אחריות עודפת – בעקבות מפגש שלישי של אומנות החיים

1.

קבוצה היא דבר מורכב. עשרים אנשים ומשהו שכל אחד מהם הוא עולם שלם של מחשבות והרגשות ותחושות גוף ועבר משלו וציפיות משלו… נוסיף לזה את האפקט של הקהל, על כל מה שהוא מביא…

ואם לא די בכך, ישנה מורכבות נוספת הרוכבת על זו המקורית, והיא קשורה להשפעה ההדדית שיש לנו זה על זה אפילו בלי שנהיה מודעים לכך.

בספרות המקצועית קוראים לזה הדהוד לימבי. כשאחד מן האנשים בקבוצה מרגיש עצוב, או מרוחק, חסר סבלנות, או שקט במיוחד – כל זה משפיע ברמה שהיא מתחת למודע על האנשים לצדו ומתפשט בכל רחבי הקבוצה. תכפילו את זה במספר האנשים ובהשפעות ההדדיות שהם משפיעים זה על זה, כמו גם בניסיונות הוויסות של האנשים בתגובה להשפעה לא מודעת זו, וקיבלתם בלגן אחד גדול.

2.

על כן זה מפתיע שלפעמים כל הבלגן הזה נאסף ונעשה מתואם ומפציע התלת מימד.

באותו רגע כל אחד מן החלקים השונים במורכבות נעשה מתואם באופן כלשהו עם החלקים האחרים, ואנחנו נעשים חלק מאורגן אחד, שמאפשר לנוכחות ולחוכמה השיתופית להגיח ולברך את כולנו.

במישור, כל מקום שאדם לוקח הוא על חשבון מישהו אחר, ולפעמים זה גורר את המשתתפים לסוג של מאבק על מקום, והופך את המרחב כולו למרחב הישרדותי. אבל בתלת מימד כל מקום שאדם עושה לעצמו, הוא חלק מכינונו של התלת מימד, ודווקא עושה עוד מקום גם לאחרים.

זה לא בלתי קשור להדהוד הלימבי שהוזכר למעלה – אלא שהפעם ההדהוד הלימבי נרתם ליצור את השייכות הדיאלוגית.

3.

מה מאפשר את ה"התנפחות" הזו לנוכחות תלת ממדית?

זה אחד הדברים שאנחנו מרבים לחקור כאן, וכך אנחנו מבינים זאת:

כשכל אדם עושה את אחריותו, ולא לוקח אחריות עודפת, בזה הוא תורם את חלקו להיווצרות התלת מימד וברכתו.

ההבחנה בין אחריות לאחריות עודפת היא דקה ועם זאת משמעותית ביותר.

היא מקבילה, אם כי לא חופפת,

להבחנה בין אמפתיה לסימפטיה,

ולהבחנה בין מפגש לניהול־יחסים.

מדובר על היכולת לשאת הפכים ולהפריד בין מה ששלי למה שאינו שלי. הפרדה שאיננה ניתוק, אלא אדרבא המבוא למפגש ואמפטיה. זה כמובן רלוונטי לא רק לקבוצה אלא ליחסים ולמערכות יחסים בכלל: היכולת להבחין בין אחריות לאחריות עודפת – יוצרת סדר.

או בניסוח יותר מדויק:

אחריות עודפת יוצרת בלגן.

אחריות מתואמת יוצרת סדר.

היכולת להפריד בין מה ששיך לי למה ששיך לך, בין מה שהוא עבודתי ולמה שהוא עבודתך – היא חלק מן הסדר הזה.

4.

אז מה היא אחריות עודפת?

בדרך כלל אנחנו מבחינים בין אחריות לחוסר אחריות, משבחים את האחראים ומגנים את חסרי האחריות. ואדרבא, אם יש מישהו שיכול לגלות עוד יותר אחריות, זה נשמע לנו מעולה. ולא כך הוא. מרגע מסוים האחריות העודפת באה על חשבון הזולת, והיא נעשית מחדש לסוג של חוסר אחריות.

