, למשל, (כמו כל ניסיון להגדרה פורמאלית-כמו-מילונאית), היא דוגמא לכתיבה מונולוגית. היא מניחה, באופן חצי מודע, שיש לנו דרך לתאר את המציאות כצופים מנותקים, ושהמילים יכולות לתת דין וחשבון עצמאי עליה. יותר מזה, שזו מטרתה הבסיסית של השפה – לתאר את המציאות באופן כמו-אובייקטיבי. מכאן האיכות המילונאית:

מה היא דיאלוגיות? – הנה ההגדרה. יש שאלות?

בוודאי שיש שאלות. כי אף על פי שיש מקום גם לשימוש המילונאי בשפה, הרי שרוב הדיבור שלנו הוא לא כזה, וזו לא הדרך שבה אנו מבינים ופועלים בעולם.

* * *

אני מנחש שצורת המחשבה המונולוגית השתרשה מאוד עם תפוצתו של הכתב ובמשנה תוקף עם הופעת הדפוס. אלא שבשונה מן הכתב, רוב הדיבור שלנו בחיי היומיום הוא דיבור שפונה אל מישהו, ופונה אליו בתוך הקשר מסוים, מתוך רצון לומר לו משהו, וכחלק משיחה. רק לעיתים רחוקות נמצא אנשים נואמים באופן חד-סיטרי. בדרך כלל מישהו אחד אומר משהו קצר, ומעביר את רשות הדיבור לזה שמולו, וכך, בתורות מתחלפים, מתפתחת שיחה.

אבל הדיאלוגיות היא לא רק ביטוי לחילופי התורות ולעובדה ששניים (או יותר) לוקחים חלק בשיחה (למעשה יכולים להיות חילופי תורות המשמרים את האיכות המונולוגית). דיאלוגיות מדברת על כך שכל דיבור, מהיותו נמען אל מישהו הוא כבר חדור בזולתיות בעודו יוצא מפיו של הדובר. הוא לא רק אוסף מילים מוגמרות וחתומות, אלא תשובה, הלוקחת בחשבון את מצבו, ידיעתו, הרגשתו, וההקשר שבו נתונים שניהם.

יותר מזה, אלה לא דברים שבהכרח הדובר יודע אותם מראש או מודע להם – אלה דברים שהוא הולך ומבין תוך כדי זה שהוא מדבר, עד כי ניתן לומר שהדיבור היוצא מפיו הוא כמו מחוש שנשלח לברר את המציאות. אם, למשל, יגיד דבר מה שהוא לא לרצון לשומע, עד מהרה יתחיל דיבורו להתגמגם ולהתגונן. במילים אחרות, הזולתיות איננה רק שיקול המעצב את הדיבור – היא עושה אותו חלול – איבר חוש שבו בזמן שהוא פונה כלפי חוץ, הוא גם פנוי לקבל פנימה.

* * *

התרגלנו משיעורי לשון בבית הספר, שיחידות השפה הבסיסיות הן מילים ומשפטים, וזה לגמרי לא משנה אם הם כתובים או נאמרים בקול. בחטין, חוקר רוסי, היה מן הראשונים והבולטים שביקר גישה זו והציע את ההגדה בתוך הקשר – ההתבטאות המילולית – בתור יחידת המשמעות הבסיסית של השפה. לא רק הסימן ומשמעותו – אלא האינטראקציה הממשית.

ובאמת, מה שונה מילה זו "אימא", כשמנתחים אותה במחברת בית ספר, מזו המושמעת על ידי ילד בביתו, ויכולה לשאת כל כך הרבה משמעויות שונות ומשונות – החל מקריאת פחד, דרך בקשה לכוס מים, ועד ביטוי של אהבה – ולעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל – כתיאור של "אישה שיש לה ילדים, הורה ממן נקבה".

* * *

כעת אנחנו יכולים לחזור אל הכתב ולראות:

א.     שאפילו מאמר מודפס חדור דיאלוגיות. גם למאמר יש נמען, קהל שאליו מתייחס הכותב, והקשר רחב יותר שבו הוא פונה אליו. גם הוא מדבר, לא רק אומר, ("מגיד" דברים, כמו שאומרת בתי הפעוטה), ואפילו שנשימתו מאוד ארוכה, גם הטכסט שלו הוא תשובה.

ב.      מצד שני, בכל זאת לטכסט הכתוב יש צורה מאוד מסוימת – על-זמנית כביכול, שהשפיעה במהלך השנים על האופן שבו אנו חושבים על העולם וקיומנו בתוכו. אולי לא יכול להיות במציאות מונולוג גמור, אבל יכולה להיות מגמה מונולוגית, ותפיסת עולם המושתתת על מגמה זו.

