1.
דומה שמשחר ההיסטוריה התגדלו באנושות שני זרמים של מחשבה והוויה.
מצד אחד החשיבה ההנדסית הקשורה לשימוש בשפה ולבניית כלים (שתי מיומנויות הכרוכות זו בזו) והיא מתאפיינת ביכולת להתרחק מן הממשות, לבודד חלק מסביבתו הטבעית, להשתיק את קולו העצמי, ולהשית עליו עיצוב חיצוני. זו עוצמה אדירה שלקחה את האנושות רחוק מאוד. אלא שיש ליכולת הזו גם מחיר – בעיקר כאשר לא יודעים להנהיגה. הסיפור המוכר על שוליית הקוסם יכול להיות משל יפה לטבע היחסים שלנו עם הקסם הזה שפעמים רבות אנו מכירים את נוסחת הפתיחה שלו אבל לא את נוסחת העצירה.
ומצד שני הזרם הפואטי. בו בזמן הוא זרם קדמוני יותר של האנושות, אבל גם התשובה שהתפתחה בעקבות הקרע שיצרה החשיבה ההנדסית, ובניסיון לאחותו.
2.
אנו מכירים את החשיבה ההנדסית ומיומנים בה – זה החינוך שעליו גדלנו, והוא החוכמה הנפוצה במוסדותינו ומנהלת את חיי היומיום שלנו. הרבה פחות אנו מכירים ומעריכים את הזרם הפואטי שהוא צורה אחרת לגמרי של התייחסות למציאות ויש לו חוכמה משלו, ועומק משלו ועדינות משלו.
חשיבה הנדסית במקומה, כמו למשל בתכנון אדריכלי או במתמטיקה, היא יפה ופואטית בפני עצמה, אבל כאשר היא גולשת למה שאינה בנויה לטפל בו, היא נעשית גסה, בירוקרטית, מכנית, ומביאה הרבה סבל לאדם.
מול האינסטינקט של פתרון בעיות, אנו מבקשים לטפח את אומנות המפגש, הדיאלוג, השהייה עם היש. במקום למהר לדעת, ולהכיל קטגוריות מוקדמות על המציאות, אנו מתפנים להקשיב, לשים לב לפרטים הקטנים, לגדול ולצמוח מתוך חיכוך עם מה שהוא אחר מאתנו ואיננו יודעים אותו מראש.
גישה זו מזמינה גמישות פסיכולוגית, ודורשת אימון ועמדה סקרנית המוכנה להתנסות. היכן שברגיל אנו מעגלים פינות ומדלגים מעל צרימות, אנו דווקא מתעכבים. מה שאינו תואם, ואינו מתיישב חלקות, ולא נכנס לגמרי לתבנית, ולא משתלב ישר בתוכנית, הוא דווקא מה שמעניין. יש לו את הפוטנציאל להיות זרע פורה להתפתחות, להתעמקות, להתבגרות. אז במקום לשפוך עליו את אור ידיעתנו הבוהק, אנחנו מרגילים את עינינו לחשכה, ומתפנים להכיר אותו מקרוב. "ממ, מעניין מה אומרת התחושה העמומה והלא נוחה הזאת".
זהו מהלך ידידותי, נכון לפגוש. הכול בסדר. אנחנו פה להתאמן. וכל מה שקורה הוא חלק מן הלימוד.
האנתרופולוג טים אינגולד, הוא דוגמה יפה להוגה ברוח הגישה הפואטית. הנה ראיון שנערך עמו לאחרונה:
מאוד מומלץ להקשיב לו.