מקום
לפני שנים, צלצלה אחת הבנות שגרה רחוק לתנות את צרותיה – זה קשה וזה מעצבן וזה לא אפשרי והוא והיא והם…. לאחר מונולוג שוטף, סיימה את השיחה באחת, כי הפרסומות בטלויזיה נגמרו והיא חזרה לצפות בסדרה.
הופתעתי. לא ידעתי מה בדיוק לחשוב על מה שקרה. האם הבעיות שלה לא אמיתיות? אולי היא סתם מפונקת, רוצה לקטר, דרמטית…
היום אני מבינה את הסיפור באופן שונה.
בהקשבה שלי עשיתי "מקום" לרצף הקשיים שהבת חוותה. המרחב שנפתח, הרשות לכעוס, להיות מאוכזבת, מתוסכלת, אשמה, דואגת, פתחו לה אפשרויות חדשות להתבונן בדברים, להבין אותם, למקם אותם אחרת, להרגיש שונה ואולי אפילו למצוא תשובות מעשיות למה שהטריד אותה.
מה זה "מקום"?
הדחף לפעולה הוא דחף טבעי, נכון. כשאנו עומדים לנוכח בעיה, בין אם היא שלנו או של הזולת אנחנו נוטים לחפש פיתרון – לפעול, להזיז, לבחור, להחליט. אבל תגובה כזאת מתאימה בעיקר כ"שהבעיה" פשוטה. כשהווליום של המוזיקה גבוהה מידי, אני מחלישה את הרמקול, או מתרחקת מהמקום. אבל כשהבעיה מורכבת או סבוכה, אין פעולה אחת שתפתור אותה. ולעיתים אף יותר מזה – התסבוכות למעשה אינן השתקפות של המציאות ולכן פעולה במציאות לא בהכרח תיטיב את המצב. המורכבות, הסיבוכים מתרחשים בתגובה הרגשית האוטומטית שלנו, בהכרה שלנו שמעדיפה רעיונות מוכרים ושגורים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם המציאות, במציאות הפנימית שלנו. במצב הזה הדחף לפעולה אינו מועיל, מה שנחוץ כאן זה התארגנות פנימית חדשה, לא מכנית, לא ברורה, לא ידועה מראש. השינוי או הפיתרון יווצרו כמאליהם בתוך המרחב החדש שנוצר.
לתהליך הזה של התארגנות פנימית חדשה נחוץ מקום.
אז מה זה מקום?
מקום זה השהיית התגובה. זהוי של הדחף לפעול והתבוננות במאבק בין הדחף הזה לבין הרצון להשהות.
מקום זה זמן. זמן למאבק הפנימי, לתחושות לא נעימות, לרגשות קשים. להתארגנות חדשה.
מקום זה צמצום. צמצום שלי, של חויותי, של רגשותי, של האמונות שלי, כדי לפנות מקום לזולת על כל היבטיו.
מקום זה הרפייה. נשימה בתוך מצב שלכאורה דורש פעולה. הרפיית המתח שנוצר בגוף כדי לפעול כאן ועכשיו. התבוננות במחשבות.
מקום זה הסכמה להרגיש את חוסר האיזון, את הקונפליקט, את הצרימה, את הכאב.
מקום זה הרשות לא לדעת. לא לדעת מה נכון, איך צריך, מה יועיל, איך נהוג, מה בדרך כלל.
מקום זה הקשבה לגשוש אחר הדיוק של המילים, הקשבה לפתיחת המרחב הצפוף והמעיק בבהירות המילים, בנוכחות משותפת, בקרבה.
מקום זה קבלה. קבלה של הקושי כחלק מהחיים, קבלה של השונות של כל אחד, ברגישויותיו, במחשבותיו, בהסטוריה שלו, ברגשותיו.
מקום הוא מה שאנחנו יכולים לעשות בעבור הזולת. במרחב השקט שאנחנו מכוננים, בהקשבה, יכול הוא להתרווח, לנשום, לקבל, להסכים, להרפות. בהדהוד שקורה ביננו לבין הזולת, במשענת שאנחנו מציעים, יכול הכאוס לנכוח ולהיות ומתוכו יכול להווצר ארגון חדש, סדר מגיח נולד.
וכשאנחנו מהווים מקום עבור הזולת משהו קורה גם בתוכנו. נוקשות נפרמת, חללים נפתחים, המיותר יכול לנשור, המועיל- להתרחב, נוף חדש יכול להפרש מולנו, להתגלות בפנינו.
אבל מקום הוא מה שאנחנו יכולים לעשות גם בעבור עצמינו. בהשהייה שלנו אל מול בליל הפרטים שמחזיקה המציאות שלנו, המחשבות, הרגשות, הרעיונות, התגובות, אנחנו יכולים להציע לעצמינו מקום. להשהות, להרפות, להסכים, להרשות, לקבל… ומתוך המרחב שנוצר יגיח סדר מתאים יותר, מכיל יותר, רחב יותר, אחר, חדש.