(ד-2) דוגמא להתרה
אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להצביע על תופעה ולפרשה, ואגב כך לתת דוגמא להתרה ולאופן שבו היא נוצרת ופועלת.
אתחיל בדוגמאות:
הנה אורנה מספרת שבביקוריה בחנות ספרים היא לא קונה ספרים שהיא רואה בפעם הראשונה – מן חוק שקבעה לעצמה כדי להגביל את הוצאותיה. ולכאורה העובדה שכבר ראתה את הספר כבר פעם (בביקור הקודם שלה בחנות הספרים למשל) בכלל לא רלוונטי לטיבו של הספר. הוא יכול להיות באותה מידה ראוי או לא ראוי לקנייה. מדוע אם כן עצם העובדה האגבית שכבר נראה פעם, מכניס אותו לקטגוריה של ספרים שמותר לקנות? ובכל זאת יש דבר מה שקורה בהצטלבות המקרית הזו של שני אירועים הראוי לתשומת לב.
דבר דומה קורה לי לפעמים כשאני הולך לאיבוד בכתיבתי. יוצאות הרבה מילים של סתם, משפטים שאומרים משהו, אבל אני לא בטוח מה הוא שהם אומרים, כל מני אמירות שוליים שנאמרות אגב הליכה, כמו חללים שנוצרים מתוך כוונה אחרת (באדריכלות) – מרחבים שאיש לא תכנן במיוחד אלא שנוצרים מעצמם במרווח בין הדברים שתוכננו (מרחבים מובלעים). אין לי יחס מיוחד לדברים האלה, הם פשוט שם, חצי מודעים, נאמרים כגשרים לעניינים אחרים, כאילוצים של שפה אולי, כביטוי לוואי לחיפוש, דברים שאני נתקל בהם בדרך כשאני חוצה מכאן לשם. כרגע, מכל מקום, הם נטולי משמעות, לא מתחברים אל התמונה הכוללת. אבל כשאני חוזר ומגשש באותם נופי-עניין, בתקופות שונות של חיי, ונתקל שוב באותם מבנים אגביים שחוזרים על עצמם, הם מתחילים לקבל עומק. משהו במקריות ובארעיות שלהם מתחיל להצטלב, להתיישב זה על זה, ולקבל משמעות. הם נעשים ל"מקומות" במובן היותר עמוק של המילה. ולפתע יכולה גם משמעות להתגבש סביבם. הם מתחילים לומר משהו חדש שלא ידעתי לומר קודם לכן, ומה שהיה נדמה כמקרי, פתאום נעשה לא מקרי.
התופעה הזו מקבלת משנה עוצמה כשאני פוגש את גישושיו של מישהו אחר ומוצא אותו אומר, אגב חיפושו, את אותם דברים שוליים, הנסרכים אחריו, כמו ללא כוונה מיוחדת. כלומר, גם הוא בעצם בדרכו למקום אחר, יותר משמעותי, אבל עצם העובדה שבדרכו הוא חלף על פני אותם מקומות חסרי משמעות שאני עברתי בהם, כבר נותנת תוקף של "מקום" לאותו מקום שלפני כן לא היה ממש מקום. ההצלבה עושה את זה. ודבר זה נעשה פתאום לציון דרך – עניין שעוזר בהתמצאות והוא חלק בלתי נפרד מן התמונה הכוללת. אני מתחיל להבין.
באותו אופן אני יכול להתעניין בתחום חדש ולקרוא מאמר אחד על הנושא. הוא אומר דברים מעניינים אבל במובנים רחבים הוא נשאר שטוח בשבילי. אני קורא אם כן מאמר נוסף שגם הוא מעין מאמר מבוא בתחום, הוא אומר דברים דומים מאוד אבל בכל זאת קצת אחרת, הדגשים אולי מעט שונים, אזורי החפיפה לא לחלוטין זהים. והנה, עצם המאמר הזה, ואפילו לא חידש דבר מבחינת האינפורמציה שלו, בכל זאת נותן עומק שלא היה קיים בקריאה הראשונה. המושגים מצטלבים – נעשה בהם שימוש כפול – אולי מזווית כניסה אחרת – ומתוך כך אני מתחיל להבין מה מרכזי בתחום החדש שאני מתעניין בו, מה שולי. וכמובן אם אני קורא עשרה מאמרים, ואפילו כולם פחות או יותר אומרים את אותו הדבר, בכל זאת הכול מקבל עומק ומובן שלא יכלו להתקבל אלמלא זה – אני מתחיל להתמצא, למצוא את דרכי, להבין את הנוף. עצם העובדה שיש מילים ומושגים שחוזרים על עצמם מבהיר לי שאלה לא מילים מקריות – טעויות אדריכלות – אלא בהם הכוונה. ההבהרה הזו היא לא רק הבהרה-ש (כלומר שמסתבר שזה לא סתם – אבל כעת אני צריך לחפש למה לא סתם), אלא עצם ההצלבה עושה אתה דבר לנהיר ובעל עומק. כמו שכבות של אדמה הנערמות זו על זו ואגב כך מתחילים ליצור נוף שהוא לא רק שטוח אלא מקבל מימד של גובה ועומק.
התופעה הזו דומה למה שקורה כשאנו לומדים להשתמש במילה חדשה (אולי משפה אחרת). בהתחלה אנחנו מבינים מה היא אומרת, אבל בעצם היא עדיין נטולת עומק של משמעות. אנחנו מבינים אותה דרך מילים אחרות, מושגים אחרים – דרך זה שהיא דומה ושונה לדברים אחרים. היא לא מקום בזכות עצמו. אבל ככל שאנו משתמשים במילה ושומעים אותה בהקשרים שונים, היא מקבלת איזה עומק, ומגיע הרגע שבו אנו מוצאים את עצמנו משתמשים בה באופן טבעי וזורם והיא כולה מלאה משמעות עבורנו – יש לה טעם. היא לא רק מורה על משהו, היא בעצמה בעלת איכות. היא נעשית שלנו – בשר מבשרנו וחיותנו מפכה בה, ומפכה דרכה. היא לא גשר חוצץ בינינו לבין המציאות, אלא חלון פתוח.
אכן תופעת ההליכה לאיבוד המוצלבת שאני מדבר עליה בהתרה זו דומה לתופעה זו שעוברת מילה שאנו חוזרים ומשתמשים בה, ומן הסתם גם פועלת על פי אותו מנגנון, אבל מה שאני רציתי לומר, בכל זאת שונה. הסיבה שטרחתי וכתבתי באה ממקור אחר, ואם הייתי ממהר להדביק את שתי התופעות לתופעה אחת, הייתי חוטא לכוונתי, ולא משנה כמה קרובות התופעות. הדבר שאני רציתי לדבר עליו – הליכה לאיבוד מוצלבת – שייך יותר לדוגמאות הראשונות שפרטתי, ואם בכל זאת הבאתי גם את הדוגמא האחרונה הזו של מילים, הרי זה כתמיכה צדדית, וכדי להדגים דבר מה. אבל שוב זו לא לגמרי הכוונה שרציתי לשים במרכז ההתרה. אינני יודע במה היא שונה, אבל היא שונה.
XXXX
הנה אם כן ביהרתי במידה מסוימת תופעת-משמעות. פרשתי אותה, הצבעתי עליה, וניסחתי אותה בתור התרה. ואכן זו מהותה של ההתרה – היא נוגעת בתופעת נפש, מפרשת ומנהירה אותה, עושה אותה למקום. ומה שמיחד אותה כהתרה הוא בדיוק בזה שהיא לא מנוסחת באופן מודע כנדבך בתיאוריה פסיכולוגית. היא לא מבקשת להשתבץ בתוך מבנה מוכר ומתוכנן, כשהיא תורמת לו ומקבלת את משמעותה דרכו. היא פשוט עוד מקום – במובן הזה מודולרי – המאפשר לנפש החוקרת להתעמק בו בלי לתת דין וחשבון. המקום הזה הוא המרכז עכשיו. כמו שמחליטים להתיישב ולחקור את המדרגות בתוך מבנה מגורים – מקום שבדרך כלל רק עוברים בו. והנפש כולה מתכנסת לקרוא לדבר בשם, בלי שתנסה לקשור אותו לדברים אחרים. כאן היא עכשיו, ולזה היא רוצה להתייחס ולקרוא בשם.
(בסוגריים יאמר שכמובן זה לא באמת שהיא לא קשורה לכוליות, אבל באורח מפתיע, דווקא זה שהיא מתמקדת ומתפרדת מכל ניסיון להשתבץ בתוך תורה כללית, עושה אותה מחוברת ומתקשרת באופן עמוק יותר עם השלם (אמנם שלם אחר, אורגני יותר). ואיך זה קורה – זה ראוי להתרה בפני עצמו).
במקרה הזה אני מתייחס לתופעת נפש שחזרתי ונתקלתי בה בהקשרים שונים והיא נעשתה ל"ענן" של משמעות שהוא כבר מוכר. זה מאפשר לי להתייחס ביתר סולחנות אל כל מיני התבטאויות שלי שנראות שטוחות לחלוטין ונוטות לעורר ביקורת עצמית – מדוע אני טורח לומר דברים כה נטולי משמעות (גם אם זה ביני לבין עצמי). אני יותר סלחני להליכה לאיבוד ולפירות של הליכה לאיבוד זו. אותם אזורים שהגעתי עליהם ושנדמים כטעות מוחלטת, מבוים סתומים, טרחה לבטלה, קשקושי מילים שנאמרים רק כדי לסיים משפטים כהלכה, קטעי מאמרים שאובדים בחוסר תנופה, בכל זאת מייצרים דברים שיוכלו לקבל משמעות. הם לא כל כך מקריים כמו שאני חושב. או בניסוח אחר – לנפש יש דרכים שונות לומר את מה שהיא רוצה לומר. היא משאירה רמזים גם בהתבטאויות המקריות ביותר.
והנפש כולה מתכנסת לקרוא לדבר בשם – כלומר היא טובלת בענן התופעה, מרגישה אותו, מתהלכת בתוכו, מפרשת אותו, מדברת תחת השראתו ובסופו של דבר בתהליך של התמקדות – קוראת לו בשם. הקריאה בשם, כמובן, היא יותר מאשר סיכום, או קביעת שלט ("כאן זו הליכה לאיבוד מוצלבת"). היא בעצמה אקט מחולל משמעות, נופח חיים, אשר מזמין את הצעד הבא.
ומדוע לקרוא לה התרה ולא פשוט חקירה? ובכן זה מתוך הדגש על הרלוונטיות שלה לחיים, על מה שהיא עושה לאדם. כי בהיותה "מקום" שוב איננה רק מוקד לעצור בתוכו אלא "תחנה" לצאת ממנה למסעות חדשים. זהו הצעד הבא. מה שמאפשר זרימה חדשה. עצם הפניית תשומת הלב להצטלבות היא כבר מהלך של "גאולה".
ובזה אני רוצה להאיר עוד היבט של התרה – בשונה ממאמר פסיכולוגי שעניינו הוא לתאר תופעת נפש, כדי להוסיף ידע, או לשכלל תיאוריה קיימת, או לתקשר איזו הבנה. ההתרה היא בעצמה אקט מבריא. כמו לימוד תורה היא הדבר עצמו וטעמה נמצא בעונג של התקיימותה. הקריאה בשם היא לא המבוא לשליטה, אלא המבוא לחירות. וכמה שונים הם מושגים אלה! ההתרה נותנת כבוד ליש. היא לא רוצה לסגור את התופעה בכותרת, ולא לשם כך היא נכנסת לתהליך המורכב הזה של "קריאה בשם". היא רוצה לנפוח משמעות – לעשות מקום. ובמובן הזה כמו שירה, כמו מוסיקה, היא פותחת מרחב חדש. שייכת להבעה יותר מאשר לתיאור. היא מנהירה, לא מסבירה, הדיוק שלה הוא הדיוק של ההבנה, לא של ההסבר – דיוק שמתפרש כעומק.
העובדה שהקריאה בשם מתפרשת על פני מספר עמודים, ולא מסתפקת במילה או במשפט לא צריכה להטעות אותנו. אנחנו מרבים במילים כדרך להתמקד במילה אחת (או בצרוף מילים), שעדיין לא יודעת להגיד את כל זה לבד, את כל המשמעות המקופלת בה, וזקוקה למספר דפים. הזמן יעשה את שלו, ההיסטוריה של השימוש תעשה את שלה, ובסופו של דבר, אם זו תהיה תובנה חיה, היא אכן לא תצטרך ליותר ממילה אחת (או צרוף מילים). מנגד ראוי לשים לב שבדרך כלל מדובר במספר עמודים קטן, שהרי יש לאדם גודל סטנדרטי שביחס אליו נקרא הגדול גדול והקטן קטן. ונדמה לי שיש מספר עמודים טבעי לתובנה-התרה, ששיך למקצב של הבעתה.
זה, אם כן, טיבה של כל קריאה בשם. כל קריאה בשם, במובן העמוק שלה, היא התרה. וכל התרה מגיעה באקט המשמעות שלה אל החירות היסודית שממנה צומחת כל הבעה. זה המובן שבו התרה (כקריאה בשם) היא לא רק "סיכום" אלא "גאולה" או "בריאות" – עונג מצד עצמו, ואדם יכול להתעסק בה גם כשהוא שוכן במערה.
וכשהתרה מגיעה לרמה הזו – של החירות היסודית – היא ממילא נעשית למעיין נובע. מכיוון שהיא מדברת מקרקע הממשות – היא יכולה להוות מצע ללימוד עמוק – מקום ששבים ולומדים אותו, שבים וגומאים ממנו, נקודת מוצא להרבה תובנות אחרות.
נוסיף לזה שתהליך הקריאה בשם (או ניסוח ההתרה) הוא תהליך בפני עצמו – הליכה – וכוחו (ועונגו) ביצירתיות שגם רואים את עקבותיה בתוך הדבר. (כמו שביצירה מוסיקלית אפשר לשמוע הן את הגישוש של המלחין, והן את הכוונה של המבצע, ולפעמים עד רמה של כיוון כלים וחריקות שהם לא חלק מן המוסיקה, ובכל זאת מותכים אל תוך היצירה ונותנים לה את ערכה).
ואם הייתי פנוי יותר הבוקר הזה, גם הייתי חוזר אליה שוב – אל הדפים הכתובים כאן, ודואג לא רק לתוכנם, אלא גם לאיכותם כ"שירה" – כזו שמיועדת גם לקריאה של אחרים וטורחת בעצמה להוות מתנה, בעלת מקצב המבטא בצורתו את תוכנו. כזה שאכן מברך את נפש הקורא (משחרר אותה), ולא רק מטיל עליו את העול של היות מצע לדיבורי.