* * *

מוזר לדבר על הדיאלוגיות באופן כל כך מונולוגי-תיאורי.

אבל, בכל אופן, הטכסט הוא לא רק מה שאני כותב אלא גם האינטראקציה הממשית שבה הקורא לוקח חלק. ואף על פי שמבחינתי, היושב כרגע ליד המחשב, זה אירוע שיתקיים רק בעתיד, אם בכלל, בכל זאת הוא שולח את אורו לאחור, ועושה את דיבורי לאופן של הקשבה, וממלא אותו חלל של נשימה.

אחד ההיבטים הראשונים של הדיאלוגיות שאני פוגש עם כתיבת דברים אלו, הוא היבט המודעות העצמית כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בהתייחסות שלי לכתיבה שלי עצמי. הטכסט לא רק מדבר באופן מופשט עד דבר מה שנמצא שם – במקום ובזמן אחר – אלא נותן בתור דוגמא את עצמו – ובכך נשען על קרקע קונקרטית, בת-הזמן והמקום הזה.

אגב כך אני נעשה ער לכך שכתיבתי היא לא רק תשובה – אני לא רק פונה אל קורא – אלא אני גם הולך ויוצר את עצמי כדובר במראת הקורא. במובן זה, אפשר לומר שכל דיבור (דיאלוגי), בצד היותו תשובה הוא גם שאלה – אופן שבו בודק את עצמו הדובר במראת זולתו.

* * *

בדרך כלל, בכתיבה שמגמתה מילונאית-מנולוגית יש ניתוק מובנה בין ה"איך" ל"מה". נדמה שה"איך" בכלל לא חשוב, הוא רק כלי שרת, שנועד לסייע להעביר את ה"מה". אבל מנקודת המבט הדיאלוגית – הדיבור (ההתבטאות, ההגדה), איננו רק כלי תחבורה "כללי" להעביר מסר – הוא אקט בעולם, ויש לו בשר ונוכחות.

ככזה, הוא התרחשות חד-פעמית – אירוע.

יכולתי לכתוב את המאמר הזה באינספור דרכים – אבל בסופו של דבר הוא קרס אל תוך צורה אחת, ונעשה לאירוע שרק באירועיותו הוא גם מסוגל להגיד משהו.

זהו טבעה של ההגדה (ההתבטאות).

* * *

אפשר לומר, אם כן, שלמודעות העצמית יש תפקיד באיחוד המחודש הזה של ה"איך" עם ה"מה" העושה אותם לבשר אחד:

דובר הנוכח בתוך דיבורו.

(נוכחות כזו, מן הסתם, גם קשורה בנוכחות רחבה יותר המקיפה את ההקשר והזולת – הוא נוכח את כולם).

בספרו "wholeness and the implicat order" הציע הפיסיקאי בוהם להמציא שפה חדשה, "השפה הזורמת", שעושה בדיוק את זה – מתוך התייחסותה העצמית מאחדת בין צורה לתוכן.

* * *

הביטו מה קורה לשניים המביטים זה בעיניו של זה. או לצורך העניין, חישבו על אדם שנכנס לחדר חשוך ופתאום מרגיש שיש שם מישהו. לא רק שהוא מרגיש שיש שם מישהו, הוא מודע באותו רגע שהמישהו הזה שומע אותו, וער לכך שעם עצירתו במקום, אותו מישהו גם מרגיש שהוא מקשיב להקשבתו. כמו בחדר מראות, הם מהדהדים זה את זה עד אינסוף. ועם זאת האינסוף הזה הוא קונקרטי לחלוטין – הם נוכחים זה את זה.

בדוגמה זו הידיעה ההדדית מודגשת משום שהיא כמו הופשטה מהמולת המילים, אבל האיכות הזו, קיימת כמובן בכל שיחה ומפגש בין שניים. אפשר לנסות להתגונן בפניה, להסתתר ממנה, להיות קצת אוטיסטים ביחס אליה – אבל אז – זה מה שזה – סוג של הכחשה-אשליה.

יש, אם כן, משהו מיוחד השייך למימד חדש שקורה בהצטלבות בין תודעות. המשל שאני מרבה לתת בהקשר הוא הדוגמא של הראייה. יש לנו שתי עיניים, ולכאורה כל עיין, בהיותה ממוקמת במקום קצת אחר, מספרת סיפור אחר על העולם. לכל עיין יש נקודת מבט משלה, ושתי התמונות, אם היינו מלבישים אותן זו על זו היו יוצרות סוג של סתירה, טשטוש, חסר בהירות. אבל! ראו זה פלא. דווקא הסתירה היא זו שמאפשרת לנו את ראיית העומק, ראייה שלא רק מתעלה על הסתירות, אלא שבזכותן היא גם מדויקת יותר ובעלת איכות של נוכחות שונה לגמרי מן הראייה הדו ממדית של עיין אחת. זה נכון שאפשר לפרש עומק גם על ידי עיין אחת בלבד, אבל במובן המפורש, ראית עומק קיימת רק כאשר יש שתי עיניים.

אותו דבר במפגש עם הזולת – להסכים לקחת חלק בדיאלוג אמיתי, כזה שאינו מתורגם מייד למושגים של תודעה אחת, מאפשר את הקיום התלת מימדי של הממשות. הזיקה של האדם לאחר הממשי, היא שמאפשרת לו להישאר נוכח בממשות ולהתחדש כאדם ממשי.

* * *

בדרך כלל אנחנו לא עומדים על מלוא המשמעות של ריבוי-תודעות. אנחנו לא מודעים לכך שהניסיון ההרואי – זה הציבורי כללי וזה האישי – להסביר את העולם, הוא בעצם פרויקט מונולוגי, המנסה להכניס את העולם אל תוך תודעה אחת, המבטלת מכל וכל את משחק המראות החי. לצורך העניין אין זה משנה שבאותה תודעה אחת יכולים להחזיק אנשים רבים – עדיין העולם מוסבר באופן כזה שתודעה אחת יכולה להקיף אותו – לרכוש אותו כהשכלה או כדעת, להסביר אותו עד גמירא. זה המובן המקובל שבו אנו משתמשים במילה "להבין".

ואילו על פי התפיסה הדיאלוגית, הבנה היא אקט מתנכח שקורה כל פעם מחדש, ובדרך כלל קורה בתוך הקשר של שיחה ובהצטלבות של תודעות, שבאופן מהותי הן לא יכולות להתמזג לאחת – שעל כן אנו מדברים על מרחב נושא סתירות.

בניסוח אחר – הבנה של דבר מה – מן הפעוט ועד הגדול – אינו רכישה של ידיעות עליו, אלא אופן חי של התוודעות, בדיוק כמו שרואים דבר מה. הבנה כזו, מטבעה, אינה יכולה להתכנס לתוך תודעה אחת – כל מהותה היא היותה פתוחה אל האחר. התוודעות כזו איננה ניכוס מחדש של הנראה אל תוך דלת האמות של הסובייקטיביות, אלא השתתפות בדבר מה שנמצא מעבר לסובייקטיביות.

* * *

יש משהו מוליך שולל בסגירות של מאמר. להרמטיות שלו יש ללא ספק אסתטיקה מסוימת, אבל הוא מותיר רושם שלא תמיד תואם את האמת החיה, והוא משפיע על הקורא להתחבא בדעתו, במקום לצאת אל הבנתו. המציאות היא הרבה יותר פתוחת קצוות, לא נודעת, מתהפכת, מגששת ומפתיעה, ממה שמאמר מסודר היטב מוסר בחזותו.

כתיבה מסוג הכתיבה של וויטגנשטיין, בתור דוגמא למשהו אחר, משפיעה באופן ערני יותר על הנפש המחפשת. היא משאירה את הקורא מעורב ונוגע, נושם.

יש משהו מאוד סטטי במונלוגיות. וזה ברור, שהרי מטרתה היא ליישב את העולם בתוך תודעה אחת. (אנא, קראו את "ליישב" לא במובן של "לאכלס" אלא של להביא את העולם למצב של ישיבה – ללא תנועה). לפעמים, משהו שהוא פחות שלם, פחות עגול, גם פחות לוכד את הקורא אל תוך הצורה, ומחזיר פנימה את הנשימה.

"אותו דבר שנדחקים להשיגו,

היה כבר פעם סמוך יותר ונאמן יותר,

ומקורב קִרבה רכה בלי די.

כאן הכול  ריחוק,

ושם הוא נשימה."

 ריינר מריה רילקה

* * *

ובובר?

הוא יחכה למאמר אחר.

בוודאי הוא קשור לאופן שאנו מבינים מה היא דיאלוגיות. אבל האירוע הזה שחוללתי, מגיע כאן לסיומו.

ולמי שרוצה להעמיק בנושא זה של דיאלוגיות – הנה קישור לספרו המקיף של פר לינל:

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.203.831&rep=rep1&type=pdf

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *