תנועת הריצוי ותנועת ההתייצבות – הערות בעקבות מפגש חמישה עשר

כמה דיוקים בעקבות המפגש אתמול:

1.

אנחנו לא נמצאים כאן כדי לא לפגוע אחד בשני.

זו כותרת כללית שנכון לאמץ אותה בכל חברות ובפרט ב"מעבדה" מסוג זו שאנו מקיימים במפגשינו. זה כמובן לא אומר שאנחנו נמצאים כאן כדי כן לפגוע אחד בשני – אדרבא, תכליתנו היא להעמיק את השייכות ולהגדיל את מרחב הידידות, אבל הגדלת הידידות עוברת לא פעם דרך זה שנהיה מוכנים להשיל מעט את הזהירות, ונלמד לסמוך על רעינו שהם יכולים לשאת את קיומנו-הפרעתנו בלי להתפרק. ואולי אף יש סיכוי שהפרעתנו תהיה להפרייתנו.    

2.

את התרגיל המרכזי שעשינו אתמול, אפשר לשבץ במסגרת של "משפטי ניסוי".

משפט ניסוי הוא פרקטיקה של ניסוח מילולי אותו הוגים בקול רם, ובודקים איך זה משפיע. לפעמים זה משפט שאנו אומרים לזולת, והזולת טועם כעת את ההשפעה של זה עליו, ולפעמים זה משפט שאנו מנסחים בקול רם, ובודקים כיצד הניסוח משפיע עלינו.

למילים וביטויים בקול יש כוח רב. ובמובן הזה, ניסוחם הוא ממש ניסוי. עד שאנו לא עושים אותו בפועל, אנחנו לא יודעים את התוצאה. דרך טובה לעשות את אותם ניסויי-משפט, הוא להשמיע אותם בקול רם ואז לעצום עיניים ולהקשיב למה שעולה. אם יש מישהו קשוב, אפשר לשתף במה שעולה. אחר כך אפשר לשוב והשמיע את אותו משפט שוב, ולהרגיש מה קורה, ושוב להשמיע, אולי בניסוח מעט שונה, וכך לגשש ניסוחים שונים ולחוש את השפעתם – ממש מחקר.

אתמול, כדי שתהיה הזדמנות לכולם להתנסות, לא ממש התעכבנו…

3.

משפטי הניסוי עובדים גם ללא שום התייחסות קונקרטית להפרעה כזו או אחרת.

אבל, על מנת לעבוד, הם צריכים להיות אישיים – להיאמר מן הקונקרטיות של קיומנו. וזו הסיבה שלא די לומר אותם באופן כללי, אלא כדאי למען אותם למישהו, ואגב כך גם להתייחס להפרעה ספציפית. החיפוש אחר האופן המסוים שבו אנו מפריעים לאדם מסוים, הוא מהלך שמבקש לחבר לקרקע. כך אנחנו נמנעים מדיבור מוכלל, ומזמינים את כלל נפשנו לקחת חלק בניסוי.

4.

"אני מרשה לך לא לאהוב אותי", "אני משחרר אותך לחשוב את מה שאת רוצה", "יש לי קיום בלעדיך" – כולם הם ניסוחים קנונים, טקסיים משהו, אולי אפילו מלאכותיים – אבל כמו בכל מעמד הצהרתי, גם הם עושים משהו. הם נושאים את תנועת ההתייצבות, מסדרים אותה בתוך הגוף, חונכים את האומר למעמדה, מלמדים אותו את איכותה: הנה, כך מתייצבים.

האומר אותם מתוך כוונה, יכול במעמד זה להזדקף להתייצבותו רק מתוקף הניסוח. אם אכן זה הניסוח המתאים לו. אולי ירצה לנסות ניסוח אחר, שיבטא באופן הולם יותר את הבנתו את מעמד ההתייצבות.

ניסוח הצהרתי של משפט, לא בא לבטא אמת, אלא לעשותה בעצם הצהרתה. כך הניסוח "הרי את מגורשת לי", או כל מעמד של הבטחה ("אני מבטיח לחזור אלייך") – וזה חלק ממה שמכונה בפילוסופיה של הלשון "speech-acts". כשאדם אומר מתוך כוונה "אני מרשה לך לא לאהוב אותי" הוא לא בהכרח מבטא אמת קודמת או אמת פנימית (משמע, שאני באמת מרשה לך לא לאהוב אותי) אלא משתמש במילים כדי להרשות, ובמעמד האמירה בקול רם, יש לו הזדמנות להעלות את תחושתו הפנימית לגובה הצהרתו המילולית. רגע אחר כך הוא יכול לסגת, אבל באותו רגע, הוא טועם מה פירושו של להתייצב. ואם לא הצליח לו, הוא יכול לנסות שוב ושוב, עד שהטעם יתבסס – "אני מרשה לך לא לאהוב אותי" – כמו שחקן בחזרה, הוא מתאמן בעמידה מאחורי המילים,  כדי שמי שיקשיב לו ישתכנע שהוא אכן מתכוון לכך – "אני משחרר אותך לחשוב מה שאת רוצה עליי".   

5.

"אני צריכה שתחשוב עליי רק דברים טובים", "אני צריכה שתאהב אותי בכל מחיר", "בלעדי זה אין לי קיום" – כל אלה הם ניסוחים שנשמעים מוגזמים, ולא מבטאים שום אמת עובדתית.

אבל,

בכל אחד מאתנו יש ילד בן שלוש שזו האמת הפנימית שלו. וכל פעם שהוא עושה את תנועת הריצוי – ואנחנו עושים אותה הרבה – הוא מגלם את האמת הפנימית הזו. כל פעם שהוא טורח ליצור רושם טוב, לשכנע שהוא בסדר, לגרום לאחרים לחשוב עליו דברים טובים (או לפחות לא לחשוב דברים רעים) הוא פועל מתוך הנחה תת-מודעת, שאם יחשבו עליו דברים לא טובים, הוא עלול למות, ולכן הוא פועל בכל מחיר בניסיון לחשק ולהפעיל את זולתו.  

כשאנו אומרים בקול רם את משפטי הניסוי הללו, אנו נותנים קול לאותו ילד קטן בתוכנו, ובמעמד זה, גם מתירים מעט את רודנותו בנפשנו.

6.

אבל אף על פי שזו חווייתו של הילד הקטן בתוכנו, ודפוס זה הלקוח מן העבר מפעיל אותנו לאורך כל חיינו באופן הרגלי ובלי שניתן על כך את הדעת – זו אינה האמת העמוקה על יחסים אנושיים.

האמת העמוקה היא שאין לנו באמת שליטה במחשבותיו של האחר – הוא חופשי לחשוב את מה שהוא רוצה – וכל ניסיון להשתלט על מחשבותיו בכל מיני אמצעים – רק יוצר סבל. לכן "אני משחרר אותך לחשוב מה שאתה רוצה" הוא חוכמה קלה, זה ללכת עם קווי המציאות, במקום להתנגד להם.

ובוודאי שהדבר נכון לגבי האהבה: אם הזולת יאהב אותי או לא יאהב אותי, זה תלוי רק בו. וגם כאן, להרשות לו לא לאהוב אותי הוא להתפרץ לדלת פתוחה – הרשות נתונה לו מלכתחילה, וכשאני כביכול "מרשה", אני פשוט מכיר בעובדה הזו, והולך עם קווי המציאות במקום להתנגד להם. אם הוא יאהב אותי או לא – זה שלו, כבודו, חירותו.

ואף על פי שהילד הקטן בתוכי סבור שאמות אם הזולת יחשוב עלי דברים רעים ולא יאהב אותי – זה נכון לגבי העבר, אבל לא לגבי ההווה. התינוק אכן היה זקוק באופן מוחלט להגנת הוריו כדי להתקיים. אבל רוב הסיכויים שכעת, גם אם אף אחד לא יאהב אותי, אמשיך להתקיים. להכיר בעובדה הזו, פירושו להתייצב.

7.

האם זה אומר שאני לא זקוק לאנשים אחרים?

תנועת ההתייצבות איננה מהלך של התבודדות, כזה שמצהיר "אני לא צריך אף אחד", ו"אמשיך להתקיים על אפך וחמתך" – אמירה מתריסה. אמירה כזו תהיה מאומצת, מתקיימת על כוח השרירים ההקפיים, חגורת הכתפיים, ולא יורדת לשורש, לבטן, לקרקע.

אדרבא, אני זקוק לאנשים אחרים, אני כמה לאהבתם, צמא לשייכותם, רוצה לטבול בנוכחותם המיטיבה – ועם זאת, כשאני יורד לחדרי בטני, אני מוצא שם גם את האמת העמוקה, שיש בה כאב אמנם, אבל בכל זאת היא אמת – שגם אם תישמט אהבתם, אוכל להמשיך לחיות עם הכאב הזה. הנה, זו האמת האמיצה של ההתייצבות. ואני מתקשה לחוות אותה ללא בד בבד האמונה באלוהים. זו היא שמשאירה אותי פתוח, גם בלבדותי.

כאן, בעצם אני מוצא את משפט ההתייצבות העמוק: "אני מרשה לך לאהוב אותי." (בלי ה"לא"). אני מזהה במשפט הזה את "כניעתה" של האמונה.

8.

כך שאף על פי שמתוך אמנותו של הילד בן השלוש בקרבנו, נעשה הכול כדי לגרום לאחרים לאהוב אותנו (זו תנועת הריצוי שמנהלת את חיינו) – זו אינה האמת העמוקה של קיומנו.

האמת העמוקה של קיומנו, היא שחירות ואהבה הן בנות זוג שתמיד הולכות ביחד. כשאנשים חווים את חירותם – הם גם מגלים את אהבתם. ובזמן אהבתם הם גם מגלים את חירותם. לכן אין כל טעם שננסה לכפות על אחרים לאהוב אותנו. זה לא יעבוד. אנשים אוהבים מתוך חירותם, וככל שיותר מאלצים אותם, כך הם פחות פנויים לאהוב. אנחנו יכולים רק לכבד את חירותם, ולשחרר אותם, לא בתור תרגיל ניואייג'י, אלא מן המעמקים הקיומיים של חירותנו שלנו, המזווגת לאמונתנו. ושוב, זו "חוכמה קטנה" לשחרר את הזולת – ממילא הוא משוחרר, ואנחנו הולכים כך עם קווי המציאות, ונגמלים מן האשליה כאילו הוא לא.

9.

והנה במילים של דוד בן יוסף מתוך הספר "חלום השלום" (עמוד 31):

"אני מאמין שכל אימא מעניקה משהו טוב לילדים שלה, גם אימא שלא מאמינה. מכיוון שלא זכיתי להכיר אישה בדמות של אימא, לכן, אולי, הרעב שלי לאישה, היה חריף יותר כל השנים, מאשר רעב שמרגיש כל איש.

יש שקוראים לרעב הזה לאישה בשם אהבה.

לי יש הרגשה שאנשים משתמשים במילה אהבה, לאו דווקא כאשר הם אוהבים, אלא כאשר הם רעבים.

היום אני מרגיש שיש הבדל בין רעב לאהבה, כמו הבדל בין אור לחושך, בין קודש לחול.

אבל,

לאורך חיי, הייתי בטוח שהרגשת הרעב הנוראה שלי, היא הרגשת אהבה.

הרבה שנים חלמתי על פגישה עם אישה.

וכשהגיע היום שבו ראיתי מולי את החלום שלי במציאות, חוויתי חוויה מאוד דומה לחוויה שחוויתי כאשר נפגשתי עם מים (סיפור שסיפר דוד בתחילת הספר על פחדו מן הים ובריכות)… כשאני מנסה למצוא את המילים, כדי לתאר איך הרגשתי כשנפגשתי עם האישה, אני מרגיש שהמילים בהן תיארתי את המפגש שלי עם המים, מתאימות לתיאור שלי עם האישה: 'בחדווה אדירה נפלתי לזרועות אהבתי, ובבת אחת, הפכה לי החדווה לחרדה. הרגשתי בגידה צורבת. הרגשתי, איך כל נשימה ונשימה צורבת לי את הנשמה, פחד נורא השתלט עליי ושיתק אותי. הפחד הוליד אצלי שנאה. שנאה אל האישה, שאותה אהבתי בכל נימי נפשי'.

וגם כשאני מבקש לתאר את תהליך ההתפייסות שלי עם היצירה הקרויה אישה, אני מרגיש שהמילים בהן תיארתי את ההתפייסות שלי עם המים, מתאימות לתיאור ההתפייסות שלי עם האישה: 'ההתפייסות הייתה איטית מאוד. גם כאשר התגברתי על פחד, והצלחתי לכבוש אותו, עדיין לא הצלחתי לשחרר אותו'…

אמר לי סבא אור: '…כשאתה מלא פחד, אינך יכול להיות מלא אהבה. מה הפחד שלך?', 'אימת נטישה,' אמרתי לסבא אור, 'אני מפחד להיות דחוי, לא רצוי… כשאדם מרגיש שהמציאות משדרת אליו אתה לא רצוי! אתה לא רצוי! הוא מאמין שהוא לא רצוי ושום מילים מתוקות אינן יכולות לשנות את המציאות.'

אמר לי סבא אור: 'אתה לא מכיר את המציאות, ולכן אתה אינך קולט טוב מה שהיא משדרת לך. מה שהמציאות משדרת לך, באמת באמת, זה שאם לא היית רצוי, לא היית מצוי.'.

ואני הקשבתי לסבא אור, וניסיתי להבין מה בדיוק הוא אומר לי, חשבתי על המים שלימדו אותי, שטבע המים הוא לא להטביע אותי, אלא להגביה אותי."   

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *