מה שנהוג לכנותו "אגו", ובמסורות שונות מנסים "לשבור" אותו כדי לשחרר את האדם מעולו, אולי אינו עובדה כל כך נוקשה כפי שמשתמע מן המאבק הזה. אלה דפוסי הישרדות הקשורים למצב של הישרדות. ספק אם האדם היה נאחז בהם כל כך חזק לו הגיע למרחב של שייכות המפנה מקום למי שהוא.
ובעצם יש פה בלבול המכווץ את האדם אל תוך כלוב צר של מציאות מדומה, שהמאבק בו הוא חלק בלתי נפרד מן הדרמה של קיומו.
הוא מנסה לפתור את בעיותיו, מבקר את עצמו, מנטר את עצמו, מחפש מזור לעיסוקו העצמי, מפרק ומרכיב מחדש את הפאזל של חייו כדי לגלות ייעוד או לפחות דרך החוצה מן הסבך, ואינו ער לכך שבעיסוקו הטרוד הוא מתכווץ עוד ועוד, ושהכיווץ הוא עיקר מצוקתו.
מה הוא מתאמץ לפתור?
את יחסיו עם אשתו, את מבוכותיו עם השכן, את קשריו עם ילדיו, עם הוריו, עם עברו, עם עתידו, עם עצמו, עם כאבו עם פחדיו, ענייני פרנסה, וענייני קריירה, ובעיות של התקדמות בחיים… הוא מקווה לצאת מן הבירור הזה נקי ומזוכך ומוכן לחייו החדשים.
תקוותו לחירות בעתיד מעודדת אותו להשתעבד היום. רצונו לפתור את בעיותיו שואבת אותו אל תוך העיסוק הזה, כאילו היה זה מחובתו ומתפקידה של אישיותו, שממנה אינו רשאי להתבטל. כביכול זו העבודה שבשלה שכרו אותו מנשימיו.
ויש שחרור גדול בהבנה שהוא אינו חייב.
הוא לא חייב להתעסק בבעיותיו.
במילים אחרות, הכיווץ אינו רק דבר שקורה לו – זו עובדה אנרגטית שהוא עצמו חוזר ומחולל, מתוך המאמץ ומתוך אותה טעות תפיסתית הגורמת לו לחשוב שהוא העיסוק בבעיותיו.
הוא קורא לבועת התוכן הזו שאל תוכה הוא מצטמצם "אני", מתוך שכנוע עמוק שלהיות "אני" פירושו להיות זהה עם בעיותיו הדורשות פתרון. הוא אינו מכיר משהו אחר, והזיהוי הזה מאוד משכנע. כך הוא למד מהוריו ומסביבתו, וכך התרגל במשך שנים רבות להתייחס לעצמו. צרור בעיות שהוא מסור לפתור. התפיסה הזו מגולמת ביחסו אל המציאות ומעצבת את גופו. הוא הרי משתמש במילה "אני" כל כך הרבה פעמים לאורך היום, ובכל פעם שהוא אומר "אני" – אני הולך, אני קונה, אני בונה, אני עובד, אני מדבר… – הוא חוזר על אותה טעות המזהה את האני עם האישיות המצומצמת, המכווצת אותו.
ה"אני" הזה אינו יותר מפינה דחוקה בתוך המציאות – פרונקל על גב המציאות, אבל בתוך הפרונקל הזה הוא אובד. לו התפנה קצת לשחרר את העומס, לו הרפה מהפרויקט ואוורר את הדעה הקדומה הזו, היה מגלה "אני" שטיבו רחב ומרווח. הגילוי הזה היה יכול לפתוח אותו לאופן חדש ואורגני יותר להיות בעולם.
כך אני מתאר זאת באופן גרפי:
האני הרחב, המחובר לממשות, ועל גביו בועה קטנה. מרבית קווי האנרגיה מתנקזים אל תוך הבועה, כביכול מגנט אנרגטי מושך אותם לשם – אל מציאות מופרשת מן הממשות הגדולה, ומוקפת בקליפה. בכלוב הצר הזה מתקשה האדם לפרוש את כנפיו, להתרחב בקיומו ולהופיע במלוא קומתו.
זהו מנגנון מורכב ומתעתע.
כשאדם נשאב לתוך הפרונקל, הוא מוצף בתכנים המדמים את העולם הגדול, ועל כן גם אינו מבחין שהוא שבוי מחוץ למציאות. דימוי המציאות המוקרן על קירות חדר הדרמה מסתיר את הקירות, והוא בטוח שזו המציאות ממש שבה הוא נאבק.
לתכנים רבים המוקרנים בחדר הדרמה יש ממד של דחיפות, המגייס אותו לעבודה. התכנים מעלים תקוות, מעוררים פחדים, מעודדים אותו להמשיך להתאמץ. לא רק חיוניותו נלכדת בתוך החדר הקטן, גם קווי מבטו מתעקלים, והוא מאבד פרספקטיבה.
מבפנים, בשל התכנים המוקרנים, החדר נראה עצום, אבל למעשה החדר קטן, אטום למציאות, פרונקל שבו קשה להפריד בין תפיסת המציאות לבין המנגנון הרגשי העומס ומקרין את עצמו על הקירות וגורם לו להמשיך להתרוצץ ולהעניק אנרגיה למנגנון ההקרנה בעצם ריצתו. הוא שופך את האנרגיה החיה שלו אל תוך הדבר הזה. בכך הוא גם מתיש את עצמו, וגם מפרנס את הקירות שאחר כך הוא נאבק להתגבר עליהם.
מה השתבש אפוא?
אני מאמין שזהו סיפורה של השייכות הפצועה – האהבה על תנאי.
זהו סיפור מוכר. איני הראשון שמספר אותו, אבל לא תמיד מתייחסים אליו ברצינות הראויה ומשבצים אותו בהקשר הרחב מאוד שבו הוא פועל. לא די לדון בו כסוגייה "פסיכולוגית" הנבחנת במסגרת תרפיה מוגנת ומוגדרת – זהו יסוד עולם הממלא את חיינו החברתיים והאישיים – חיפוש אחר ביטחון שהפך את חיינו לזירת הישרדות. הניסיון לעשות לעצמנו מקום בתוך סיפורו של הקהל מאיץ בנו לחולל אינספור מעשי־מסכה, בלא שנשים לב שזו אסטרטגיית שייכות כושלת. לא רק שהיא אינה עושה לנו מקום – זו הדרך שבה אנו מגורשים מן העולם.
ומשום שהאסטרטגיה הזו כושלת, היא גם ממכרת.
קיצורי הדרך שבאמצעותם אנו מבקשים לעקוף את כאבנו ולמצוא תחליפים לשייכות האבודה, הם גם אלה שבסופו של דבר תופסים את מקומנו הממשי בעולם. אנו שולחים עוד ועוד שליחים כדי לתקן את המצב, אבל המצב רק הולך ומסתבך עם כל שליח נוסף שאנו שולחים במקומנו. וכך, כל זה נעשה לגָּלוּת גדולה. מול הגלות הזו עלינו לאזור אומץ רב – ולהתייצב בעצמנו. לא האומץ לשרוד עוזר לנו לחזור ולהופיע בעולם, אלא האומץ של הידידות – האומץ להשתייך.
תגובה אחת על הפרונקל (מתוך "שערי ידידות")