זו המתמטיקה של הערך המוחלט: ישנה מידה של אחריות מתואמת שמביאה ברכה לעולם. זו אמנם לא מידה יצוקה אלא גמישה ומתואמת, ובכל זאת יש לה מידה. מתחת למידה או מעל המידה – זה לא כל כך משנה, זה בכל מקרה סוג של חוסר אחריות ולא מביא ברכה. (ואם הייתי צריך לבחור בין חוסר אחריות לאחריות עודפת, אני חושב שהייתי מעדיף את חוסר האחריות: ברוב המקרים אי־עשייה, פחות מזיקה).

הנה דוגמא קלאסית:

האישה מבטאת את הרגשתה על כך שהיא לא מאושרת, ובן זוגה (שמרגיש אשם) מנסה להוכיח לה שהחיים שלה דווקא ממש טובים. באופן כלשהו ולא מודע הוא סבור שאם היא מאושרת או לא מאושרת – זו אחריותו שלו, ובזה הוא עובד. הבלבול הזה עושה הרבה בלגן. אנחנו יכולים לראות כאן איך האחריות העודפת מרחיקה מן המפגש ומעודדת ניהול יחסים, ואיך המידה של הסימפטיה שמגלה הבעל לאשתו, לא מאפשרת לו להיות אמפאטי לכאבה.

מתוך הדוגמא גם ברור – אחריות עודפת כמעט תמיד קשורה בעבודה מיותרת, בעשייה בעודף. ותמיד היא גם כוללת את שני המרכיבים הללו:

האדם עושה עבודה שלא שייכת לו,

ובמקביל: הוא לא עושה את העבודה שכן שייכת לו.

הכפל הזה חשוב כי הוא גם מדייק את המשמעות של האחריות במידה (האחריות המשחררת):

האדם לא עושה עבודה שלא שייכת לו, וכן עושה את העבודה ששייכת לו.

והנה עוד דוגמא טיפוסית:

האם רודפת אחרי בנה בן השש שיאכל, והוא כל כך רגיל לכך עד שאפילו כבר אינו יודע מתי הוא רעב – כשהוא אוכל הוא אוכל בשביל אימא שלו. האם היא חושבת שהוא ימות ברעב אם לא תאכיל אותו?

5.

אבל גם אם הבנו את המושג באופן תיאורטי, ההבחנה בפועל בין אחריות לאחריות עודפת, איננה פשוטה. איך נדע מתי זה כבר אחריות בעודף, ומתי דווקא להפך, חוסר אחריות על גבול האדישות? איך נדע מתי זה מבטא ניתוק (וניתוק רגשי) ומתי פרידה מברכת? איך נדע מתי זה גלש מעבר למידה וכבר הופך לחוסר אחריות?

אז לפני שאנו מגלים את התשובה, אתם מוזמנים לבדוק את עצמכם בדוגמאות הבאות – בכל אחד מן המקרים המפורטים בטבלה – מה תהיה ההתייחסות של אחריות עודפת ומה של אחריות במידה?

 

המקרה/משפט	אחריות עודפת	אחריות במידה
אבא של חבר נפטר – מה אני אומר לו?
מטופל אומר למטפלו – אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי.
הילד לא מכין שיעורי בית
בגן השעשועים ילד שאני לא מכיר מרביץ לאחותו.
ילדים נהרגים במלחמה באפריקה
הכלב של השכן השתחרר וברח מביתו
דוגמא משלכם מן השבוע ?

נו, הצלחתם במבחן?

רוצים לדעת מה התשובות הנכונות?

יש עקרונות שיכולים להנחות, ועם זאת היכולת להבחין מתי מדובר באחריות עודפת, היא אימון של שנים ואומנות של חיים.

האם אתם רוצים לנסח את העקרונות שאתם מזהים?

6.

בחזרה למעגל:

לכל אדם יש מקום ייחודי שממנו הוא יכול להעיד כפי שאף אחד אחר אינו יכול להעיד. בנאמנותו למקומו, הוא גם נעשה רלוונטי לאחרים. מן חוק הפוך פועל כאן: ככל שהוא מעמיק אל תוך נקודת הייחוד שלו, כך לחוכמתו יש ערך כללי ומקיף יותר. הוא חלק ממעגל רחב יותר, וכשהוא עושה את תפקידו, הוא עוזר לאחרים לעשות את תפקידם, ומשמר את המעגל שמשמר אותו. את אחריותו הוא לא עושה בשכלו ובידיו האוחזות, אלא בתנועה זו אל המרכז שלו, ובנכונותו להרגיש ולפרש את מהלכי ההסתתרות של עצמו באופן קשוב וחומל. הוא מביא את ליבו, את מה שחי בו, את נוכחותו והקשבתו. בניגוד לדימוי הגיאומטרי, ההליכה למרכז אינה מסתיימת בנקודת המרכז. זו הליכה אינסופית, שחושפת עוד עומק מבפנים העומק הקודם, ככל שמתקרבים אליו יותר.

פה יש תיאור רחב יותר של מטפורה זו של הקבוצה כמעגל ושל האנשים שנשארים על היקפו ומקפידים שלא לעשות בעודף :  http://www.dialogit.org/tm/archives/1923

7.

אחת הגישות המעניינות בנושא האחריות היא גישת האפונופונו שיש לה גם מקבילה יהודית שהתפתחה במקביל ובאופן בלתי תלוי תחת השם "עין הבדולח".

למעלה הזכרנו את ההדהוד הלימבי. יש לו ביטוי יפה ביהדות:

כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. (משלי כז)

הביטוי מבטא את ההשתקפות ההדדית בין אנשים שהיא היסוד של שתי הגישות, האפונופונו ועין הבדולח. כמו שהמים משקפים את פני האדם, ואדם יכול לראות את עצמו במראת המים, כך הוא יכול לראות את עצמו במראת ליבו של אדם אחר.

אפונופונו היא שיטה שפותחה על פי מסורת עתיקה בהוואי. פירוש המילה בהוואיית הוא משהו מעין "השבת הסדר על כנו". הפסיכאטר אִיהַלֶאַקַלָה היו לן הנגיש אותה למערב. מספרים עליו שניהל מחלקה פסיכיאטרית סגורה של חולים מסוכנים, ובמשך שהותו שם הצליח לשחרר רבים ממטופליו הביתה.

יודעים מה הוא עשה?

במרבית המקרים זה אפילו לא משהו שהוא עשה איתם – זה בעיקר משהו שהוא עשה עם עצמו. בשל ההשתקפות ההדדית הזו, כשהוא עשה את עבודתו שלו, זה ממילא עשה גם סדר עבורם. את חלקו בעבודה הוא כינס לנוסחה הכללית הבאה:

כשאתה פוגש משהו שנוגע לך, מפעיל אותך, מסעיר אותך גורם לך לחשוב (כמו מטופל בהתקף): הרגש את אהבתך אליו, הסכם להרגיש צער, בקש סליחה, אמור תודה.

אלה זיקות שבאות לידי ביטוי בארבע מנטרות שאדם יכול לומר בשקט מול כל אירוע:

1. אני אוהב אותך
2. אני מצטער
3. אנא סלח לי
4. תודה לך

זו מעין טכניקה, שלטענתנו וטענת תלמידיו עובדת. הם מלמדים אותה בקורסים ארוכים, ויש גם תיאוריה רחבה יותר שמתארת זאת כעין תהליך של חזרה לנקודת האפס (וכך גם נקרא הספר בעברית – אפס מגבלות). לי נדמה שהפרטים פחות חשובים – חשובה העמדה שלוקחת אחריות במידה הנכונה ובצורה הנכונה ועושה את עבודתה שלה, ולא את עבודתו של הזולת – מה שגם מברך ביותר את הזולת.

הם קוראים לזה 100% אחריות. אבל במתמטיקה של האחריות העודפת 110% אחריות זה בעצם כבר 90%. אז מאה אחוז אחריות זה בעצם אותה אחריות מתואמת.

ומה אחריותך? לנקות, לזכך, לפתוח את הצינורות – לא של זולתך – שלך. ואיך עושים זאת? באמצעות ארבע המנטרות הללו: אני אוהב אותך, אני מצטער, אני מבקש סליחה, תודה.

הנה אתר בעברית שמדבר קצת על האפונופונו:

http://www.hooponopono.co.il/p/blog-page.html

והנה האתר של הרב יובל אשרוב שפיתח את עין הבדולח:

https://www.besodh.com/%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%97

יש שם סרטון של תשע דקות שאני ממליץ להקשיב לו בשל פשטות הצגתו. וכאן ראיון שנערך עם אשרוב (כתוב):

http://www.kolhazman.co.il/58256

בשני המקרים, הן של האפנופונו והן של עין הבדולח, אני מעודד אתכם לתרגם את הדברים לשפה שלכם, ולזקק את האמת האצורה בגישתם בלי יותר מדי להתבלבל מן השפה הרוחנית או הניואיגית.

האמת האצורה כאן כמובן נכונה במיוחד עבור מערכות יחסים, ודוגמה טיפוסית היא קשר בין הורים לילדים. פעמים רבות, כשהאם מתמודדת עם קושי של בנה או בתה, היא יכולה לבדוק פנימה, לעשות את עבודתה שלה, ואז באורח פלא גם הקושי של ילדה מוצא את פתרונו. אל תגידו שזה נשמע מופרך – תנסו בעצמכם, תבדקו.

למעשה אלה שיעורי הבית שלכם לשבועיים הקרובים.

8.

שיעורי הבית:

בשבועיים הקרובים, מול אירוע פנימי או חיצוני שנוטה להפעיל אתכם, רגע לפני שאתם רצים לתקן בחוץ, אם בכלל, פשוט אמרו לעצמכם את ארבעת המנטרות: אני אוהב אותך. אני מצטער. אנא סלח לי. תודה לך.

הסבר לכוונה של ארבע המנטרות: אני אוהב אותך הוא הדרך להגיד שמה שמופיע בחיי שייך לי ואני מקדמו בברכה. בין אם זה הכוס שנפלה ונשברה, הפגישה שבוטלה, הילד שהציק לאחותו, הפקק הארוך. אז קודם כל הקבלה האוהבת של היש. אחר כך אני מצטער, כלומר, לחוש את הכאב שבמצב. אם תרצו זה כאב הכלים השבורים. כאב המציאות. האיש הזה פה שכועס עליי, זה כואב. כואב לו, כואב לי – כואב. אז אני מצטער שכך. אנא, סלח לי. פה הדגש של עין הבדולח על מאה אחוז אחריות. אני מבקש סליחה כי יש לי חלק בזה. אם זה מופיע בעולמי – יש לי חלק בזה. זה לא סתם פה. ולבסוף תודה לך. תודה על מה שהבאת לפתחי, שהיה הזדמנות בשבילי לעשות את עבודתי.

אני מבאר כאן את הכוונות – אבל אל תסתבכו. פשוט השמיעו לעצמכם את המנטרות, ותראו מה קורה. באיזו מידה זה אכן מנקה ופותח את הצינורות, ואיך זה משפיע עליכם ועל אחרים. ואם מצאתם מנטרות מדויקות יותר מזה בשבילכם, גם בסדר. הרעיון פה הוא ללמוד לדייק באחריות.

9.

ועוד כמה קישורים מעניינם וקשורים:

ביירון קייטי שפיתחה את גישת העבודה, היא אומנית בעניין הזה של זיהוי אחריות עודפת, ומרתק להקשיב לה. הנה מפגש לדוגמא (בו מופיעה האחריות לשיעורי הבית של הילד…):

https://www.youtube.com/watch?v=uIo5vKLg7rM עם כתוביות בעברית (אל תחמיצו).

ופה הרחבה בנושא ניהול יחסים ומפגש:

http://www.dialogit.org/tm/archives/1044

ופה סרטון נחמד וקצר של ברנה בראון שמאיר את ההבדל בין סימפטיה לאמפתיה:

https://www.youtube.com/watch?v=BdEqtV8UZ7o