עוינות היא שקר – על חדר הדרמה ומה שמעבר לו

 

 

עיוניות היא שקר.

זה דבר מוזר להגיד, כמעט כמו משפט שלא נוסח כהלכה מבחינה דקדוקית – מה הקשר?

עוינות היא תחושה שאדם מרגיש כלפי אדם אחר. אפשר להגיד עליה אולי שהיא לא ראויה, לא בריאה, פוגעת, אבל כל זה לא שייך לממד האמת – אדם מרגיש מה שהוא מרגיש. על טענות אפשר להגיד שהן אמיתיות או שקריות – הן מתייחסות למצב עניינים במציאות ומביעות לגביו דעה או אמונה – אבל על עוינות? מה היא כבר טוענת על המציאות? היא מה שהיא.

אבל אולי בכל זאת שאלת העוינות ושאלת האמת לא כל כך מנותקות זו מזו.

אם תשימו לב תראו שכמעט בכל עוינות יש ממד של הצטדקות. האישה ששונאת גברים, למשל, לא מפסיקה לאסוף ראיות שמצדיקות את עמדתה. היא חוזרת ומספרת סיפור שבו עוינותה מוצדקת, וצידוקה הוא אותם "גברים" שפעם אחר פעם מתגלים בנבלותם. אותו דבר לגבי אדם שהסתכסך עם שכנו. הוא יספר על המקרה לשכניו האחרים, מבקש לצבור חיזוקים לעמדתו ובעלי ברית לטינתו, ובשעות המנוחה שלו הוא יחזור ויגלגל את הסיפור על העוול שנגרם לו, ויבנה לאט לאט את הפרופיל המרשיע. למה הוא עושה את זה? האם הוא לא יכול לשנוא את שכנו בפשטות בלי לגבות זאת בהצדקה? מדוע טינתו צריכה לחזור ולהתלבש בהצטדקות?

* * *

זה לא משהו שקורה אחרי העוינות, כביכול קיימת עוינות ואחר כך צורך להצדיק אותה, אלא בו זמנית השניים שזורים – כאשר האדם חש עוינות הוא גם חש את הסיבות הטובות לכך. כאשר ליבו נושא טינה, ראשו בו זמנית מצהיר שהזולת לא בסדר. זה הולך ביחד.

יותר מזה, זו לא סתם קביעה – כמו האמירה שהים הוא מלוח – שאחרי שמתוודעים לאמיתותה, אפשר להניח לה – הזולת לא בסדר. נקודה. לא, זה משהו שהוא חוזר ומדליק ומוכיח ומחזק, וטוען ומבצר, ומגבה, ומתקף יומם וליל. וכל הסיפור הזה שהוא טווה הוא חלק בלתי נפרד מן העוינות. להיות עוין זה בו זמנית לספר את הסיפור המרשיע.

אבל למה?

* * *

ומה, האם אין כעס פשוט שאין בו סיפורים?

כן, אולי יש. אבל זה גם טיבו – הוא בא והולך, ובספק אם ראוי לקרוא לו עוינות – הוא פשוט ולא נושא טעינות. אין בו לא התנגדות ולא צורך בלתי נכבש להכפיש את הזולת ולצמצם את קיומו. זהו כעס ללא האשמה. כעס ללא התנגדות.

לא כן בעוינות – זו האחרונה, בצורה זו או אחרת, תמיד מבקשת לגבות את עצמה בטענה של אמת – אני עוין כי הזולת הוא כזה וכזה. (אם לא היה כזה וכזה, כמובן, לא הייתי עוין). והדגש, לפיכך, הוא על ה"כזה וכזה" (זה מה שהוא השכן – לא הוגן, מחרחר ריב, לא בסדר, בא מעדות המזרח, בן להורים אלימים, וכן הלאה). הדגש הוא על הטענה – בזה מתמקד האדם בראשו, על זה הוא שוקד, כאן הוא טורח. הוא לא עסוק בעוינות של עצמו ובמקורה, הוא עסוק בשכן, והוא עסוק בו באופן המיוחד הזה הטוען לסוג של אמת. כל עוינות, אם כן, גם נושאת עמה טענה, חיווי, עמדה.

וכעת אני בא ואומר, שכל טענה שמגבה עוינות (שהיא הלב והמהות של העוינות) היא שקר.

* * *

אבל עכשיו זה מוזר מכיוון אחר – הרי לבטח יש עוינות שאינה שקר. מדוע להכליל באופן כה קיצוני? לבטח יש עוינות שהיא מוצדקת, שהיא מתבססת על טענת אמת – הזולת המסוים הזה אכן עשה מעשה שלא יעשה, גם רימה, גם גנב, גם פגע, ואיך אפשר שלא להיות עוינים כלפיו? להפך, העיוניות היא הממד הרגשי המגבה את האמת, שנתפסת בישירותה וללא משוא פנים – הוא אכן ראוי לעוינות. הרי אנחנו לא בודהה, שווי נפש לכל. אנחנו אנשים חיים בעולם הזה. אכפת לנו מן העולם, אכפת לנו מן הזולת, אכפת לנו מעצמנו. ואם יש אדם נבזה, זה יהיה כמעט מתנשא, לא אנושי, אולי אפילו שקר ממש, שלא לחוש כלפיו עוינות.

ואף על פי כן, אני מתעקש לומר שכל עוינות היא שקר.

משמע, שבכל מקום שבו האדם חש טינה או התנגדות או עוינות כלפי זולתו, הוא מקום שבו הוא לא פוגש את המציאות, ולא רואה נכוחה, אלא מספר לעצמו סיפור הכולא אותו בכלוב של אשליה עצמית. הוא מרמה את עצמו, מרמה את זולתו, ומרמה את אלוהיו.

* * *

הנה אדם שמודה שהוא שונא ערבים. הוא כמובן לא חושב שהשורש לעוינות נמצא בו עצמו. להפך, הוא בטוח שזה טבעם של הערבים, ושעל רקע זה, רק אדם לא שפוי או מבולבל – בקיצור אדם שאינו רואה את האמת – יכול שלא לנטור להם טינה. יש לו הוכחות לכך. למעשה, כך הוא מספר על עצמו, גם הוא חשב פעם אחרת בניסיונו להיות עם ראש פתוח, אבל המציאות טפחה על פניו פעם אחר פעם. זה גזע מקולקל. כמובן, לא כולם, יש גם ערבים טובים, אבל…

אבל אם כך, מדוע הוא לא מסתפק בשנאה פשוטה? מדוע יש ברקע תמיד גם איסוף ראויות, הצטדקות, הסברים, ניסיונות שכנוע, חיפוש בעלי ברית, שנאה שמתרחבת גם אל אחרים שהם לא ערבים אבל "אוהבים ערבים"? מדוע יש תחושה כאילו שרגש העוינות לכשעצמו לא יכול לתפוס, הוא צריך גיבוי.  מדוע?

לכאורה, כל איסוף הראיות הזה מבקש לעגן את הדעה בעובדות של המציאות. אז נכון שזה סוג של עיגון קצת מעוות, קצת מוטה, מכור מראש, אבל במגמתו הוא נדמה כניסיון לברר את האמת, למצוא סימוכין לאמונה, או לכל הפחות לתקפה באמצעות המציאות. גם אם העגלה פה מקדימה את הסוס, עדיין מבקשים להיסמך על המציאות.

אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא כך. ההצטדקות היא לא המתודה שעמה האדם יוצא אל הממשות כדי לברר מה היא, אלא הדרך שבה הוא נסוג ממנה. היא החומר שממנה הוא בונה את קירות הכלוב שבתוכו הוא שוקע. אין לזה שום קשר למציאות. הוא לא משתמש ב"הוכחותיו" כדי להתמסר לאמת – האמת לא מעניינת אותו – הוא משתמש בהן כדי לבצר את עמדתו ולהגן על מקומו.

* * *

כל זה ידוע ומוכר, ואין בו ממש חדש. אנחנו יודעים שלעוינות יש מימד של צדקנות מעוותת מציאות. אנו מכירים את כוחה של האידיאולוגיה לסלף ולארגן ולהמציא את כל החומר לו היא זקוקה כדי לסחוף לשנאה.

אבל אני רוצה לטעון מעבר לזה:

שזה השקר שעושה את העוינות. ואם העוינות כל כך נפוצה בעולם שלנו, זה קשור לכך שהשקר כל כך נפוץ בעולמנו.

זה השקר שעושה את העוינות,

ובקומה שנייה זה אותו שקר עצמו שמונע לראות זאת,

וממילא לא מאפשר להתקדם הלאה למחוזות של רפואה.

במילים אחרות – כאן אנחנו תקועים.

במקום בו האדם וויתר על האמת שלו.

* * *

הבה נתחיל, אם כן, מן ההתחלה.

הנה שני אנשים נפגשים.

יש במעמד הזה הכול: אלה אנשים חיים הנוכחים בגופם הפיסי, חושבים מחשבות ומרגישים רגשות, מייצרים יחדיו סוג של מציאות חברתית, ובעיקר מכוננים מציאות של פנייה הדדית המעמידה אותם זה נוכח זה. מתוקף זה הם גם ערבים זה לזה, דואגים זה לזה (או לא), בונים ביחד את הרגע הבא, מגלמים זה עבור זה גם תקווה גם ייעוד גם אפשרות של אהבה. אלה לא שני סלעים שנתקלים זה בזה. אלה אנשים שמתעניינים זה בזה מעצם המעמד השם אותם פנים אל פנים. יש במעמד הזה הבטחה, יותר מזה – קריאה. תמיד.

והנה, כמעט תמיד אנשים בוגדים במעמד הזה ובקריאה הטמונה בו. במקום להתייחס אל הזולת כאדם ממש – כבן שיח, בן-מגע, אפשרות של אהבה, מקור להפריה הדדית וחיוניות, הזדמנות לשייכות ואינטימיות – הם גוררים אותו לחדר הדרמה.

לפעמים זה קורה בקולי קולות ובמהומה גדולה, אבל הרבה יותר שכיח שזה קורה בלי כל ההמולה החיצונית, אם כי באותה מידה של רעש פנימי. הביטו: הם נפגשו, לרגע אחד היה מאור פנים, נגיעת לב, אבל ברגע הבא הם כבר בסוג של מבוכה, ומתחילים מהלכים של שרידה זה מול זה, ותכף עוד רגע, הם נכנסים לחדר הדרמה.

למה? מה קורה בתהליך הזה? מה מהות התנועה שמחמיצה את הפגישה ומובילה אותם במוקדם או במאוחר אל העוינות? מדוע במקום להישאר בממשות, בפשטות שלה, בתלת ממדיות שלה, הם נגררים לחדר הדרמה, שם נעשים אנשים לדמויות קרטון דו ממדיות? ושוב, זה לא חייב להיות בהכרח כל כך דרמטי או קשור ביריבות קשה, גם מפגש מקרי בין מכרים נסחף לשם בקלות.

מדוע?

* * *

החדר הזה (יש שניים כאלה), שאליו כל אחד מהם גורר את זולתו, נראה חי, תוסס, ובעיקר מואר. אבל זהו אור-קר, ותסיסה שאין לה דבר עם החיוניות העמוקה של המציאות. למעשה זה קצת מזכיר טלוויזיה. זו תסיסה שטוחה, מבריקה, רעשנית, חיות קצרת נשימה, נטולת שורשים, ללא העומק האפל של המציאות.

במעשה של הכניסה אליו נשמטת הקריאה, ומוחמצת ההזדמנות של המפגש.

יותר מזה, שניהם מאבדים אחיזה במציאות, ובסופו של דבר גם נעקרים מן החיוניות שהיא יכולה להציע להם.

מדוע אם כן הם בוחרים – אם זו המילה הנכונה – להיכנס לשם?

* * *

מספר סיבות לכך:

קודם כל מתוך הרגל. זה מן אוטומט שמתעורר עוד לפניהם. הם עוד לא הגיעו לרגע של הבחירה המודעת וכבר הם מוצאים את עצמם גוררים זה את זה לחדר הדרמה. זה כמובן לא מסביר את המקור של ההרגל, אבל להרגל יש כוח משלו. ובמיוחד יש לו כוח אם זה הרגל נפוץ שבו אנשים מדביקים זה את זה כבר מגיל צעיר.

אחר כך מכיוון שחדר הדרמה מואר (ולצורך העניין לא משנה שמדובר באור ניאון קר). כל דבר בחדר המואר הזה נמצא במקומו המוכר, אפשר לנווט כאן, לדעת מי נגד מי ולמה. הצבעים ברורים, הצורות ברורות, יש סדר. בחוץ, לעומת זאת, הדברים הרבה פחות ברורים, במקומות שונים יש אפלה, הדברים נוטים להימרח, יש צללים, ערבובים, ומרחבים אינסופיים ללכת בהם לאיבוד. נכון יש גם חדות תלת ממדית מדהימה, אבל לעומת זאת בסרטים מצוירים כל צבע מונח במקומו, והוא אחיד ומוגדר. ואם כן, "בוא נפגש בחדר הדרמה, נוכל לראות זה את זה יותר ברור, יותר פשוט, פחות מבלבל. ורק מטעם זה – שרואים פה ברור יותר – כדאי לחפש כאן את המפתח".

אחר כך זה קורה כי התוכן לוכד אותם. זה קשור לדמיון המפותח של האדם – אחת מעוצמותיו המברכות ביותר, שטרם למד לשלוט בה לגמרי – ולפעמים הדמיון פשוט סוחף אותו במידה כזו עד ששוב אינו יודע להבדיל בין דמיון למציאות. הוא רואה תמונה של תפוח, והוא יכול לחיות כל כך את התפוח באמצעות דמיונו, עד כי הוא נדמה לו כתפוח לכל דבר, והוא מאבד את הכוח להבחין בין התמונה לבין התפוח האמיתי. הוא שומע סיפור והוא מצליח כל כך להחיות את הסיפור עד כי הוא לגמרי נלכד בתוכנו, ושוכח שזה רק סיפור. ואם כן, הם נסחפים לחדר אור-קר כי הם יצורים של דמיון שהתוכן לוכד אותם.

קשור לזה הוא עניין ההנדסה: בין היתר הדמיון נועד לעזור לאדם לעשות סימולציה של המציאות שבעזרתה הוא יכול לתכנן, לעשות ניסויים מחשבתיים, ולבנות מכונות שיעבדו. כל תהליך של בידוד משתנים קשור בכוחו של הדמיון לייצר מציאות אפשרית. וכאן נוצר ערבוב אחר, ערבוב בין פעולת התכנון, לבין ההקשבה למה שיש. אין כאן בית, אבל האדם נמצא בשלבים של תכנון הבית שהולך להיות פה. בזה הוא עסוק – בבית שאמור להיות כאן. ולא תמיד הוא יודע להבדיל בין הבית (שאיננו) לבין הבית (שאמור להיות, שרוצים שיהיה, שעובדים על כך שיהיה). אפשר לזהות את הערבוב הזה ביתר קלות אצל הילד שמחזיק את יד אביו בעוצמה ומודיע שהוא לא מפחד מן החושך. זה לא בא לתאר עובדה, אלא לתאר את מה שהוא עסוק בו – הוא עסוק בלא לפחד מן החושך, והוא עושה זאת באמצעות אמירה זו עצמה.

אבל הסיבה העמוקה ביותר לכל זה, היא פחות קוגניטיבית ויותר רגשית – האדם נסחף לחדר אור-קר כי הוא מוותר על כוחו כמספר. הוא שומט את אחריותו וחירותו – מתמכר לסיפור של מישהו אחר. כאן נמצא הזרע של השקר, המהות של הבגידה והטבע של ההונאה, ועל זה תכף ארחיב, אבל לפני זה עוד סיבה אחרונה:

לחדר הדרמה יש מנגנון המזכיר את זה של גלגל שיניים חד כיווני. גלגל שיניים כזה, כמו למשל זה שנמצא בשעוני-יד, מתרגם סדרה של טלטלות מקריות לכיוונים שונים, לגלגול של הגלגל לכיוון אחד – שהוא הכיוון היחיד שהוא יכול להסתובב בו. וכך גם חדר הדרמה – היא תופעה שמושכת אליה, רק מתוקף המנגנון הממלכד שבה. כמו מערבולת היא מפרנסת את עצמה, אוספת אליה כל דבר מקרי כדי להזין את התנועה האחת שלה. מי שהכניס רגל לכאן, כל דבר שהוא עתיד לעשות – ובעיקר הניסיונות להיחלץ מן החדר –  משמע, כל אנרגיה שהוא משקיע בעניין, ולא משנה לאיזה כיוון הוא חושב שהוא מזרים את האנרגיה הזו, בסופו של דבר רק תמשוך אותו יותר פנימה.

מניתי את כל הסיבות הללו לא רק כדי להיות מדויק ולכסות את כל הגורמים שבשלהם אנשים מחמיצים את הזדמנות המפגש, אלא גם משום שגורמים אלה קשורים זה בזה ומרכיבים יחד עניין אחד, שאי אפשר להבין אותו לעומקו בלי לקחת את כולם בחשבון. אני רואה בזה חלק מן השפה הדרושה על מנת להבין את מנגנון חדר הדרמה, ובעיקר על מנת להבין את אותה סיבה שנמצאת במרכז מעשה הגרירה הזה ומהווה גם את הלב של העוינות – הוויתור על החירות.

אני רוצה להתפנות כעת לעניין זה.

* * *

נתחיל מהתחלה.

המעמד הוא מעמד אנושי שלם ויש בו קריאה להתייצבות אנושית. לא משנה איך נסדר את זה נוח, זהו מעמד הרה גורל. חשבו עליו במונחים של אדם שחי לבד במדבר ופוגש יום אחד אדם אחר. חשבו על הטלטלה העמוקה שהוא עובר, ההתרגשות, החיות, הנוכחות, הפלא – "יש עוד מישהו מן הסוג שלי!". בבת אחת כל עולמו השתנה לנצח. המפגש עם הזולת לא רק הכפיל את אפשרויותיו, הוא הכניס אותו למימד שלם של אפשרויות חדשות. ואמנם אנחנו רגילים לפגוש אנשים כל יום, ונעשים קהים לעניין, אבל כל מה שיש במפגש המדברי, יש גם בכל מפגש ומפגש בין אנשים. אותו פוטנציאל, אותה קריאה, אותה טלטלה.

זהו המעמד וזה מה שהוא מזמין.

הוא מזמין משהו שלצורך העניין אקרא לו תלת-ממדיות או דיאלוג או שייכות לא סימביוטית – הוא מזמין מפגש.

אבל אז קורה משהו.

במקום אחר אני מספר את הסיפור על אדם שהיה סגור בחדרו שנים רבות בלא לפגוש איש. באותו חדר נמצאה עמו תמונה יחידה – תמונה של אישה שבה הוא מתאהב. רק שמכל מני סיבות טכניות הוא לא מצליח לתלות אותה על הקיר, שתעמוד לפניו, ויש לו צער גדול על כך. והנה, יום אחד נכנסת אישה לחדרו, והוא שש על המציאה ומבקש ממנה שתחזיק את התמונה עבורו, כשהוא מחמיץ לחלוטין את העובדה שהאישה שנכנסה הרגע לחדר היא אהובת לבו, אליה כמה כל השנים.

הסיפור קיצוני, אבל הוא ממחיש באופן חי, את מה שקורה בדרך כלל במפגש בין אנשים. הם מחמיצים את הלב ומשתמשים זה בזה כדי להחזיק את התמונה.

במקום להישאר במציאות של המפגש, כל אחד מהם עושה תנועת נפש קטנה – התמכרות – והוא עובר בעזרתה אל חדר הדרמה – עולם שבו הוא שורד באמצעות הצטדקות.

מה טיבה של תנועת נפש קטנה זו, ומדוע אני קורא לה התמכרות?

* * *

נתחיל מהתחלה.

שני אנשים נפגשים. קריאה של תשוקה עושה את דרכה. עניין חדש מבקש לבוא לידי ביטוי. יצירה חדשה עומדת בפתח. אלוהים מלמעלה משפשף ידיו בחדווה. ראו מה קורה בין ילדים שנפגשים, איזו שמחה! באופן טבעי אנשים מתעניינים זה בזה, מכשכשים בזנב זה לקראת זה. אבל לא במקרה הזה (שהוא כמובן המקרה היותר שכיח). תחת הכשכוש יש דווקא הסתרה, רשמיות, איפוק. לרגע אחד, זעיר עד אין-הבחנה, עוד יש תקווה, אבל ברגע הבא כל אחד מהם עושה את אותה תנועה קטנה הסוחפת את שניהם לחדר הדרמה. אלוהים, המציאות, התלת ממדיות של הממשות, כל זה נותר מאחור.

אם תתבוננו לעומק התנועה הזו, תראו שהיא מגלמת את האקט שבו כל אחד מהם מוותר על האמת האישית שלו לטובת האמת המקבילית. הוא מוסר עצמו לידיה תוך שהוא שומט את אחריותו וחירותו. הוא מתמכר. במקום להישאר המספר, האדם שחייו הם שלו והוא בבחינת נוכח החי את סיפורו היוצר, הוא נעשה לחייל בתוך סיפור של מישהו אחר. כעת הוא בוחן את עצמו דרך העיניים של מספר אחר, וממילא הוא נעשה לאובייקט שנדרש להוכיח את קיומו.

זה כל העניין – המהות של תנועת נפש קטנה זו שנעשית בזריזות ובאין רואה – האדם מוותר על כוחו לומר אמת – מוסר אותה למישהו אחר, יותר נכון למשהו אחר – לעולם המקבילי. הוא, שלפני רגע היה מלך, נעשה כעת נתין בעולם זר, ומתחיל לשקוד על ה"בסדר" – מתאים את עצמו לקווים המקבילים, משתדל שלא לחרוג מן השורות.

סיפור כזה, ולא משנה כמה גדול הוא יצא ממנו, בעומק הדברים מאיין אותו. עצם זה שהוא מסתכל על עצמו דרך העיניים של מישהו אחר – עיניים של סיפור מקבילי, הוא פעולה של איון המתרגמת לתחושה של איום.

כעת הוא נעשה קורבן בתוך הסיפור, והקורבנות נעשית לו דרך חיים לה הוא נדרש כדי לנוע במרחבי הדרמה. אכן, הוא שכח לגמרי את חירותו ונעשה לבן-גורל – אובייקט בשדה הסיפורי. אם אכן היה כזה, אולי בזה זה היה מסתיים, אבל מכיוון שאין זה ייעודו להיות בן-גורל, אובייקט, הרי שכל מהלך כזה הוא בעצם מהלך פעיל של השתקה, תשלום מתמשך של "דמי שכירות". והכסף משולם במטבעות של אמת – אדם מוותר על האמת שלו, משמע משקר, כדי להמשיך לשהות כאן ולקבל חסינות של קורבן.

לכאורה, זה שכנו שרואה אותו בעיניים לא טובות, ומשפיע עליו במבט זה (שכנו רואה אותו כאשכנזי מתנשא ומתחסד), אבל למעשה, זה הוא שבחר "להיכנס" לראשו של שכנו, ולראות את עצמו דרך עיניו. ולא רק לעשות זאת בבחינת עניין זמני ורגישות לזולת, אלא כמושב של קבע, אשר יחד עם קביעותו גם משכיח ממנו את חירותו ואחריותו הממשית. הוא נעשה כולו חייל בסיפור של מישהו אחר. שוב לא מאמין לאמת הנובעת מלבו, המחייה ומחזקת אותו, את כולה הוא מוסר בידי הסיפור המקבילי. וכעת הוא אץ להצטדק.

* * *

כמובן, כאשר הם עושים זאת זה לזה – גוררים אחד את השני אל חדר הדרמה – הם משחזרים הרגל ישן. זו לא הפעם הראשונה שהם עושים זאת. זה יושב על היסטוריה ארוכת שנים של גרירות, שמגבות את הגרירה הנוכחית ועושות אותה נגישה, מושכת, וחזקה.

אבל תמיד וכל פעם מחדש ישנה גם הבחירה. האדם מתמכר לדרמה. מוותר על כוחו להיות מספר, ומוסר עצמו לידיה. מרגע זה היא מכתיבה את התפקידים ומניעה את הדמויות על פי תסריט שמקורו זר לאדם.

אולי יש כאן המון אנרגיה רגשית שנועלת אותם במעגל שהוא ממש בגוף, שממנו קשה להיחלץ, אבל, בהתחלה ישנה אנרגיית בחירה. זעירה ככל שתהיה, היא הקטליזאטור לתהליך כולו. יותר מזה, ה"התחלה" היא לא רק דבר מה שהוא עשה לפני שהוא נכנס למערבולת, אלא באופן כלשהו, בגלל אותו סחף אל הממשות, דבר מה שהוא ממשיך ומכניס פנימה כל הזמן. קטן בעוצמתו, אבל חיוני. בלי זה, זה לא יכול לעבוד.

מעל הכניסה לחדר הדרמה אור אדום דולק המכתיב את חוקי הכניסה, את מחיר הכרטיס: בהיכנסך אתה משאיר את רצונותיך בחוץ, לא תזדקק להם, במקום זה תקבל אינטרסים. כל הדבר הזה שאתה קורא לו "אני" גם מיותר, תקבל דמות חליפית. גם בחיוניות ונוכחות אין צורך, החדר הזה פועל ללא חיכוך, ויש מאגר של אנרגיית-דרמה שמותאמת לסוג זה של עולם ומחליפה את החיוניות הממשית. וכן, גם את האמת אתה יכול להשאיר בחוץ, כאן פועלת אמת אחרת. בבקשה כנס מהר, הנורה האדומה למעלה כבר מהבהבת.

* * *

נתחיל מן ההתחלה.

שני אנשים נפגשים. זהו מעמד שלם המעמיד כל אחד מהם מול בחירה – לחבור אליו או לברוח ממנו.

לחבור אליו, משמע, להתמסר למפגש, להתייצב בתוכו, להיות אדם.

לברוח ממנו, משמע, להיכנס לחדר הדרמה.

להתמסר למפגש נשמע כמו דבר גדול, על גבול המיסטי. אבל להסתכל כך על המפגש זה כבר להיכנס לדרמה. מפגש הוא פשוט להישאר בממשות. בפשטות שלה. להכיר את הזולת כאדם לכל דבר. תלת מימדי כמוני. להכיר את עצמי כאדם, אנושי, לא שלם, מגשש, אבל חי, וכך גם לראות את הזולת – הוא לא נגדי. והנה שנינו נמצאים כאן. כל אחד באי שלמותו, בממשותו, ובהקשבה לקריאה הדדית שנמצאת כאן תמיד.

אלה שתי אפשרויות.

וכאשר אדם בוחר להיכנס לחדר הדרמה, הוא עושה זאת תמיד על רקע הקריאה שלא נענתה. משמע, הוא עושה זאת תמיד כמעשה של התחמקות, כבגידה. אם תראו את תנועת הנפש הזו רק כתנועה פסיכולוגית או ביולוגית כימית, תחמיצו את העיקר. זו תנועה הקשורה למלוא שלמות המעמד – למובנו המוסרי. זו תנועה הפוכה לאקט ההתייצבות. מכאן והילך, האדם שוב אינו חי את חייו, הוא מתפקד אותם. שוב אינו מתמסר לממשות, הוא משתעבד לעבודה זרה.

למה הוא עושה את זה?

כבר מניתי את הסיבות בקומה אחת – ההרגל, הדמיון, גלגל השיניים החד-כיווני, פיתוי התוכן – ויש עוד מכלול סיבות שאפשר לרדת אליהן בקומה אחרת, אבל בסופו של דבר, בשורש העניין, הוא עושה זאת מתוך חירותו. בידיו הדבר והוא שומט אותו. אני חייב להניח שהוא לא רק קורבן, שיש לו את הכוח לבחור, והוא בחר כפי שהוא בחר – הוא בחר לוותר על אמת-חירותו וחירות אמיתתו, ורתם עצמו לשרת אמת לא שלו.

הנה היא הבגידה. בוגד הוא באדם שממול ששוב אינו נפגש עמו. ובוגד בקריאה של המעמד שתמיד היא מתדפקת על ליבו, ובוגד בממשות שמבקשת להיות פורייה בנוכחות, ותחת זאת הוא מפנה לה עורף.

באותו רגע עצמו הוא נכנס לעולם הדרמה – עולם שבו הוא שורד באמצעות ההצטדקות.

וכן – גם באמצעות התנגדות/עוינות.

* * *

אבל מדוע לקרוא לזה שקר?

נכון, זה מנתק את האדם מן המציאות, וממילא הוא לא מצליח לראות נכוחה את מה שיש, אבל זה עדיין לא אומר שזה שקר. בשקר הרי הכוונה לאקט מודע שיש בו כוונה להונות אדם אחר. כאן נדמה שאין כוונה להונות, יש רק סוג של היאטמות למציאות, שאולי ראוי לקרוא לה הפנוט עצמי, או אשליה עצמית, אבל לא בהכרח שקר במובן המוכר והמצוי. מדוע, אם כן, אני מתעקש לקרוא לזה שקר?

ועוד שאלה: מדוע חדר הדרמה הוא גם בהכרח חדר העוינות?

הרי היה אפשר לדמיין שהם שניהם נכנסים לחדר הדרמה, מחזיקים זה לזה את תמונותיהם, חיים את הסיפור שלהם, שהוא אמנם מנותק מן המציאות, אבל הוא בכל זאת סיפור נחמד, ובזה זה נגמר. אבל תמיד, בסופו של דבר, זה יביא לעוינות, יריבות, התנגדות, מלחמה. מה יש בו בחדר הזה, אם כן, שמביא למציאות של טינה?

שתי השאלות קשורות זו לזו – בסופו של דבר, עיקר השקר הוא בעוינות, ועיקר העוינות היא בשקר. להבין את השקר שבזה זה להבין את העוינות שבזה.

* * *

חדר הדרמה הוא לא רק נתון, הוא תמיד התכחשות פעילה למעמד שממשיך לתסוס כל הזמן מתחת. מה שמכרסם באידיליה של חדר הדרמה אינו רק הזולת שמסרב להחזיק את התמונה (הוא זז כל הזמן), אלא עצם השקר שבו הדרמה היא בעצם כיסוי לדבר מה אחר. המעמד מכרסם ללא הרף במציאות של החדר, מאיים להכניס את ה"מציאות" פנימה, ועל כן יש צורך לחדש את החדר ללא הרף – להצטדק. לא כנגד האשמותיו של הזולת (זה רק תרוץ, או המכאניקה שבה זה נעשה) – כנגד הידיעה של ההזדמנות שהוחמצה.

כל עוינות היא וויתור על הקריאה שיש במפגש. כל אדם שנותן לזולתו להחזיק את התמונה – כביכול בתמימות, מתוך זה שהוא כך וכך שנים בחדר האטום שלו ולא באמת יודע מה זה אנשים אחרים, ועל כן השימוש הזה שהוא עושה בבני אדם הוא נסלח – בעצם משקר. הוא תמיד רואה את ההזדמנות, את האישה החיה שנכנסה לחדר. תמיד הוא מזהה אותה. אבל הוא בוחר להעמיד פנים שהוא לא, עושה עצמו כלא רואה, וממשיך עם התוכנית – הנה, תחזיקי את התמונה. פרויקט העוינות יצא לדרך ואין לעצור אותו.

מדוע עולם הדרמה מושך לעוינות? בשל האין-כוח שהיא כרטיס הכניסה לחדר הדרמה – אותה רפיסות (ההתמכרות) ששומטת את אנרגיית ההתייצבות. אין זו רק שמיטה פשוטה של אחריות – אתה אשם כדי שאני לא אהיה אשם – דברים שלכאורה עומדים על אותו מישור, אלא: אתה אשם כשיקוף לסירוב שלי להיות בן אדם ולראות אותך כבן אדם. אתה אשם, אם כן, לא באופן שקוף, אלא כמשקף את הבגידה בממשות. עצם הפניית העורף לקריאה היא הכרזת מלחמה, עצם הכניסה לחדר דרמה היא המצאת העוינות כגיבוי לשקר הכניסה לשם.

בחדר הדרמה יש כבר ניגוד אינטרסים. אבל ניגוד האינטרסים הזה הוא תרגום לשפת הדרמה של משהו שהוא קודם לדרמה. בחדר הדרמה באופן אוטומאטי כל אינטרס הוא ניגוד אינטרסים. זה סוג האנרגיה שפועלת בחדר הדרמה – כל אינטרס הוא ניגוד אינטרסים ומתוקף זה בכלל יש לו קיום כאינטרס. כל דמות, היא בהכרח יריב של מישהו אחר. אבל מה שעומד מאחורי החוקים של חדר הדרמה זה משהו שהוא לא דרמה – זה השקר. זה השקר שמפרנס את הדרמה, וזה השקר שמפרנס את העוינות.

* * *

כל עוינות מלווה תמיד ב"הוא כזה וכזה" הפיכת הזולת לאובייקט. אפילו הילד שמפריע באמצע שיחת טלפון ומהווה מבחינה זו הפרעה לאם. לעולם אין זה כעס פשוט, אלא תמיד כעס שנכנס לעולם האידיאולוגיה. "למה הוא תמיד עושה לי את זה?! ודווקא כשאני בטלפון?!", וכך הילד הופך להיות "דמות", שייך ל"סוג" הזה של הילדים. הכול קורה מאוד מהר, אבל המנגנון העמוק שעומד מאחורי העוינות הזו קשור לשקר שהאדם יודע שהוא משקר כשהוא הופך את זולתו לאובייקט. לא עצם זה שהזולת הופך לאובייקט עושה את העוינות, אלא השקר שבזה, שאותו האדם יודע אותו בלב ליבו. העוינות היא התחזוק הפעיל של השקר. לא רק הסתכלות סתמית על מישהו כאובייקט, אלא דחיקתו להיות כזה והשארתו ככזה – כנגד לקריאה אחרת שהומה כל הזמן מתחת לפני השטח ומבקשת לחזור ולהיות אדם. האם אומרת לילד שלה – "מדוע אתה מכריח אותי לכעוס עליך?" – לכן חלק בלתי נפרד מכל עוינות הוא מהלך ההצטדקות שבו האדם שש על כל הוכחה שמביא לו הזולת שאכן הוא ראוי לעוינות. ברגע שאדם נגרר להפוך את זולתו לאובייקט, מייד הוא נעשה מכור לזה. לעולם אין זו פעולה פשוטה. תמיד זה מכיל עוינות.

הנה האם שמטה את האחריות. התמכרה לספר את הסיפור המקבילי. התמכרות שממילא גם שמה אותה במקום של הישרדות מול הילד שלה, שהרי אדם שפוגשים אותו הוא מקור לחיוניות. אבל על מנת להפוך את החיוניות הזו לזמינה, יש צורך להתייצב למפגש, שבמונחים של אנרגיה זה דורש סוג של השקעה ראשונית – אנרגיה של נוכחות. אבל האדם בוחר להימנע מן הקריאה להשקעה זו, וגורר את זולתו לחדר הדרמה. באותו רגע הוא איבד את חיוניותו, וממילא נכנס לעולם של הישרדות. הזולת נעשה ליריב.

* * *

אדם מצטדק, אם כן, לא כדי להוכיח את חפותו. בחדר הדרמה כך מוסברים הדברים – הוא מצטדק כדי להוכיח את חפותו – אבל סיבת העומק לכל זה נמצאת מחוץ לחדר הדרמה. אדם מצטדק כמעשה של הפניית עורף לאנושיות שאותה הוא יודע ובכל זאת מבקש להתעלם ממנה – "לא קרה כלום".

ובכל זאת קרה – אישה נכנסה לחדרו, והוא בחר להשתמש בה כדי להחזיק את התמונה (או שמא ראוי לומר "להחזיק את המראה", שכן זה טיבו של חדר הדרמה הכול בו דומה, הוא טובע במונולוג).

אותה הפניית עורף לאנושיות, היא בו זמנית הפניית עורף לכוחו לומר אמת – הוא מוותר על האמת שלו לטובת האמת המקבילית, מוותר על כוחו כמספר לטובת תפקודו כדמות בסיפור של מישהו אחר.

* * *

הנה עולה מרצה לבמה, ואצל אחד מן השומעים, משום מה, מתעוררת התנגדות. ההסברים הפסיכולוגיים ידברו על כך שאותו מאזין חש מאוים – אולי המרצה אומר דברים שמחלישים את עמדתו שלו, אולי הוא מקנא – ועל כן מגיב בסוג של תוקפנות. אנא, אל תקלו ראש בהתנגדות, גם אם היא קלה – זו צורה של עוינות. בהפסקה הוא עשוי להגיד כל מני דברים על המרצה, אולי אפילו לציין את נקודות הזכות שלו, אבל מי שיקשיב לו יוכל לחוש את ההיבט ההישרדותי של דבריו. הוא אולי אומר עליו דברים טובים, אבל משתמע מתחת משהו אחר. הוא מנסה לומר אמת, להיות אובייקטיבי, אבל הוא עסוק בשרידה ומשתמש באמת לצורך זה. האמת, בשלב הזה כבר לא ממש מעניינת אותו, אפילו שהוא היה מאוד רוצה, בתפיסה העצמית שלו, שתהייה כזו. מה שמעניין אותו הוא לשרוד נוכח תחושת האין מקום החונקת אותו.

הפסיכולוגיה, אם כן, תדבר על תחושת איום שמולידה תוקפנות. אבל האיום כבר שייך לחדר הדרמה. זו השפה של חדר הדרמה והפרשנות של חדר הדרמה. ואילו במציאות קודם כל הוא גרר את המרצה לשם. קודם כל הוא וויתר על האמת שלו. ותחושת האיום היא רק התוצאה של זה. לא המרצה גנב את מקומו וחנק את הווייתו, הוא עצמו עשה זאת לעצמו במעשה ההתמכרות.

זה מהותו של חדר הדרמה, אין בו אנרגיה, כל אינטרס בו הוא ניגוד אינטרסים, הוא מקיים מרחב של הישרדות שבו תוקפנות ואיום הם דרך חיים. אכן, הוא לא מתנגד למרצה, הוא מתנגד לדמות של המרצה כפי שהיא משתקפת בחדר הדרמה. והוא מתנגד לו כחלק מן המשחק שמכתיבה הדרמה. אבל, שוב, זו לא סיבת העומק לכל זה – לא המרצה, ולא האיום לכאורה של המרצה. סיבת העומק לכל זה היא השקר – הוויתור שוויתר על כוח האמת שלו. באופן הזה הוא הפך את המרצה לעריץ. זהו שקר כפול כיוון שהוא מאשים את המרצה בחוסר החירות שלו. הוא לא מבחין בכך שזה הוא שגרר אותו לשם, והוא עשה את זה באותו אקט עצמו שנעשה "אחד מן הקהל" משמע, שהתמכר לסיפור המקבילי. קודם כל הוא גרר אותו לחדר הדרמה ואחר כך נולד האיום. קודם הוא שמט את אחריותו לאמת שלו, ואחר כך התחיל להאשים את המרצה בחנק ובכיווץ שהתחיל לחוש. ובעצם הוא עצמו הנו המקור לכיווץ – כניסתו לחדר הדרמה. אם לא היה נכנס לחדר הדרמה הוא לא היה חש את חוסר האנרגיה שלו הנובע מן הכיווץ, וממילא לא היה חש את האיום. למרצה אין שום קשר לזה.

מכל מקום, ברגע שהוא גרר את המרצה לחדר הדרמה, באותו רגע עצמו הוא חדל לראות את המרצה באופן ממשי. כל מה שהוא רואה עכשיו מן המרצה זה שקר, גם אם "אובייקטיבית" זה נכון. הוא לא באמת רואה.

ההצטדקות שמלווה בשלב זה את כל מה שהוא עושה, זו שהוא אומר כלפי חוץ ובעיקר זו שהוא כלפי פנים (הוא מטיל פסול במרצה), הוא לא רק אמצעי השרידה בתוך עולם הדרמה, קודם כל הוא האמצעי שדרכו הוא נכנס לחדר הדרמה ונותר שם. זו ההנדסה של זה. הוא עוין כי בזה הוא עסוק – בלהיות עוין. לעוינות הזו, אין הצדקה אמיתית. רק הצדקה שקרית.

* * *

הנה מה שאני טוען, אם כן:

כל סוגי הטינה כלפי הזולת – שנאה, האשמה, איבה, עוינות, יריבות, קנאה, צרות עיין, מהתנגדות קלה ועד העזה ביותר, בין אם כלפי אנשים רחוקים ובין אם כלפי קרובים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, הם תמיד ביטוי לעיוות מציאות, סוג של הונאה עצמית, שקר שנועד לחפות.

אלה מילים מטלטלות, קיצוניות, המבטאות גילוי מסעיר, שקשה להבינו, ועוד יותר מכך קשה לזהותו במציאות. העולם מלא ביריבויות, ועל פניו לא נראה שיש לזה איזה קשר לתהליכים של הונאה עצמית. ובכל זאת אני מבקש להתבונן בטינה ולהראות בה את ההילכדות במונולוג והעיוורון לממשי. לא מדובר רק בבת-לוואי לטינה, אלא במה שעושה אותה. הממד הזה של האמת הוא שורש העניין של העוינות. הייתי קורא לזה תגובת אי-מציאות, או פשוט תגובת ניתוק – טינה היא עיוות מציאות, ועובדה זו מגולמת בכל מעמד של טינה או התנגדות (מעמד שכיח, ובדרך כלל דווקא כלפי הקרובים ביותר).

זה לעולם לא קשור באדם שממול. זו תמיד השלכה, שמקורה בבגידה עצמית המושכת לרמייה עצמית. אני רוצה להאיר את העניין עד שיהיה ברור ומובן בפשטותו – טינה היא רמייה. ויותר משאני רוצה להסביר, אני רוצה לחנוך לראייה ישירה – התנגדות היא כלוב של עיוורון.

למה חשוב להגיד את כל זה?

כי אם זה אכן כך, ובאמת הסיבה לעוינות היא לעולם לא בזולת אלא תמיד בי, זה אמנם יכול להישמע סיבה לייאוש (אחרי שאספתי כל כך הרבה ראיות שמזכות אותי),

אבל,

זו גם סיבה לשמחה גדולה. כי אם הדברים תלויים בי – הרי שאצלי גם נמצא המפתח לשנותם. אני יכול לפסוע אל מחוץ לכלוב ההצטדקות ולחזור אל הממשות. אני יכול לחדול מן העוינות, שבסופו של דבר אני יודע שהיא מזיקה לי, ובוודאי היא מזיקה בקנה מידה עולמי, שם היא מגלמת את השחתת האנרגיה הגדולה ביותר בעולם.

* * *

וכך אני חייב לסכם: אין הצדקה לעוינות.

וכל אדם יודע זאת בעומק לבו. וכשהוא בוחר להיות עוין, הוא ממילא בוחר לשקר.

הוא מעמיד פנים כאילו העוינות חזקה ממנו, כאילו הזולת אשם בכך, אבל בלב ליבו הוא יודע – הוא מתמכר לזה – הוא שמט את אחריות המפגש ונתן לדרמה לסחוף אותו, לא בגלל הזולת, אלא בגלל עצמו, בגלל חולשתו/עצלותו. הוא הפנה עורף לממשות ובחר בדרמה. תמיד זה שקר.

אם היה נשאר ישר, נאמן לאמת, הוא לעולם לא היה עוין.

העוינות באה כאשר הוא בחר לוותר על הממשות ועל האמת המחברת אותו אליה, ולהיכנס לחדר הדרמה.

אגיד זאת שוב – העוינות באה כאשר הוא בחר לוותר על הממשות – משמע על כוחו כמספר – שהוא הכוח שמחבר אותו אל הממשות ועושה אותו סוכן מוסרי בעולם. הוא בחר לוותר על האמת שלו, ומסר את עצמו בידי הסיפור המקבילי – שאחרים יספרו אותו, הוא לא אחראי. הוא יודע את האמת אבל הוא בחר לוותר עליה לטובת השקר שכעת מציף אותו בשכבה כפולה.

* * *

ברגע שהוא מחליק לעוינות, סימן שהוא מתחיל לשקר.

זה סימן שעליו הוא יכול לסמוך – כשהוא מזהה עוינות שיחפש איזה שקר ביצע.

בדרך כלל יגלה שהוא ביצע את אותו שקר שעומד בבסיס כל השקרים כולם. הפיכת האדם שמולו לאובייקט בתוך סיפור. הוא גם משקר לעצמו בכך שלא הוא זה שעושה את זה. כביכול זה קורה לבד, אבל בכל עוינות זה תמיד האדם העוין שאחראי לכך, ובלב ליבו הוא יודע את זה, לכן זה שקר כפול. הוא מעמיד פנים שהעוינות נכפתה עליו, בשעה שהוא עושה אותה בעצם השקר שלו.

אנא, למדו לראות זאת באופן ישיר ולא רק בתור תיאוריה שקשה להבינה: אקט העוינות הוא התעקמותו של היושר, קריסתה של האמת.

אם אדם רוצה להיות נאמן לאמת – משמע נאמן לעצמו, לעמידתו כמספר, כדובר אמת – הוא לא יכול להרשות לעצמו עוינות.

וכאמור, זה שקר שמגבה את עצמו. לא משהו שקל להבחין בו או לצאת ממנו חזרה אל הממשות. זה דורש אומץ לב.

* * *

עוינות היא מעידה במישור הזה של האמת ובהיבט המוסרי שלה. לשקר זה לא רק תיאור ניטראלי של אי ידיעת האמת או תאור שלא תואם את המציאות. שקר הוא בחירה. בחירה להונות.

זה כמו לשמוע שמשהו קורה בבית של השכן ולהתעלם מכך. להתעלם מן האחריות, לתת לדברים לקרות. זה מה שקורה בעוינות. מישהו גורר את האדם השני לחדר דרמה ואני מעמיד פנים שזה לא קורה, משתף פעולה בעצם התעלמותי. מעמיד פנים שאינני יודע שכך עושה אותו מישהו. מתעלם מכך שאותו מישהו זה בעצם אני. שבזה אני עסוק, למעשה שאני זקוק לו שיחזיר לי עוינות כנגד עוינותי כדי שאוכל להיפטר ממשא האשמה – אכן זה היה צודק להיות עוין כלפיו. זו המשמעות של הדרמה היא רוקדת את ריקודה ודורשת את קורבנותיה ואני אץ לספק אותם בכל הצטדקות שאני מצטדק.

תמיד יש בי חלק שער למה שקורה, אחרת לא היה מקום לדבר על בגידה, על רמייה. תמיד יש בי חלק שער לקריאה, שמכיר את לבי, ובכל זאת בוחר להמשיך בתוכנית. פרויקט העוינות יצא לדרך ואין לעצור אותו.

לא מדובר ברגש בלתי נשלט. לחשוב על זה כך זה חלק מן השקר: זהו רגש שמשחררים אותו מתוך אותה תנועה של התמכרות שמעמידה פנים שאין לה כוח לקחת אחריות.

כל עוינות היא הפניית עורף לא רק לאדם שממול אלא לאמת ולחרות המפעמת בה. כל עיוניות היא התבצרות באי-אמת, התבצרות בשקר.

* * *

אמרתי כל זאת במילים רבות, סובב את העניין ומנסה להיכנס אליו מכל סדק שרק מצאתי. אבל לא צריך להתבלבל מריבוי המילים. הזיהוי הוא ישיר, ויש בו כוח של גמילה. כולו טמון במשפט יחיד זה – עוינות היא שקר – שכל מי שמצליח לחוות אותו בפשטותו, יכול לוותר על כל המילים. כאשר אדם מזהה שזה המהות של מה שהוא עושה כשהוא עוין – שהוא משקר, הוא ממילא גם מבין שאם יחדל לשקר, באותו רגע גם יפסיק להיות עוין. וזה הרי זה מה שקורה לו בעצם תהליך הזיהוי! הוא לא צריך להגיד לעצמו – אם אחדל לשקר אפסיק להיות עוין – עצם הזיהוי הוא כבר החדילה של השקר – שוב אינו משקר לעצמו שהוא משקר, וממילא כבר לא משקר בכלל.

 

 

 

נספחים

הצטדקות והעולם המקבילי

בדרך כלל כשמכוונים ילד קטן מצרפים לזה דברי הסבר. זה יכול להיות משפט קצר כמו: "אסור להרביץ" או משהו בסגנון "אצלנו לא מרביצים" ולפעמים זה נעשה מורכב יותר, הסבר שבא לחנך ולהצדיק, לעגן את מה שאסור ומותר ביסודות עולם כלליים יותר המנוסחים במילים.

אחר כך, כשהילד קצת גדל, הוא מתחיל בעצמו להשתמש במשפטים האלה, לערוך עליהם מניפולציות, לנסות אותם בהזדמנויות שונות, לראות איך זה עובד ומה לא. זה מתחיל במשפטים כמו "זה לא הוגן" וממשיך להצטדקויות ארוכות, שבהן הוא מייצר את הקרקע המכשירה ומעגנת את התנהגותו, על פי אותם דפוסים של "הסבר" שראה שהוריו משתמשים בהם כדי לתת לגיטימציה להתנהגותו או לקחת אותה ממנו. כך או כך הרובד הזה של המילים נעשה לכלי העיקרי שבעזרתו ובתוכו הוא מנסה לשרוד בתור ילד הגון, או ילד בעל ערך.

והדבר הזה נשאר אתו גם בבגרותו: כל התנהגות, גם זו שלא בהכרח זקוקה להצדקה, מתעטפת במערך שלם של הסברים המעגן את הלגיטימיות שלה. כאילו שבלי זה, אין להתנהגותו תוקף, ערך, רשות (או להפך מכך – כל התנהגות אשמה עד שלא הוכח חפותה). לפעמים זה ממש שיחה פנימית שהוא מגלגל באופן חצי מודע. כמו נאשם הנמצא בבית משפט, וכעת צריך להצדיק מדוע נהג כפי שנהג, והוא לא נח ולא נרגע, עד שניסח את הטיעונים המנצחים. אם ישאלו אותו אם הוא מרגיש אשם, הוא עשוי בהחלט להתכחש, אבל הוא לא היה ממציא את בימת השופטים הזו אלמלא כן, הרי זה לא באמת שמישה האשים אותו (לפחות לא בינתיים) הכול מתרחש בראש שלו…

* * *

הנה מספר דוגמאות להצטדקות, שלא בהכרח קשורות לעוינות מוצהרת:

אדם נוסע במהירות מעל המותר, ונדמה לו שהוא מזהה שוטר. מסתבר שזה לא. אבל בחמש הדקות הבאות הוא עסוק באופן אובססיבי בניסיון לשכנע עדת שוטרים ושופטים שהצדק עמו (שהוא לא נסע כל כך מהר, שזה שלפניו נסע עוד יותר מהר, שבעצם זה טמטום להגביל את הנסיעה למהירות הזו, וממילא איש לא עומד בכך, ויש דברים הרבה יותר חשובים שכדאי שהמשטרה תתמקד בהם מאשר לעצור אנשים חפים מפשע, ומה עם הפושעים הרציניים? ומלבד זאת יש לו נסיבות מיוחדות…) שימו לב, איש לא אמר לו דבר. הוא לבד במכונית. ובכל זאת במשך דקות ארוכות הוא מקיים את הדרמה הזו בראשו. למה? מה הוא עושה בעצם?

אדם אחר הניח את תיקו בסלון בחזרתו מן העבודה. לרגע חולף הוא נזכר באשתו שביקשה כבר כמה פעמים שלא יניח אותו שם, אבל הוא עייף ומתייחס בביטול לעניין, אבל כנראה לא מספיק בביטול כי בדקות הבאות הוא מצטדק (הוא עייף, למה אשתו לא יכולה לקבל את פניו באהבה במקום להטיף לו כל הזמן, ובכלל מה זה העניין הזה של עודף סדר, זהו בית חי, הוא אמור לשרת אותם, הם לא צריכים להיות עבדים שלו). האם הוא מרגיש אשם? הוא מכחיש זאת מייד – הוא נוהג בסדר גמור. אבל, אם כן, מדוע הוא עסוק בכך בראשו? אשתו לא אמרה לו דבר. זה הוא שמרצונו החופשי העלה את הצגת התיאטרון הזו בראשו. אחרי רגע אשתו אכן נכנסת לחדר ומקבלת אותו במאור פנים. הוא לא לגמרי מצליח לאחד בין הדימוי שבנה אך לפני רגע למה שהוא פוגש כעת, יש לו מרירות קלה כלפיה, שאותה היא חשה בלי להבין את מקורה.

דוחה שיעורי בית למחר (אי אפשר כל הזמן ללמוד, הוא עבד קשה כבר כמה ימים, ממילא הוא יודע את החומר, מחר הוא יקום רענן, זה דווקא בסדר לא להיות סטודנט משקיען, אלה טבעם של סטודנטים, אנשים צעירים).

סיגריה אחרונה (עוד סיגריה אחת לא תזיק, מחר הוא מפסיק, בדיוק אתמול סיפרו על ההוא בן תשעים שמעשן בלי הפסקה, ממילא הוא בדיכאון ומה הטעם בחיים, לא נורא אם יהיו יותר קצרים).

חבר שזקוק לעזרה (הוא יסתדר לבד, בעצם הוא לא ביקש עזרה, הוא לא אמור לנחש שהוא זקוק לעזרה, איך הוא אמור לדעת (שימו לב – הוא טוען שהוא לא אמור לדעת, אבל הרי ברגע זה ממש, בתהליך זה שבראשו, הוא מודה שהוא יודע), מלבד זאת לפני שנה, באותן נסיבות, לא קיבל עזרה מאף אחד, ודווקא טוב ללמוד להסתדר לבד, אדם צריך לדאוג לעצמו).

וכן הלאה וכן הלאה.

למעשה, אם ישים לב, יראה שהרבה מאוד מחייו הוא מבלה בהצטדקות. זה סוג של הרגל – כעין פס קול המלווה כל דבר שהוא עושה, ומבקש לתת תוקף המצדיק את התנהגותו ומוכיח שהיא ראויה, והוא עצמו הנו רצוי. הוא בסדר.

* * *

בכל הצטדקות ישנה טענה לצדק. ולכאורה כדי להיות הוגן – צריך לבחון כל טענה לגופה ולבדוק אם אכן הצדק עמה. אבל מי שיעשה כן ילכד בדבר הלא נכון. שאלת הצדק, בסופו של דבר, בכלל לא רלוונטית. זה חלק מן הכלוב.

הדוגמא שאני מרבה לתת היא של גנב אשר באישון ליל נתפס ותמונה יקרה בידו. כשבעל הבית מטיח בו האשמות, מצביע הגנב על העובדה שהתמונה, מבחינה אומנותית, בכלל לא הונחה במקומה הראוי על הקיר. הוא צודק, כנראה, אבל זה לגמרי לא רלוונטי. אם בעל הבית יתפתה להיכנס עמו לוויכוח על אומנות, הוא עתיד לשדוד את כל ביתו.

זה לא רלוונטי למרות שזה אמת מבחינת התוכן. אבל האמת היותר אמיתית היא שהוא משתמש בתוכן הזה כדי להשיג דבר מה, ודבר זה יכול להיות קשור באופן כלשהו לתוכן, אבל גם יכול להיות הפוך לתוכן, זה בכלל לא משנה. הרמה של התוכן היא לא העניין.

כאשר בחור אומר לבחורה שהיא יפה כדי לשכנע אותה לבוא אל ביתו, דבריו הם שקר גם כאשר הם אמת. במקרה היא גם יפה, אבל הרי הוא היה אומר אותם גם אם לא הייתה יפה, או שלחליפין היה מוצא דבר אחר לומר – הוא היה משתמש ב"אמת" אחרת. ואמת שמשתמשים בה כדי לשרת מטרה של התחזות, שוב אינה אמת.

אני טוען שכאשר אדם חש טינה כלפי מישהו אחר, הוא עושה טעות מאותו סוג. וכמו בכל הצטדקות, אף על פי שהוא תולה את האשמה בזולתו (כלומר האמת כפי שהוא מבין אותה) כל זה בכלל לא רלוונטי. הזולת הוא רק תרוץ לטינה, ומקורה האמיתי הוא אחר.

* * *

אבל רגע, האם לא קורה שהזולת עושה דבר מה לא ראוי המצדיק שיכעסו עליו?

בוודאי שכן, אבל שימו לב, אני מדבר על משהו אחר. כעס פשוט וישיר, כמו שהוא בא כך הוא הולך, ואילו בטינה (עוינות, יריבות, התנגדות) יש משהו שמתקבע ומתחפר בתוך צדקנות – הזולת מאבד את איכותו האנושית ונעשה שייך ל"סוג הזה", דבר, אובייקט, זרות. טינה, במובן הזה, תמיד היא סוג של אידיאולוגיה המנפנפת בדגלים. ועל זה אני אומר שזה רק תרוץ, לא קשור לזולת.

ואפשר לשאול את השאלה גם מן הכיוון ההפוך שלה: מדוע כל כך הרבה פעמים המהלך הזה של ההצטדקות מקבל צורה של טינה ויריבות? הרי היה אפשר לדמיין שכמו שאדם מצטדק על העוגייה האחרונה שהוא לוקח, הוא יכול להצטדק על כך שלא עזר לחבר, הוא לא חייב לגלות כלפיו עוינות. אבל בפועל, ברוב המקרים, זה מה שקורה – בהצטדקות נעשה החבר לאויב. למה?

יותר מזה, נדמה שגם כאשר בכלל לא מדובר באנשים, למשל במקרה של "העוגייה האחרונה", אם נחפור בהצטדקויות, נגלה בהן את הטינה, ואם נעמיק לחפור נוכל לגלות את החוליות הקושרות את ה"עוול" לאדם זה או אחר ש"אשם". ואם זה לא מישהו מסוים, אז זה סוג מסוים של בני אדם. אבל מדוע? ייתכן שאנו רגילים כל כך לזה, עד שהשאלה נדמית מיותרת, ובכל זאת מבחינה לוגית הצטדקות ועוינות לא חייבים להיות אותו דבר. מדוע, אם כן, במציאות הם כה שזורים זה בזה? עד כדי כך שאני טוען, שבין אם מדובר באנשים ובין אם לא, כלוב ההצטדקות הוא בו זמנית גם כלוב הטינה, ושניהם יחדיו הופכים להיות לקיר כפול שכולא את האדם מחוץ למציאות.

מדוע זה כך?

האשמות ואובדן השייכות

הנה אדם שפותח את המקרר בביתו ונופלת צנצנת הריבה. מייד הוא זועק – "מי הניח כך את צנצנת הריבה!?" ברור, הוא מחפש את האשם. למעשה, הצורך העז שהוא מרגיש להאשים מישהו, הוא כזה שהוא ימציא את האשם גם אם אין אף אחד כזה. זה אינסטינקט שהוא כמעט יותר חזק ממנו. יש משהו מתגמל מאוד בהאשמה. אפשר להבין איך חרושת העיתונות חוגגת מסביב לצורך הזה למצוא את האשם. זה כמו עושה סוג של שקט ונחת, סדר בתוך הבלגן. אבל למה בעצם?

אני חושב שהשאלה הזו מאוד קשורה לשאלת ההצטדקות ולשאלת העוינות. אמנם אפשר לדמיין כל מני סוגים של הצטדקויות שהן לא בהכרח האשמה (ניסיתי בכל כוחי אבל לא הצלחתי, זה פשוט קורה בחצי מן המקרים, היה לי תקר בגלגל) אבל האשמה היא הטובה בהצטדקויות, ולמעשה, נדמה לי שאפשר למצוא רמז ממנה בכל הצטדקות – זה לא אני אשם –זה הוא אשם.

אבל מה זה הדבר הזה, האינסטינקט הזה, מה מסתתר מאחוריו?

* * *

כמובן, זהו אינסטינקט מוכר, ונדמה שיש לו גם הסבר פשוט – אדם מאשים את הזולת כדי להצדיק את עצמו, משמע כהגנה מפני תחושת אשם המבקשת לחתור תחת קיומו. אתה לא בסדר פירושו אני בסדר. זה הולך ביחד. כל אחד מכיר את זה.

אבל זה שזה מוכר, עדיין אינו אומר שזה מובן. למה זה עובד כך? מדוע ההאשמה של הזולת נדמית כל כך מתגמלת?

כשהוא מאשים אחרים בהתנפצותה של צנצנת הריבה הוא מבטא התנגדות למה שקורה. הוא מתנגד למציאות על ידי הדמיון ועל ידי ההנדסה. מצד הדמיון –  חיה בו התמונה של האפשרות האחרת (צנצנת הריבה לא נופלת, הוא ממשיך בתוכניותיו בלא להתעכב על הניקיון, ובלא להתרגז על זה שהוא מתרגז), מצד ההנדסה – הוא עוסק במה שצריך להיות (כלומר שולח קדימה אנרגיה של עשייה, מתקנת, מעצבת, מנחמת). קשה לו לקבל, מנקודת המבט של תודעה אחת, שהמציאות אחרת מתוכניותיו. הוא מעדיף להיכנס לחדר הדרמה – לכלא המונולוגי/סימביוטי המוגן מן הכאב. אכן, נדמה שהאשמה היא מנוס מכאב.

והכאב הוא כאב מקומי – תסכול, שינוי בתוכניות, עצירה בזרימה, אבל הוא גם כאב עמוק יותר, החושף את מצבו הרעוע של אותו אדם. בזמנים אחרים, אולי לא היה המקרה מערער אותו כל כך, וממילא הוא לא היה מוצא צורך להאשים, אבל כעת כל זה מאיים עליו לא רק בשל ההפרעה המקומית, אלא משום שהיא מהדהדת עם הפרעה יותר עקרונית. אשמה עמוקה.

* * *

מכל מקום, להאשים, זה לברוח לחדר הדרמה. כאן הולך להיות מוקרן הסרט. יש בו משהו מנחם. בתוך הסרט הזה הוא רק יושב וצופה. הוא לא צריך לטרוח להיות נוכח. המסלולים חלקים. כאן יש לו מקום, יש לו פונקציה ותפקיד. הצדק חוגג, כל דבר מונח במקומו.

אבל בעצם זה לא המקום שלו, זה המקום ששיך לעולם הדרמה, מקום שהושאל לו לחלוטין באופן זמני ועם תנאים רבים מספור. לא הרצון שלו קובע כאן – האינטרס שלו. זה מרגיש כאילו שיש לו מקום ורצון. אבל באמת זה מקום שתופס מקום, מקום שהוא תחליף מקום, מקום שמשאיר אותו רזה בחיוניות, ולמעשה נועל אותו בחיפוש אחר חיוניות באותם אמצעים אשר הולכים ומרחיקים אותו ממנה.

אפשר לחשוב על אשמה במונחים של פחד מפני דחייה – משמע בטחון פסיכולוגי חברתי שאדם מנסה להשיג. הוא מאשים, והעולם נעשה מסודר מחדש, ויש לו מקום בתוכו. , אבל אני חושב שיש לה מקור עמוק יותר – אבדן הביטחון האמוני.

בסוף יסתבר שזה גם מה שעושה את חוסר הביטחון.

* * *

בטחון, שייכות, וסיפור מקבילי

ואולי יעזור לבחון מדוע מלכתחילה אנשים מרגישים צורך להצטדק.

אני מתחיל מן השורש: החיפוש אחר בטחון.

בזה האדם לא שונה מכל יצור חי. החיים מחפשים בטחון. זה מובן.

אצל האדם, כמו אצל הרבה יצורי להקה, אחד מן הממדים הבולטים ביותר המגלמים את הביטחון הזה הוא השייכות לקבוצה. וגם זה מובן: האדם מחפש שייכות. בעולם האנושי שייכות היא בטחון ובטחון היא שייכות.

המהלך הבא פחות מובן וידרוש התעמקות – החיפוש אחר שייכות ברוב רובם של המקרים מתגלם בהצגה עצמית (נראות חברתית בעלת ערך). דבר שנעשה בעיקר ברובד הסיפורי.

* * *

האדם הוא יצור מספר.

השפה שהוא משתמש בה, היא יותר מאשר עוד אמצעי תקשורת – היא מכוננת עולם. לא רק הזדמנות להעביר מידע, אלא עיבוד של המציאות – הכללית והחברתית – והפיכתה למרחב מחייה אנושי. האדם חי בתוך הסיפור לא פחות משהוא חי במציאות הממשית.

והנה, לסיפור יש היבט חברתי מובהק. סיפור זה דבר שמספרים בחברותא, הוא מזמין את המספר ואת הקהל, את המדבר, את המקשיב הנוכח, ואת המאזינים הנסתרים. באופן כלשהו כולם מתקיימים בכל אקט דיבורי.

אצל בני אדם, אם כן, הסיפור מכונן את המרחב החברתי, והמרחב החברתי מכונן את הסיפור.

כאשר ילד מגלה שהוא לא רק שקוף, אלא שיש לו גם נראות חברתית, הוא נחשף לראשונה לצורך בהצגה עצמית, אותה הוא לומד לזהות כתנאי לשייכות (במקום שבו השייכות מוטלת בספק). הוא מבין שהוא צריך להיראות "בסדר" כדי להיות שייך.

עם השנים הוא מבין עוד משהו: מכיוון שהחברתי והסיפורי כרוכים ביחד, הוא מבין שההצגה העצמית (אותו דבר שנעשה על מנת להיות שייך) פירושו בעצם להצליח לספר את הסיפור הנכון – להנפיק את האובייקט הדיבורי הראוי – ולשכנע את הקהל שזהו אכן סיפור ראוי. אם בהתחלה הוא הבין שהוא צריך להיראות בסדר, כעת הוא מבין שהוא צריך לשכנע אחרים באמצעות מילים להאמין שהוא בסדר.

בניסוח אחר קוראים לזה הצטדקות.

* * *

האדם מוצא את עצמו, אם כן, מחפש בטחון ושייכות על ידי הצטדקות.

אלא שאיפשהו בדרך הזו מן הצורך בביטחון ועד ההצטדקות יש באג. לא רק שהוא לא משיג בטחון, אלא ברוב המקרים הוא משיג את היפוכו, והדבר גורר אותו לחוויית עולם הישרדותית האחראית למרבית המצוקות האנושיות.

למעשה, נוצר כאן מעגל של הזנה עצמית: ככל שהוא חש פחות בטוח, כך הוא חש יותר צורך להצטדק, וככל שהוא חש יותר צורך להצטדק כך מעמיק חוסר הביטחון שלו.

הנה כי כן, יצאנו לדרך עם הרצון בביטחון, ואנו מגלים שזה רצון זה עצמו שיוצר חוסר ביטחון. מה השתבש בדרך?

אני רוצה לברר את הבאג הזה.

באופן כלשהוא הוא קשור לשאלת האמת – לאופן בו האדם משחק איתה, ומסתבך במשחק הזה. וזה כבר כמובן יהיה קשור מאוד לשאלת ההונאה העצמית.

* * *

כדי להבין זאת צריך להבין את האופי המיוחד של הסיפורים האנושיים שבעזרתם מנסה האדם למצוא לעצמו מקום בעולם – אלא סיפורים מקביליים המושכים את האדם לעבודה זרה, ועצם הניסיון של האדם לספר את עצמו במונחים של אנשים אחרים הוא הבגידה העצמית, השלה של אחריות, התמכרות, שבעקבותיה הוא מוצא עצמו נטול חיוניות, קורבן ללא בסדריות. זה צמח באותו רגע שהתחיל להצטדק. באותו רגע שלקח על עצמו את המשימה להסתכל על האמת מנקודת מבט של מישהו אחר, כאשר לקח אחריות עודפת ונכנס לתוך ראשו של מישהו אחר. וכל זה הרבה קשור לתודעה האחת, לשליטה, ולשייכות הסימביוטית. הוא מנסה לעשות לעצמו מקום בתוך הדומה. ובעצם הניסיון הזה הוא בוגד בעצמו.

טוב, אבל עדיין זה לא מסביר את עניין הטינה. מדוע הוויתור על האחריות יוצר טינה? וכיצד זה קשור לכלוב ההונאה העצמית?

המשל שאני נותן הוא זה של האישה שמחזיקה את המראה. כשאני מסיר מעל עצמי אחריות, האחר נעשה לי לעריץ. אני תלוי בו כדי לספר את סיפורי, כדי לדרוש אמת.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.