בעקבות מפגש שלישי של אומנות החיים

 

1.

אני מדמיין שלושה גופים בחלל – נניח כדור קובייה ופירמידה המסודרים במערך כלשהו ומטילים צל על הקרקע המישורית תחתם. למי שמסתכל על הצל זה נראה כמו כתם אפור שצורתו לא ברורה, כשהגופים נעים גם הצל משתנה, אבל מתוך התבוננות בצל, קשה מאוד להבין מה קורה.

כל זה מתבהר מחדש כשאנחנו מצליחים להרים את מבטנו מן המישור אל התלת מימד – כתם הצל המקושקש מתחלף בראייה בהירה של שלושה גופים מופרדים. עכשיו מובן, זהו הכדור שנע ימינה, והקובייה שנעה למטה.

האומנות הזו של הפניית תשומת הלב אל התלת מימד, היא מה שאנו מכנים "אומנות החיים".

2.

במשל זה רק הבדל באיכות הראייה (נוסף העומק) ובהבהרת הבלבול.

בחיים בפועל זה גם הבדל עצום בחיוניות בבריאות וביכולת.

החיים בתוך המישור, לכודים, גוזלים כמות אדירה של משאבים, ומקשים עלינו לגדול למלוא קומתנו האנושית.

3.

בוהם, ג'נדלין, פלדנקרייז, ואחרים – כולם הצביעו על מרכיב דומה שעוזר לנו לעשות את המעבר מן הצל השטוח אל התלת-מימד: הקשבה למימד האנרגטי של המחשבות.

כל מחשבה שאדם חושב – וזה נכון לפעילות תודעתית בכלל, כולל רגשות תחושות וכן הלאה – איננה רק תוכן, רעיון מופשט, היא גם בעלת גוף. ואת הגוף הזה אנחנו יכולים ללמוד לחוש.

אחד הדברים שעוזרים לנו לחוש את גוף הבשר של מחשבה, זו היכולת להשהות, ולא להתפתות לתוכן. זה קצת כמו לסוב לאחור ולפגוש את מה שמפעיל אותנו.

4.

בעלי החיים הראשונים שהיו רגישים לאור לא היו פתוחים אל הנראות כפי שאנחנו פתוחים אליה. עבורם זו לא הייתה יותר מתחושה מעורפלת שהם עוד לא ידעו להסתדר בתוכה ולא הבינו את משמעותה. זה היה על גבול הלא מורגש, עניין עמום שגבולותיו חמקמקים.

אבל משהו שם עניין אותם, וההבדל הזעיר שזה עשה עבורם סקרן אותם ומשך את תשומת ליבם, ואט אט הם למדו להגביר את התחושה הזו, להמר עליה, עד שהיא התפתחה להיות הראייה המוכרת המנכיחה עולם שלם של צבעים וצורות. מדהים.

תמיד לכל תחושה ברורה יש תחושה מטרימה הנמצאת בשולי התודעה. רומזת לפוטנציאל, נושאת את העתיד, מבטאת את העובדה שאנחנו יודעים תמיד יותר ממה שאנחנו יודעים.

5.

והמילים עוזרות.

כשאנו קוראים לדברים בשמם, כמו למשל בעבודת משוב לאחור על תרגיל, אנחנו בעצם עוזרים לתהליך הזה לקרות.

ג'נדלין תיאר את התהליך שמתחיל בתחושה המורגשת – הפניית תשומת הלב אל גוף המחשבה – וממשיך בנתינת השם לאותה תחושה מורגשת. הוא קרא לזה crossing and dipping (אפשר לקרוא רק את הדוגמא שהוא מביא בהתחלת המאמר כאן)

נתינת השם היא כמו סוג של הימור המתקף את עצמו תוך כדי תנועה. היא עוזרת לנו למקד את תשומת הלב בתחושה העמומה. כמו מערכת הגברה, בעזרת עולם של דימויים היא הופכת את האינטואיציה, את המעורפל, את הטרום תחושה, למשהו מוגדר יותר שמזמין את הדבר הבא אחריו.

וגם זו, אם כן, חלק מאומנות החיים – העשרת השפה במילים שעוזרות לנו לנווט ולהרים את מבטנו אל התלת-מימד: הנה כדור, קובייה, ופירמידה. .

6.

הרבה קשור בהבחנה הזו בין תנועת ההסתדרות לתנועת הידידות. במובנים רבים זה הצעד הראשון וגם האחרון.

ההזמנה להרגיש את ההבדל בין שתי התנועות, היא ההזמנה לשים לב לגוף האנרגטי של המעשה/מחשבה/הרגשה. זה לא קשור לתוכן, זה קשור למקום שממנו הדברים נעשים.

תנועה הסתדרותית נעשית מתוך תחושה של אין-מקום. כל מהלכה הוא ניסיון לעשות מקום בתוך הסדר הסיפורי. להוכיח שאני ראוי ובעל זכות קיום בתוך המרחב ההישרדותי של האהבה על תנאי.

הנחת המוצא שלה היא שרק אם אהיה כזה וכזה (חכם, אכפתי, נדיב, אוהב, לא מפריע וכו') יש לי זכות קיום.

תנועת הידידות היא כל השאר – כל מה שלא נעשה כמהלך הסתדרותי.

7.

לכאורה כל המאמץ הזה של הילד ואחר כך המבוגר לעשות לעצמו מקום בעולם, הוא פועל יוצא של תחושת אין מקום שהוא חווה מסביבתו: הם גרשו אותו מן השייכות והוא מתאמץ לחזור אליה.

אבל האמת היא שזה הפוך – איש אינו יכול לגרש אותו, רק הוא עצמו יכול לגרש את עצמו.

ואתם יודעים איך הוא עושה זאת?

באמצעות מה שהוא חושב שהוא הפתרון לבעייתו – באמצעות תנועת ההסתדרות – זו היא שמגרשת אותו מן העולם. לא מה שהאחרים עושים לו – מה שהוא עושה לעצמו.

ואם יחדל לנסות "להציל" את עצמו, אם יחדל "להסתדר", להוכיח את חפותו, להתנות את קיומו – בזה הוא יהיה ידידותי לעצמו. זה יהיה הצעד הראשון.

8.

זה מאוד חמקמק.

גם דברים שנראם מאוד ידידותיים, כשמקשיבים לגוף האנרגטי שלהם, אפשר לראות שהם באים משורש ה"אין-מקום". למשל, אדם יכול לפנק את עצמו בכל מיני דרכים (ללכת לסרט לדוגמא), ובעצם זה חלק ממהלך הישרדותי.

כל מהלך שנעשה מתוך תחושת האין-מקום, רק מחזק את הנחת הבסיס שממנו הוא בא. כל מאמץ לזכות באהבה בהנחה שרק אם יהיה כזה וכזה הוא ראוי לקיום, בסופו של דבר מוכיחה שאינו זכאי לאהבה וקיומו פריך. זה נעשה למעגל של התמכרות, שמאוד קשה לצאת ממנו.

9.

לכן זה גם הצעד הראשון והאחרון. אדם יכול לבלות את חייו באינספור תרגולים ופרקטיקות, אבל אם הדבר המרכזי שהוא עושה כשהוא מתרגל זה "להיות האדם הנכון" (האימא הטובה) – אז הוא רק מחזק את שורש האהבה על תנאי, שממנו הוא יצא. הוא חושב בטעות שרק אם יהיה האדם הנכון הוא זכאי להתקיים. בכל מיני רמות אולי התרגילים יעזרו לו, אבל את העיקר הוא החמיץ.

עליו להניח שהוא טוב כמו שהוא. שאין שום צורך לעשות כדי להיות זכאי לקיום. הוא אהוב מראש. הוא כבר הגיע. כל השאר הוא בלבול – אי הבנה, הליכה לאיבוד. בתור תינוק הוא נשא את האמת הזו בתוכו. אנחנו כאן כדי להיזכר בידיעתו.

מכאן והלאה, יש בוודאי עוד הרבה מה להתעניין, להסתדר, להתענג, לעשות ולחקור – אבל זה הכול ידידות.

10.

תנועת הידידות היא גם השם לתנועה מן המישור אל התלת מימד.

המישור לוכד אותנו באינספור דרמות, הוא מגלם את מרחב ההישרדות, את התקשורת הקושרת,  את המאמץ לשרוד את האהבה על תנאי. כשאדם משחרר את המאמץ הזה, באופן טבעי הוא נשאב אל התלת מימד. מה שקראנו לו גם "לחבור לממשות".

הנה, שמנו כל דבר במקומו וסגרנו מעגל – והשלם נראה.

"השלם נראה" – זה ניסוח אחר לראייה התלת-מימדית – רואים אנו את הכדור, הקובייה, והפירמידה, מונחים במקומם.

11.

בשלב הזה נוהגים אומני הקדרות ביפן לשים פגם קטן ביצירתם השלמה – להוסיף איזה "זנב" כדי להשאיר את הדברים בתנועה. זה גם ביטוי לסוג של צניעות מול המציאות הגדולה, וגם אולי רמז לכך שהעבודה לא הושלמה. זה עושה מקום גם לאחרים – וזה עושה מקום גם לאומן בהמשך דרכו.

ואני חושב גם על הילדים ומשחק ההשתקפויות הזה שבו הם נעשים להארכה של קשיינו, גם באופן מטפורי וגם באופן ממשי. הזדמנות דרכם לחזור ולפגוש את עצמנו, ובמעשה הזה לשחרר גם אותם מעולנו.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על בעקבות מפגש שלישי של אומנות החיים

  1. מאת מיה משעול‏:

    המון תודה על המפגש אתמול. הוא עדיין מלווה אותי.
    מרגישה שאני מאד מזדהה עם מה שכתבת פה אבל יש בי גם איזה מתח שאני אנסה להסביר.
    הכל בעצם הוא בי. אם אני מאמינה במקומי כפי שאני זה מספיק.
    שני מתחים שעולים לי
    1. במקרה של נטישה' האם זה לא סימן שלא אוהבים אותי כפי שאני.
    2. מקומי בעיצוב המציאות. לדוגמא אני חיה בסביבה שאני מרגישה שאין לי בה מקום, במציאות, לאור מה שאנחנו אומרות, זה לא אצל אף אחד אחר זה אצלי. אז אני צריכה לדבוק ולהישאר? משהו בזה מתנגש לי עם חופש ובחירה.
    מקווה שהייתי ברורה
    ושוב תודה על אתמול
    וגם אשמח למאמר שדיברתם עליו על מתי אמא שלי הפסיקה לאהוב אותי, למרות שזו כותרת מלחיצה

    • מאת דני‏:

      הי מיה,
      תודה על התודה,
      יש שתי אפשרויות – להישאר או להיפרד, ושתיהן יכולות להיות ידידותיות או לא, ואנחנו לא יכולים לדעת מה הצעד הנכון הבא. זה חייב להיות תוך הקשבה.
      וגם, אם אקבל את המציאות זה לא אומר שלא אפעל בה, אלא שהפעולה תבוא ממקום אחר. היא לא תהיה מעשה של הסתדרות, אלא תנבע מהבנה, ובמובן מסוים ללא מאמץ.
      האם אוהבים אותי? לא אוכל להרגיש זאת ללא שאוהב את עצמי. וכשכבר אני אוהב את עצמי, מה עוד נותר לזולת לעשות? העניין הוא שהמקום הזה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא מאוד חמקמק. אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו אבל לא עד הסוף. וה"עד הסוף" הזה הוא כל העניין, והוא שעושה את ההבדל – ללא תנאי בכלל.
      דני

  2. מאת אורנה‏:

    הי מיה, וגם כל השאר,

    רוצה להוסיף עוד נקודה.
    האופן שבו את שואלת את השאלות – בצורה כזאת כאילו יש להן איזה תשובה מוכנה או נכונה, הוא אחד ההיבטים החשובים בסוגיות שאנחנו עוסקים בהן (וכמובן שכולנו שואלים שאלות בצורה כזאת, ככה למדנו, ככה אנחנו רגילים).

    נראה לי שאנחנו צריכים ללמוד לשאול שאלות אחרות בקשר לחיים שלנו. וגם בקשר לרעיונות שאנחנו נחשפים אליהם. לא לשאול באופן תיאורטי, אלא לשאול (את עצמינו בעיקר) באופן ממשי. באופן שקשור לממשות.

    השאלה אם ללכת או להשאר למשל, באמת איננה שאלה תיאורטית, ואי אפשר לקבל תשובה כשאנחנו הופכים אותה לכזאת, כשאנחנו מנפים אותה מכל עושר ההיבטים שלה, כשאנחנו מניחים מראש שיש איזה דבר אחד שיהיה נכון לעשות, שמניחים שיש מישהו שיודע את התושבה בשבילנו.

    אז איך שואלים שאלות שקשורות לממשות? גם זה לא יכול להיות תיאורטי אלא תוך כדי התנסות. אבל בגדול הכיוון הוא – מה אני מרגישה בקשר לסוגיה הזאת (וזה שייך מאד לתחושות הגוף). אולי אני מתלבטת, אולי אני מחפשת תשובה נכונה, אולי אני מרגישה כמו אבן בלב וכו' כל כיוון כזה יוביל אותנו הלאה, לשאלות הבאות, וגם, ואולי זה מפתיע, אבל יום אחד תגיע התשובה. תשובה שתשען על כל הדרך שהלכנו בה, שיהיה לה עומק ותהיה לה קרקע יציבה.

    יכול להיות טוב לעשות את הדרך הזאת ביחד ולא לבד. עם מי שיש לו סבלנות, שמוכן לטעות איתך בדרך, לגשש, לחפש, להקשיב…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *