בעקבות מפגש שלישי של אומנות החיים

 

1.

אני מדמיין שלושה גופים בחלל – נניח כדור קובייה ופירמידה המסודרים במערך כלשהו ומטילים צל על הקרקע המישורית תחתם. למי שמסתכל על הצל זה נראה כמו כתם אפור שצורתו לא ברורה, כשהגופים נעים גם הצל משתנה, אבל מתוך התבוננות בצל, קשה מאוד להבין מה קורה.

כל זה מתבהר מחדש כשאנחנו מצליחים להרים את מבטנו מן המישור אל התלת מימד – כתם הצל המקושקש מתחלף בראייה בהירה של שלושה גופים מופרדים. עכשיו מובן, זהו הכדור שנע ימינה, והקובייה שנעה למטה.

האומנות הזו של הפניית תשומת הלב אל התלת מימד, היא מה שאנו מכנים "אומנות החיים".

2.

במשל זה רק הבדל באיכות הראייה (נוסף העומק) ובהבהרת הבלבול.

בחיים בפועל זה גם הבדל עצום בחיוניות בבריאות וביכולת.

החיים בתוך המישור, לכודים, גוזלים כמות אדירה של משאבים, ומקשים עלינו לגדול למלוא קומתנו האנושית.

3.

בוהם, ג'נדלין, פלדנקרייז, ואחרים – כולם הצביעו על מרכיב דומה שעוזר לנו לעשות את המעבר מן הצל השטוח אל התלת-מימד: הקשבה למימד האנרגטי של המחשבות.

כל מחשבה שאדם חושב – וזה נכון לפעילות תודעתית בכלל, כולל רגשות תחושות וכן הלאה – איננה רק תוכן, רעיון מופשט, היא גם בעלת גוף. ואת הגוף הזה אנחנו יכולים ללמוד לחוש.

אחד הדברים שעוזרים לנו לחוש את גוף הבשר של מחשבה, זו היכולת להשהות, ולא להתפתות לתוכן. זה קצת כמו לסוב לאחור ולפגוש את מה שמפעיל אותנו.

4.

בעלי החיים הראשונים שהיו רגישים לאור לא היו פתוחים אל הנראות כפי שאנחנו פתוחים אליה. עבורם זו לא הייתה יותר מתחושה מעורפלת שהם עוד לא ידעו להסתדר בתוכה ולא הבינו את משמעותה. זה היה על גבול הלא מורגש, עניין עמום שגבולותיו חמקמקים.

אבל משהו שם עניין אותם, וההבדל הזעיר שזה עשה עבורם סקרן אותם ומשך את תשומת ליבם, ואט אט הם למדו להגביר את התחושה הזו, להמר עליה, עד שהיא התפתחה להיות הראייה המוכרת המנכיחה עולם שלם של צבעים וצורות. מדהים.

תמיד לכל תחושה ברורה יש תחושה מטרימה הנמצאת בשולי התודעה. רומזת לפוטנציאל, נושאת את העתיד, מבטאת את העובדה שאנחנו יודעים תמיד יותר ממה שאנחנו יודעים.

5.

והמילים עוזרות.

כשאנו קוראים לדברים בשמם, כמו למשל בעבודת משוב לאחור על תרגיל, אנחנו בעצם עוזרים לתהליך הזה לקרות.

ג'נדלין תיאר את התהליך שמתחיל בתחושה המורגשת – הפניית תשומת הלב אל גוף המחשבה – וממשיך בנתינת השם לאותה תחושה מורגשת. הוא קרא לזה crossing and dipping (אפשר לקרוא רק את הדוגמא שהוא מביא בהתחלת המאמר כאן)

נתינת השם היא כמו סוג של הימור המתקף את עצמו תוך כדי תנועה. היא עוזרת לנו למקד את תשומת הלב בתחושה העמומה. כמו מערכת הגברה, בעזרת עולם של דימויים היא הופכת את האינטואיציה, את המעורפל, את הטרום תחושה, למשהו מוגדר יותר שמזמין את הדבר הבא אחריו.

וגם זו, אם כן, חלק מאומנות החיים – העשרת השפה במילים שעוזרות לנו לנווט ולהרים את מבטנו אל התלת-מימד: הנה כדור, קובייה, ופירמידה. .

6.

הרבה קשור בהבחנה הזו בין תנועת ההסתדרות לתנועת הידידות. במובנים רבים זה הצעד הראשון וגם האחרון.

ההזמנה להרגיש את ההבדל בין שתי התנועות, היא ההזמנה לשים לב לגוף האנרגטי של המעשה/מחשבה/הרגשה. זה לא קשור לתוכן, זה קשור למקום שממנו הדברים נעשים.

תנועה הסתדרותית נעשית מתוך תחושה של אין-מקום. כל מהלכה הוא ניסיון לעשות מקום בתוך הסדר הסיפורי. להוכיח שאני ראוי ובעל זכות קיום בתוך המרחב ההישרדותי של האהבה על תנאי.

הנחת המוצא שלה היא שרק אם אהיה כזה וכזה (חכם, אכפתי, נדיב, אוהב, לא מפריע וכו') יש לי זכות קיום.

תנועת הידידות היא כל השאר – כל מה שלא נעשה כמהלך הסתדרותי.

7.

לכאורה כל המאמץ הזה של הילד ואחר כך המבוגר לעשות לעצמו מקום בעולם, הוא פועל יוצא של תחושת אין מקום שהוא חווה מסביבתו: הם גרשו אותו מן השייכות והוא מתאמץ לחזור אליה.

אבל האמת היא שזה הפוך – איש אינו יכול לגרש אותו, רק הוא עצמו יכול לגרש את עצמו.

ואתם יודעים איך הוא עושה זאת?

באמצעות מה שהוא חושב שהוא הפתרון לבעייתו – באמצעות תנועת ההסתדרות – זו היא שמגרשת אותו מן העולם. לא מה שהאחרים עושים לו – מה שהוא עושה לעצמו.

ואם יחדל לנסות "להציל" את עצמו, אם יחדל "להסתדר", להוכיח את חפותו, להתנות את קיומו – בזה הוא יהיה ידידותי לעצמו. זה יהיה הצעד הראשון.

8.

זה מאוד חמקמק.

גם דברים שנראם מאוד ידידותיים, כשמקשיבים לגוף האנרגטי שלהם, אפשר לראות שהם באים משורש ה"אין-מקום". למשל, אדם יכול לפנק את עצמו בכל מיני דרכים (ללכת לסרט לדוגמא), ובעצם זה חלק ממהלך הישרדותי.

כל מהלך שנעשה מתוך תחושת האין-מקום, רק מחזק את הנחת הבסיס שממנו הוא בא. כל מאמץ לזכות באהבה בהנחה שרק אם יהיה כזה וכזה הוא ראוי לקיום, בסופו של דבר מוכיחה שאינו זכאי לאהבה וקיומו פריך. זה נעשה למעגל של התמכרות, שמאוד קשה לצאת ממנו.

9.

לכן זה גם הצעד הראשון והאחרון. אדם יכול לבלות את חייו באינספור תרגולים ופרקטיקות, אבל אם הדבר המרכזי שהוא עושה כשהוא מתרגל זה "להיות האדם הנכון" (האימא הטובה) – אז הוא רק מחזק את שורש האהבה על תנאי, שממנו הוא יצא. הוא חושב בטעות שרק אם יהיה האדם הנכון הוא זכאי להתקיים. בכל מיני רמות אולי התרגילים יעזרו לו, אבל את העיקר הוא החמיץ.

עליו להניח שהוא טוב כמו שהוא. שאין שום צורך לעשות כדי להיות זכאי לקיום. הוא אהוב מראש. הוא כבר הגיע. כל השאר הוא בלבול – אי הבנה, הליכה לאיבוד. בתור תינוק הוא נשא את האמת הזו בתוכו. אנחנו כאן כדי להיזכר בידיעתו.

מכאן והלאה, יש בוודאי עוד הרבה מה להתעניין, להסתדר, להתענג, לעשות ולחקור – אבל זה הכול ידידות.

10.

תנועת הידידות היא גם השם לתנועה מן המישור אל התלת מימד.

המישור לוכד אותנו באינספור דרמות, הוא מגלם את מרחב ההישרדות, את התקשורת הקושרת,  את המאמץ לשרוד את האהבה על תנאי. כשאדם משחרר את המאמץ הזה, באופן טבעי הוא נשאב אל התלת מימד. מה שקראנו לו גם "לחבור לממשות".

הנה, שמנו כל דבר במקומו וסגרנו מעגל – והשלם נראה.

"השלם נראה" – זה ניסוח אחר לראייה התלת-מימדית – רואים אנו את הכדור, הקובייה, והפירמידה, מונחים במקומם.

11.

בשלב הזה נוהגים אומני הקדרות ביפן לשים פגם קטן ביצירתם השלמה – להוסיף איזה "זנב" כדי להשאיר את הדברים בתנועה. זה גם ביטוי לסוג של צניעות מול המציאות הגדולה, וגם אולי רמז לכך שהעבודה לא הושלמה. זה עושה מקום גם לאחרים – וזה עושה מקום גם לאומן בהמשך דרכו.

ואני חושב גם על הילדים ומשחק ההשתקפויות הזה שבו הם נעשים להארכה של קשיינו, גם באופן מטפורי וגם באופן ממשי. הזדמנות דרכם לחזור ולפגוש את עצמנו, ובמעשה הזה לשחרר גם אותם מעולנו.