הואופונופונו – מדוע זה עובד (כשזה עובד)?

1.

אנחנו מרבים להסתבך בניהול יחסים.

זה אומר שבמקום לפגוש את מה שיש, ולתת להרגשה להנחות מבפנים החוצה, אנחנו מנסים לארגן את המציאות מבחוץ פנימה, מקפידים על הצורה, עובדים את הנכון והראוי.

להרגיש ולפעול מתוך הרגשה, זה במילים אחרות – לבטא אחריות.

על רקע זה, "טכנולוגיה" שסופחת אליה את ניהול היחסים, ומשאירה את השטח שקט מפעולתו של מנוע פתרון הבעיות – גם משחררת את האחריות הממשית שלנו לפעול בעולם.

2.

אוהב אותך, מצטער, אנא סלח לי, תודה לך.

המנטרה הזו מנתבת את תשומת ליבנו וחוסכת מאתנו את ההסתבכות בניסיון ליצר את ה"תשובה הנכונה" – שהרי כעת ברור מה עלינו לעשות: אנחנו צריכים להגיד את כל זה בלבנו. ילד מרביץ לאחותו, גבר מאשים את אשתו בפגיעה, לאישה יש מחשבות רעות על חברתה, אירוע מטריד שקרה – לא משנה מה – הנה התשובה המיידית והראשונה שלנו: אוהב, מצטער, סליחה, תודה. גם אם במבט ראשון זה נראה מכני – זו מכאניות שבאה לרסן מכאניות אחרת – את התגובתיות של ניהול היחסים. לפחות יש פה רענון.

אבל, כמובן, ערכה של ה"נוסחה" הזו אינו רק בסיפוחה של האחריות העודפת ומסגורה בתוך מסגרת לא מזיקה, אלא בשינוי הכיוון, שהיא מייצגת. מראש אלו לא מילים של התארגנות, שבאות להתמודד עם האשמה ולהתחמק מאחריות. אדרבא, אני מתייצב כאן "בלתי מוגן", פרוק מנשקי. היא אומרת שאני לא בסדר, ואני רואה בכאבה מופע של כאבי. מראש היא צודקת. זה מחדד את זה שמרבית המצוקה של תחושת האשמה, קשורה במאמץ שאנו משקיעים בניסיון להודפה. מה קורה כאשר מישהו מאשים אותנו ובמקום להתגונן, אנחנו מקבלים את האשמה?

3.

לא רק שאנחנו נמנעים מניהול יחסים כיוון שיש לנו תשובה מוכנה מראש, אלא שהעמדה הבסיסית שאנו מבטאים בתשובתנו היא עמדה של חיבור – אני אוהב אותך – וממילא גם יכולה להיוולד מתוכה האחריות המתואמת, זו שהיא הפוכה לאחריות העודפת של ניהול היחסים.

אולי תגידו שזה מכאני או אפילו שקר? אני הרי לא מרגיש שום אהבה, אז למה אני אומר שאני אוהב?

קודם כל כי הרבה מאוד פעמים אין לכם דרך לדעת האם באמת אין שם אהבה. למעשה, על פי הנקוט בגישתנו – זו העוינות שהיא שקר. מה שמשאיר את האהבה בצד האמת, גם כשאתם לא מרגישים אותה. אבל חוץ מזה, ההגדה עצמה, היא חלק מתהליך של התחברות לאותה אמת. נסו להגיד את זה למישהו בלי לחשוד בעצמכם, ותראו שברמה מסוימת זה עובד. להגיד למישהו אני אוהב אותך, זו פעולה של אהבה.

4.

כמובן, ה"בלי לחשוד" הוא קצת בעייתי, ומחזיר אותנו לניהול יחסים. האדם אומר אני אוהב, אבל מפקפק בכוונת ליבו, וחושש מן הזיוף, ומניח שהזולת עלול לתפוס אותו בשקרו: "מה, אתה באמת אוהב אותי? אתה בטח בזה? אתה לא סתם מנסה להיות אליי נחמד?". ומול האפשרות הזו הוא מיד מנסה להוכיח את יושר ליבו, ואגב כך המהלך כולו נעשה למהלך של מסכה, לא של גילוי ואהבה.

אבל הרי גם זה חלק מן העניין. בדרך כלל החשד העצמי הזה ימנע מאתנו להגיד "אני אוהב אותך" ברוב נסיבות החיים, וישאיר את האמירה הזו לאירועים חגיגיים במיוחד, שבהם אני בטוח לחלוטין שאכן כך. בלי משים זו הפכת להיות לסוג של חשיבות עצמית כזו, המהדקת ושומרת את אהבתי פנימה, מעין היוהרה של דובר האמת, שאינו מוכן להמר בתוך העולם. שומר אני על האמת והיא חשובה לי יותר מן המפגש.

כשלמרות כל זה אני מסכים להגיד "אני אוהב אותך" אני בעצם ממיס את החשד העצמי ואת כל ההתארגנות הזהותית הזו, על חשיבותה העצמית. רק כך אני באמת יכול להגיד "אני אוהב" ללא חשד – כמבע של צניעות, ולא כסוג של הבטחה שאחר כך אני צריך להגן על יושרה, ולתת דין וחשבון על המשתמע ממנה ("נו, אם אתה אוהב אותי, אז תראה לי את זה, אולי תקנה לי איזה משהו, אולי תקריב איזה קורבן"), שזה כבר יהיה ביטוי לאחריות עודפת.

5.

הצניעות הזו רומזת על מידתה של האחריות המתואמת, המשחררת. אני לא מציל פה אף אחד – רק עושה את עבודתי. כלומר, אני אוהב, זה לא "הא, בזכותי ובזכות אהבתי, אתה עכשיו תפרח ותגדל, איזה מזל שאני כאן, כי אלמלא אני, מי עוד היה יכול לאהוב אותך?". לא, זה לא "אני אוהב", זה – "אני אוהב".

וזה מביא אל עניין ניקוי הצינורות.

להגיד אני אוהב ללא חשד עצמי, זה לא לעצור בתוך ה"עצמי" (ה"אני" המודגש), ולנהל את דמותו וסיפור עלילתו של אותו אני. במובן זה האהבה, אינה בוקעת מן המעצור הזה של האני, אלא באה ממקור גבוה ממני – ודרכי. כשאני אומר אני אוהב בצורה הזו, אני אומר בעצם – אני מאפשר לאהבה (האלוהית במקורה) לעבור דרכי ואליך. כמעט אפשר לומר – זה לא קשור אליי. זה אלוהים שאוהב אותך דרכי.

ממילא השטף הזה של הזרימה שעובר דרכי, אגב כך גם מנקה אותי.

וזו נעשית לעיקר עבודתי-אחריותי שהרי ככל שצינורותיי פתוחים יותר, כך אני מנכיח יותר את אלוהים בעולם הזה.

6.

ואם כל כך הרבה טמון במשפט הראשון (אני אוהב אותך) כשהוא נאמר ללא חשד עצמי, אז מה העניין של שאר המשפטים ( מצטער, סליחה, תודה)?

אני מניח שזה בא להעמיק את התנופה שהתחילה עם "אני אוהב אותך", שאם היינו נשארים רק במשפט הראשון, אולי הייתה ממהרת לדעוך. זה כמו לספק לה עוד סיבה, עוד מסלול להמשך תנועתה. והתנופה היא התנופה של ניקוי הצינורות. זו אותה תנופה עצמה שבה אני מאפשר לאהבה האלוהית לעבור דרכי אל הזולת. אני לא מתקן פה שום דבר, אני מאפשר לאלוהים לתקן דרכי. זו אחריותי. כל המבעים הנוספים הם מבעים של זיקה וחיבור וקשר. הם ממקדים את התנועה וכך עוזרים לתנופה. זו לא רק אהבה שאני שוטף בה את העולם, זו אהבה שמיד היא ממוקדת בך, ומבטאת את צערי על כאבך.

ההכרה בכאב, היא עניין שלם העומד בפני עצמו. אף על פי שרגילים לערבב בין כאב לסבל, ומתוך כך גם מדגישים את הצד השלילי של הכאב, באמת כאב הוא חיים. והצער על כאב הזולת, והנכונות להשתתף בו, הוא אבן יסוד בשייכות הדיאלוגית.

אבל כמובן גם כאן, בנוגע לכאב, מאיימת האחריות העודפת לגנוב את ההצגה, ולנהל אותה על פי חוקי הצורה. היא אמרה שכואב לה, ואני מיד מרגיש אשם ומנסה לראות מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה. כשזה ברמה של ניהול יחסים, יותר משאני עוזר לה ממש, אני מנסה להציל את דמותי, בורח אגב כך מכאבי שלי (מחוסר האונים שלי, מאי שייכותי…).  לא, ידידי, יגיע גם הזמן של העזרה ממשית, אבל בשלב ראשון ולפני שאתה מסתבך בניהול יחסים, פנה את הדרך, נקה את הצינורות, ואז תוכל לשוב ולראות כיצד צומחת האחריות מן ההרגשה, ולא כדרך לנהל אותה. אז בשלב ראשון, במקום לפתור – השתתף בכאב. אני מצטער.

כל מה שנאמר למעלה על "אני אוהב" נכון באותה מידה גם על "אני מצטער", שהרי גם כאן עולה החשד העצמי – אולי בכלל אני לא מצטער, אולי אני דווקא שמח בכאבו של הזולת, אולי סתם אני אומר? לא – גם זו עבודה של ניקוי צינורות, שאמורה להפחית מן החשיבות העצמית, ולעשות אותי רק שליח, שלא עוצר את המסר בקערתו הקטנה.

7.

עכשיו מגיעים שני החלקים הנוספים – סליחה ותודה – והם כמו דמות המראה של שני הראשונים. הסליחה כנגד הצער, התודה כנגד האני אוהב.

כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם.

וזו התנועה חזרה (אמנם באותה התנופה), שבה מתברר שכל מה שמגיע לפתחי, הוא מופע בעולמי, השב ומלמדני את אחריותי. זה אלוהים שאוהב אותי דרכך.

תודה.