רבע שעה של קריז

1.

ישבנו במעגל בקבוצת דיאלוג והשתיקה התמשכה, והרהורים מוכרים עלו בלבי על היש הזה שאנחנו שוהים בו עכשיו, שהוא כפשוטו – אין בו שום דבר מיוחד, קצת עייף, קצת מוטרד, מפוזר – מן שעמום כזה, שהוא אולי התשתית של ההוויה, כשלא טורחים יותר מדי לקשט אותה בכל מיני משמעויות אזוטריות. זה מה שיש. אנשים, שכבר נעשו מוכרים, כל אחד עם העומס שלו, ודרכו לדבר. אין פה שום חדש. לא יכול להיות.

מתוך כך הרגשתי שאני יכול להבין מדוע אנשים נוהים כל כך אחר הדרמות, זה ממלא את החיים בתוכן ובצבעוניות. הם בורחים מן השעמום.

2.

אבל מכיוון שכבר הייתי כאן פעמים רבות, אני גם יודע שבאיזה אופן פלאי הדברים עתידים להשתנות. ואדרבא, ככל שאסכים יותר להרגיש את השעמום הזה, להודות בו – ובכלל להודות בכל היש על גווניו המטרידים בלי לנסות לברוח ממנו – כך מהר יותר יתגדל ממנו משהו חדש. זה לא משהו שאני צריך להתאמץ עבורו או שהוא תלוי בי – הוא פשוט קורה.

והנה כבר התגדל לו רעיון חדש.

שאולי בכלל מה שקורה עכשיו הוא סוג של מעבר בין המערכת הדופמינית למערכת האוקסיטוצינית, ורבע השעה הזו של ה"שעמום" היא בעצם תגובת הקריז להתמכרות.

3.

בשנות החמישים של המאה שעברה, נעץ זוג חוקרים אלקטרודה במוחה של חולדה, הם כיוונו למרכז הפחד, אבל בשל חוסר מיומנות הגיעו למקום אחר. החולדה שלהם במקום להתרחק ממכת החשמל, חזרה לשם פעם אחר פעם, וכששינו את המיקום הם הצליחו להפעיל אותה כמו בעזרת ג'ויסטיק.

הם ניחשו שהם עלו על "מרכז העונג" במוח, ואכן אפילו אחרי עשרים יום של רעב היא העדיפה את הגירוי על פני האוכל. למעשה, כשהייתה אפשרות לחולדה לגרות את עצמה באמצעות דוושה, היא התחילה לספק לעצמה גירוי חשמלי כל חמש שניות, עד אפיסת כוחות. במקרים אחרים החולדות היו אפילו מוכנות לסבול כאב רק כדי לשוב ולקבל גרייה.

עד מהרה נוסה הדבר גם בבני אדם, והתוצאות היו דומות: כאשר קיבלו את האפשרות לגרות את עצמם ללא הגבלה הממוצע היה ארבעים גירוים לדקה. כשהוכרזה הפסקה והוכנס לחדר מגש עם אוכל, המטופלים, שהודו שהם רעבים, לא רצו להפסיק את הגרייה העצמית בשביל האוכל. אחד המטופלים מחה נמרצות בכל פעם שהנסיין ניסה לסיים את הניסוי ולנתק את האלקטרודות. משתתף אחר המשיך ללחוץ על הכפתור יותר ממאתיים פעם אחרי שהזרם נותק…

4.

אלא שהסתבר שפרשנותם הייתה מוטעית – הם לא עלו על מרכז העונג אלא על מה שחוקרי מוח מכנים היום מערכת התגמול – לא עונג אלא ההבטחה לעונג. ציפייה שבפעם הבאה זה הולך לקרות. כל גרייה עודדה את החולדה לחפש גרייה נוספת, אולם הגירוי לכשעצמו מעולם לא הביא עמו סיפוק.

זה התברר בין היתר, מאותם מטופלים אנושיים שדיווחו שהחוויה של הלחיצה הייתה מתסכלת ביותר – הוא מעולם לא הצליח לחוות את הסיפוק שהיה נדמה לו שנמצא מעבר לפינה. ולמעשה הגרייה עצמית הותירה אותו חרד, לא מאושר, והתנהגותו נראתה יותר כהתנהגות כפייתית, מאשר התנהגות של מי שחווה עונג.

5.

ההצדקה לקיום מנגנון של תגמול במוח ברורה אבולוציונית – אם אדם רואה תפוח על העץ זו הציפייה לטעמו המופלא שמפעילה ומעודדת אותו לחפש דרכים להגיע אליו.

לאבולוציה עצמה אין שום עניין באושר עצמו,

אבל היא תשתמש בהבטחה לאושר כדי שנמשיך להישאר בחיים.

6.

מערכת התגמול מבוססת על הנוירוטרנסמיטר דופמין. אצל אנשים שהוכנסו לסורק מוח והותנו ללחוץ על כפתור כאשר הם מזהים סמל מסוים כדי לקבל כסף, התעורר מרכז התגמול משחרר הדופמין עם הופעת הסמל, והם לחצו על הכפתור. אבל כאשר זכו בכסף בפועל, האזור הזה במוח נרגע. הדופמין, אם כן, משמש לגרימת פעולה, לא להשגת האושר.

את אפקט שחרור הדופמין אפשר לכנות בשמות שונים: רצייה, השתוקקות, התאוות, חשק, ציפייה, תשוקה. אבל לא אושר. מחקרים מראים שכאשר מרוקנים את הדופמין מחולדה, היא תבטא שביעות רצון מכך שמאכילים אותה סוכר, אבל היא לא תתאמץ בשבילו. היא אוהבת את הסוכר. היא פשוט לא רוצה אותו לפני שהוא ברשותה.

7.

וכמובן, לא צריך לשתול אלקטרודה במוחנו – אינספור גירוים חיצוניים נועדו לעשות בדיוק את זה – להפעיל את מערכת התגמול ולהציף אותנו בדופמין – לחשוק, לצפות לקראת, להתמקד בהשגה: תפריטי מסעדות, קטלוגים, כרטיסי לוטו, פרסומות בטלוויזיה, רמזים מיניים, משחקי מחשב, כולם עובדים על אותו עניין, ובמעגל החיים המודרני הם לא פעם גם נעשים להתמכרות. בעיקר בכל מה שקשור למדיה המודרנית, שבה שוב ושוב אנו מעודדים לחפש, ללחוץ פעם אחר פעם על הדוושה – כל הזמן ההבטחה נמצאת מעבר לפינה, עם כל הקלקה על העכבר, כל הודעת טלפון, כל אימייל, כן הלאה.

עדות לכך אנו רואים במחלת פרקינסון שקשורה באובדן דופמין. החולים מקבלים טיפול תרופתי שמעורר את קולטי הדופמין, ולמעשה מחקה את הדופמין. זה מקל על התסמינים העיקריים של המחלה אבל גם יוצר בעיות חדשות שאף אחד לא צפה – תשוקה שאינה יודעת שובעה לעוגיות, הימורים שלא נגמרים, חשק מיני ועוד. כל המקרים נפתרו לחלוטין ברגע שהמטופלים הפסיקו לקחת את התרופה.

חשוב לזכור שגם כאשר התגמול לא מגיע לעולם די בהבטחה לתגמול לשמור על ההתמכרות.

8.

כאשר דופמין משתחרר בהבטחה לתגמול אחד, הוא גם הופך אותנו מועדים לפיתויים מכל סוג: תמונות ארוטיות מעלות את הסבירות שגברים ייקחו סיכונים כספיים, פנטזיות של זכייה בלוטו גורמות לאנשים להפריז באכילה. הם נמשכים לסיפוקים מיידיים ופחות מוטרדים מתוצאות ארוכות הטווח.

במילים אחרות, כאשר המערכת הדופמינית ערה, היא אינה מבחינה בין הפרטים.

9.

אלא שלמערכת התגמול יש שני פנים:

ההשתוקקות מצד אחד,

ומצד שני גם שחרור הורמוני דחק.

כאשר מחכים למושא התשוקה גם חווים חרדה.

הצורך להשיג את מה שרוצים מתחיל להיחוות כמו מקרה חירום של חיים ומוות. במחקר אחד זיהו אצל נשים שמתאוות לשוקולד תגובת ערור המזכירה תגובה לחיית טרף בטבע.

10.

הטעות – אנו מזהים את חווית הרצייה כהבטחה לאושר, מתבלבלים בין ההבטחה לתגמול ובין ההנאה או התגמול עצמו. ההבטחה לתגמול כל כך חזקה שאנו ממשיכים לנהות אחר דברים שלא מסבים לנו אושר וצורכים דברים שמאמללים אותנו. הדופמין לעולם לא יסמן לעצור.

תיקון אפשרי – כאשר אנשים בוחנים בתשומת לב את החוויה שמעוררים בהם התגמולים הכוזבים – הכישוף מתפוגג. למשל, כאשר אכלני יתר כפייתיים מאטים את הקצב וחווים באמת ובתמים את המזון שבדרך כלל מעורר בהם השתוקקות ואכילת יתר, לרוב הם מגלים שהמראה והריח של האוכל טובים מטעמו, שגם כשהפה מלא והבטן מלאים, המוח מתחנן לעוד, שתחושות החרדה רק מתגברות ככל שהם אוכלים יותר, ושהתחושה הגופנית והנפשית שלהם רעה מכפי שהייתה לפני הזלילה. המודעות, עם הזמן, גם עוזרת לבחור. כאשר אנו משחררים את עצמנו מההבטחה הכוזבת לתגמול, לעיתם תכופות אנו מגלים שהדבר ממנו קיווינו לשאוב אושר הוא המקור העיקרי לאומללות שלנו.

11.

ועם זאת ההשתוקקות חשובה.

כשמערכת התגמול שקטה, התוצאה היא לא שביעות רצון מוחלטת אלא דווקא אפתיה. זו הסיבה שכל כך הרבה חולי פרקינסון מדוכאים. ישנה השערה שתת-תפקוד של מערכת התגמול היא אחד הנדבכים הביולוגיים של הדיכאון – ישנו פרץ קטון של פעילות אבל אין בו לעורר תחושה שלמה של "אני רוצה" ושל "אני מוכן להתאמץ בשביל זה".

12.

מה שמחזיר אותנו לקבוצת הדיאלוג.

נדמה לי שאני מזהה את השעמום כתגובת הגמילה מן המערכת הדופמינית.

רבע שעה שבה יש דחק להגיד משהו, לעשות משהו, למלא את החלל במשהו, לחפש עניין, להתרוצץ, לנעוץ שיניים אינטלקטואליות במשהו – עד שבהדרגה (או פתאום), מה שהיה שטוח ואטום "מתנפח" לתלת-ממדיותו ומתמלא נוכחות – הדחיפות למלא יורדת, ובמקום זה נוחתת הקשבה רעננה למה שיש.

הנה עברנו מן המערכת הדופמינית אל מערכת שנשימתה ארוכה יותר.

עברנו ממערכת משמעות אחרת שאפשר לקרוא לה מערכת המשמעות הדפומנית או מערכת המשמעות של רדוף-השג שבתנאים רבים נוטה להפוך את המציאות שלנו למרחב הישרדותי – למערכת משמעות חדשה שמבוססת על תקשורת, מגע, שיח, נוכחות.

היא מערכת שאפשר לקרוא לה המערכת האוקסיטוצינית.

והיא קשורה למרחב האמוני-דיאלוגי.

13.

ולמי שמעוניין ללמוד קצת יותר לעומק על האוקסיטוצין:

הנה לכם הרצאת טד (עם כתוביות):

https://www.ted.com/talks/paul_zak_trust_morality_and_oxytocin

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *