(ד-1)
השתמשתי במילה "התרה" כדי להצביע על תהליך נפשי בו אדם מתוודע למקום בו הוא תקוע, ומתוך פעולה של הקשבה, תשומת לב, ומתן שם, הוא מעיר תנועה חדשה הלאה משם. בו זמנית זה גם משהו יותר קונקרטי: סוג של חקירה מנוסחת בכתב. לצורך העניין המעשי אתייחס ל"התרה" כעמוד כתוב (אחד עד ארבעה) העוסק בתופעת נפש. האופן המיוחד בו העמוד כתוב, המקום ממנו הוא כתוב, התכלית שאותה הוא משרת, ההקשר שבו הוא נכתב, כל אלה עושים אותו ל"התרה", עניין שונה מחקירה פסיכולוגית רגילה. (כתיבה פסיכולוגית רגילה במסורת המחקרית כפי שמופיעה בכתבי עת פסיכולוגיים, אבל גם בספרים יותר פופולאריים).
אפיונים אלה מסמנים את המרכז, אבל לא מגדירים גבול. הם לא קריטריונים, ולא רשימת תנאים. אלא רק מצביעים על רוח הדברים (דמיון משפחתי). וחלק מרוח הדברים הוא להעמיד מרכז, אבל לא להציב גבולות.
הנה, אם כן, רשימה אפשרית של אפיונים המבדילים את ההתרה מכתיבה מחקרית רגילה:
- נתחיל עם זה שמדובר בטקסט קצר, עמוד עד ארבעה.
- זהו מחקר פנומנולוגי של נפש האדם. הוא פותח את הסגירות של המסמן (המילה, התיאוריה) ומחזיר את המחקר אל מעיין המשמעות ששורשו נמצא בתוהו וצמרתו בעולם הנראות.
- התרה אינה מנסה לייצר תיאוריה על נפש האדם (אף על פי שהיא יכולה להיות מובלעת בה), אלא להצביע על תופעת נפש יחידה. אגב כך היא מתייחסת אל תופעת הנפש כאל "מקום" – תחנה, מרכז, מילה. כלומר, היא אינה אומרת על הנפש, אלא על מקום שבו הנפש יכולה להיות. והנפש עצמה נותרת נעלמת.
- תופעת נפש, אבל באמת תמיד אדם-עולם. לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינת זה שהיא יוצאת מנקודת מבט אישית ומשלבת את תהליך היצירה והגילוי האישי בדבר הנגלה. החוקר, במובן זה, הוא גם הנחקר. אין ניסיון להיות שקוף, אלא הבנה של האדם שהוא "הפרעה" והתמודדות עם עובדה זו לא על ידי התנתקות, אלא על ידי הפרדה – שהוא תהליך חיובי של הפריה. וההפריה היא ההבנה.
- ממילא הדגש על אדם-עולם (מה שאני מכנה במקום אחר בשם "ממשות"), הוא הדגש על התקשורת, על האינטראקציה, על המפגש ועל הנוכחות שיש בכל מפגש.
- התרות לא מנסות לעשות סדר גדול, אלא רק להעיר, ולהאיר לתשומת לב – הן נכתבות ברוח הפילוסופיה הנוודית, כמו ההערה שנרצה לתת למי ששוחה כבר במים, ותוך כדי זה שהוא שוחה. הוא לא יכול לשאת עליו מסד נתונים כבד, הוא צריך רק נגיעות זעירות של תשומת לב.
- בפרט היא אינה מנסה לעצור. היא אינה מיועדת ליישב את העולם הנפשי, לכפות עליו סדר מבחוץ, אלא להניע את הסדר הפנימי, והיא עצמה דרך לכך. מה שנוצר בעולם העצירה שייך לעולם העצירה. אבל אנחנו החיים, צריכים לפעול, וזקוקים להתרות שהן נקודות השקה. נקודה היא כמו דחיפה שנותנים לתנועתו של מישהו תוך כדי תנועה.
- ממילא ברור שאין כאן ניסיון לרצף את הנפש. מדובר רק בנקודות, וכאלה יש לאינסוף – אין קץ לתהליך השכלול, אין קץ למספר ההתרות – המקומות שאפשר לקרוא בשמם.
- התרה לא מנסה להסביר את הנפש – רק להביע אותה ולקרוא בשמות. מוכר הסיפור על מרבה רגליים שניסה להסביר איך הוא מצליח ללכת. לא רק שכשל בהסברו, הוא גם הסתבך ברגליו.
- להתרות הללו יש אוריינטציה מעשית-מוסרית. הן לא נעשות רק כדי למפות את נפש האדם, כעניין אינטלקטואלי. רק שכאן עלינו להבין את המעשיות באופן חדש (שהרי המילה "מעשיות" כבולה במשמעות שצמחה מתוך הטכנולוגיה של המעשה המהנדס). חלק מן המעשיות הזו קשורה בכך שהיא מיועדת לעזור לאנשים.
- היא לא בוחלת במטפורות, בדימויים, בשימושים מושאלים, בכל מה שיכול לעזור לה במעשה תנועתה. מבחינה זו היא אינה מדברת בשפה מדויקת, ויחד עם זאת, כל מהותה הוא ניסיון להיות מדויקת – אבל היא מדויקת באופן אחר – לא ליטראלי.
- ומה שאמרתי על המקום האישי, אני צריך להשלים ולומר שאין מדובר רק בחוויה אישית, סיפור אוטוביוגרפי, אלא הצבעה על מקום, מתוך הבנה שבני אדם שותפים במקומות הללו. זהו מעשה ציבורי.
- התרה דורשת את הנפש ומשוררת אותה. דורשת כמו שעושים בלימוד תורה. ויש לזה טעם אחר מאשר ההסבריות המדעית. נקודת המוצא שלה היא פואטית, תנועתית.
- מראש מובלע בהתרה הצניעות של מי שנוגע אבל אינו דורש למצות.
- היא לא מבקשת לסגור את הנפש בתוך מסגרת ידע, אלא רק לקרוא בשם למקומות. מהלך זה של "קריאה בשם" הוא מהותה של התרה, וראוי להבדיל בין קריאה בשם (מודעות) העוצרת ועוטפת את הדבר בקליפתו, לבין קריאה בשם (ערנות) שהיא כמו מים לצמא, ומיד הוא מתחיל לשיר. הראשון מיועד לידיעה, השני לפגישה (או ידיעה במובן התנכי יותר).
- בניסוח אחר, התרה היא כמו ניסיון לחדש מילה, למצוא מחדש את משמעותה מן השורש. פירוש השם "התרה" קשור לפעולה כפולה זו שיש בקריאה בשם. מצד אחד הפגישה עם מה שיש. מצד שני, התנועה הנוצרת בעצמה ברגע שהגיע השם הנכון. כלומר, הקריאה בשם אינה מקפיאה את הדבר אל תוך ידיעתו החיצונית, אלא להפך, היא כבר מפרה אותו ועושה אותו למשהו אחר.
- ובניסוח נוסף. התרה היא קריאה בשם לתחנה. תחנה הופכת מיד לצומת, מקום של הצטלבות. נקודה שבה אפשר לרדת מתנועה, ומנגד לעלות לתנועה חדשה.
- התרה נמצאת תמיד בזיקה אל הרז (ואולי זה התמיד היחיד שפשר לומר כאן). במובן זה שהיא יודעת את עצמה לא כדבר סופי, אלא כמו שירה, כעניין שכדי לחיות מחדש הוא זקוק לקריאה חיה. קריאה חיה גם ממילא מפרשת מחדש, ועושה שותפות מסוג חדש עם הקורא. היא לא מנסה להוות את האופק הסוגר אותו, אלא את נקודת המוצא ליצירה חדשה (כמו זרע – אנו זורעים זה אצל זה זרעים, אבל לא יותר מזה). על רקע זה, כמו שירה, יש עניין במרווחים, במה שלא נאמר, בסתום, לא פחות מאשר בגלוי.
- ועולה מכאן ההזמנה שהתרה תהיה מדויקת וישרה לא רק בתכניה, אלא גם בדרכי הבעתה. בין היתר היא עונה על כללי החיסכון. מתומצתת.
- ולבסוף, אם ישתתפו במפעל זה עוד אנשים אחרים, והדבר יהפוך לתנועה חברתית, אז התרה תהיה כזו גם מתוקף זיקתה לתרבות ההתרות שתלך ותיווצר.
- אפיון נוסף המשתמע מן הסעיף הקודם היא שהיא נכתבת במגמה להיות נושא ללימוד של אחרים. לימוד שהוא יותר מקריאה. ובוודאי יותר מן הרפרוף התועלתני שבו נקראים לא פעם המאמרים הפסיכולוגיים על ידי רוב החוקרים האחרים. יש כאן אמון שהוא חלק מתרבות של אמון, המשפיעה מראש על אופי הכתיבה. כבוד שהולך משני הכיוונים. התחשבות של הכותב בקורא ושל הקורא בכותב.
- והלימוד הוא לימוד של שכחה יוצרת – משמע, התייחסות אל הכתוב כמנוע ליצירת משמעות חדשה שהמקור שלה הוא הקורא. כמו הזרע המתמוסס אל תוך הקרקע כחלק מהולדתו של הנבט.
זו אם כן רשימה אפשרית של אפיונים. אין לראות כאן חס וחלילה מערכת של התוויות המורה איך לכתוב התרה. התרה, כמו שיר, היא תמיד מהלך אישי של התגלות וחורגת מכל חוק וכלל. אבל בדיעבד, נראה שאלה אפיונים מרכזים של כתיבה במסורת ההתרות. אני משער שיום אחד, כשיצטברו התרות רבות שיכתבו על ידי אנשים רבים ומגוונים, ימצא גם מי שירצה לעשות סדר בדברים. מה שהוא יוכל לעשות, לא יהיה כמעשה התיאורטיקן המנסה לקשור את כולם ביחד לכלל תיאוריה אחת על נפש האדם. אלא כמעשה הבוטניקאי, ההולך וממיין על פי כל מיני קריטריונים שיעזרו לחבריו להתמצא. (או הגיניאולוג המוצא את השורשים הקדומים המשותפים). תמיד ימצאו עוד יצורים לא מסווגים. לא רק משום שהמחקר לא השכיל להקיף הכול, אלא משום שהיצירה ממשיכה ויצורים חדשים ממשיכים להיוולד ללא הרף.
התרה היא ניסוח של תובנה.
היא כוללת את כוחה של תובנה, ואת הפרקטיקה המעשית היכולה להפוך את התובנה מתובנה אינטואיטיבית ל"קריאה בשם" שאגב כך גם זורעת את התובנה באופן נאור.
זריעה נאורה היא אומנות. בין היתר איך לזרוע אותה לתוך קהילה שיכולה לשאת אותה, באופן, למשל, שתפרה תובנות אחרות. (ולא תאיים). שתשמור על יחס דיאלוגי לתובנות אחרות (לא דיאלקטי) ויחס דיאלוגי אל עצמה. כך למשל הפרקטיקה שלא ממהרת לתרגם תובנה ל"צריך" עניין שתמיד מצר את התובנה ולא מאפשר לה להיות פורה. כל זה הוא חלק מן הפרקטיקה של זריעה נאורה המכונס בפרקטיקה של ניסוח התרות.
אולי לא מיותר לציין, שהתרה יכולה להיכתב על ידי כל אדם באשר הוא. ומן הסתם אפשר להתייחס גם לדף זה כהתרה. (התרה שנושאה הוא התרה).
המלצות לכתיבה:
ואם בכל זאת תבקשו ממנו המלצות לכתיבה, אוכל לומר את הדברים הבאים: קחו את הזמן. לדברים יש קצב משלהם לגדול ולהגיע לביטוי. למשוך בעלים – זה להיות אלים. אפשר להתחיל, לנשום, לתת לזמן לעבור, לחזור, לחיות, לדגור, לנסח מחדש, וכל הזמן הזה לעקוב אחר המקצב השירי. לחזור ולטעום, ואם זה לא הטעם, פשוט לזרוק את הקטעים הללו, ולהמשיך לגשש. יש דיוק שהוא כמו לדבר מקרקע הממשות. כשמגיעים לקרקע הזו אפשר להרגיש שהדברים נושאים אתם את המשמעות. הם לא רק נאמרים בשביל להיאמר. הם הולכים בקצב הנכון.
כמובן, מאוד עוזר להיות קונקרטי, לראות כאן אקט של תקשורת, לברר מה הוא באמת הדבר שאני רוצה להגיד לאותו אחר שאליו אני כותב. להקל עליו עד כמה שניתן, לרצות לברך אותו, לאהוב אותו מתוך כך, ולא להפוך אותו לאותו מאשר שאמור להגיד אם טוב הדבר או לא. במובן הזה, לפעמים יותר קל לחשוב על דיבור ישיר, לא כתיבה. ובכל זאת בכתיבה יש הזדמנות לחסוך במילים, לדייק בכוונה. ועדיין להישאר מחוברים ישירות אל השומע, מתוך הרצון לתקשר, להגיד לו דברים – שוב, לברך.
יוג'ין ג'נדלין שפיתח את גישת ה"התמקדות", גם פיתח במקביל גישה שהוא קורא לה "לחשוב על הקצה" שעיקרה הוא היכולת לכתוב מתוך אותה קרקע אינטואיטיבית שעדיין לא יודעת להגיד את עצמה, אבל היא מגששת את דרכה להבעה. אפשר לקרוא את דבריו באתר שלו.
תובנות-התרות-מלאכים
דרך אחרת להסתכל על התרות היא זו:
כל אחד מאתנו אוסף במהלך חייו תובנות שמתנסחות אצלו באופן יותר מודע או חצי מודע. הרבה פעמים התובנות האלה משמשות מעין הדרכות, המורות לו כיצד אפשר לנהוג בצמתים שונים. תובנות אלה לא פעם גם נארגות בהחלטות לא מודעות שאדם עשה בשלבים שונים בחייו, ובמקום הזה לפעמים יותר משהן מברכות את חייו הן סוגרות עליו. (למשל: "אסור לקבל מתנות מאנשים זרים", "חייבים להחזיר חיוך לכל אדם שמחייך אליך", "רק אנשים יפים זוכים לתשומת לב", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", וכן הלאה)
התרה היא ניסיון לנסח בכתב תובנה כזו, במטרה לאפשר לה להתקלף ממטענה החורג, הסוגר, המצווה, ולחדש בה את מטענה המברך (מכאן פעולת ההתרה).
(בניסוח אחר, הרי זה לבקש לזרוע מחדש את התובנה באופן נאור).
התרה, אם כן, יכולה להיות:
חלק מתהליך המלווה הולדת תובנה חדשה בעת התהוותה,
והיא יכולה להיות פנייה לאחור ושחרור תובנה ישנה על ידי ניסוחה המודע בכתב.
במקרה השני, כאשר הדבר נעשה, לא רק באופן מזדמן אלא כעבודה שיטתית לאורך תקופה, אפשר לדבר על מארג התרות אישי.
—
העובדה שתובנה נכתבה מאפשרת את השלב הבא המאפשר לתובנה להפוך לא רק להתרה אלא גם למלאך. מדובר כביכול במצבי צבירה שונים של תובנה – במצבה ההיולי הרי היא כמו גז, כשהיא נכתבת הרי היא הופכת לנוזל, וכשהיא מתגבשת היא הופכת למלאך. מה שכול להפוך אותה למלאך הרבה פעמים קשור בקריאה ולימוד חוזר שלה, גם לבד, גם עם אנשים נוספים המשמשים כעדים ו"מצליבים" תודעות.
תהליך זה של התמצקות קורה גם באופן טבעי לתובנות, אך שוב, מכיוון שהדבר נעשה באופן חצי מודע, לא תמיד הדבר נעשה באופן מברך. ותובנות הופכות להיות לקשרים, לא להתרות.
תובנות-התרות-מלאכים
דרך אחרת להסתכל על התרות היא זו:
כל אחד מאתנו אוסף במהלך חייו תובנות שמתנסחות אצלו באופן יותר מודע או חצי מודע. הרבה פעמים התובנות האלה משמשות מעין הדרכות, המורות לו כיצד אפשר לנהוג בצמתים שונים. תובנות אלה לא פעם גם נארגות בהחלטות לא מודעות שאדם עשה בשלבים שונים בחייו, ובמקום הזה לפעמים יותר משהן מברכות את חייו הן סוגרות עליו. (למשל: "אסור לקבל מתנות מאנשים זרים", "חייבים להחזיר חיוך לכל אדם שמחייך אליך", "רק אנשים יפים זוכים לתשומת לב", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", וכן הלאה)
התרה היא ניסיון לנסח בכתב תובנה כזו, במטרה לאפשר לה להתקלף ממטענה החורג, הסוגר, המצווה, ולחדש בה את מטענה המברך (מכאן פעולת ההתרה).
(בניסוח אחר, הרי זה לבקש לזרוע מחדש את התובנה באופן נאור).
התרה, אם כן, יכולה להיות:
חלק מתהליך המלווה הולדת תובנה חדשה בעת התהוותה,
והיא יכולה להיות פנייה לאחור ושחרור תובנה ישנה על ידי ניסוחה המודע בכתב.
במקרה השני, כאשר הדבר נעשה, לא רק באופן מזדמן אלא כעבודה שיטתית לאורך תקופה, אפשר לדבר על מארג התרות אישי.
—
העובדה שתובנה נכתבה מאפשרת את השלב הבא המאפשר לתובנה להפוך לא רק להתרה אלא גם למלאך. מדובר כביכול במצבי צבירה שונים של תובנה – במצבה ההיולי הרי היא כמו גז, כשהיא נכתבת הרי היא הופכת לנוזל, וכשהיא מתגבשת היא הופכת למלאך. מה שכול להפוך אותה למלאך הרבה פעמים קשור בקריאה ולימוד חוזר שלה, גם לבד, גם עם אנשים נוספים המשמשים כעדים ו"מצליבים" תודעות.
תהליך זה של התמצקות קורה גם באופן טבעי לתובנות, אך שוב, מכיוון שהדבר נעשה באופן חצי מודע, לא תמיד הדבר נעשה באופן מברך. ותובנות הופכות להיות לקשרים, לא להתרות.
לקריאה נוספת
הליכה לאיבוד מוצלבת דוגמא להתרה
רשימת התרות מעודכנת