פרק ראשון: אל האחר

(מתוך הספר "חוכמת נפש דיאלוגית")

אחת ההנחות העיקשות ביותר של הפסיכולוגיה המודרנית היא שאין-זולת (או שהזולת הוא רק דימוי), ואשר על כן העיסוק בנפש האדם הוא בראש ובראשונה עיסוק בתכנים הפנימיים. אמנם מניחים, כמובן, שהתכנים הפנימיים האלה נובעים מן המפגש עם עולם חיצוני, אנושי ופיסיקלי, אך זו כמעט סוג של הנחה תיאורטית, ובפועל ממשיכים להחזיק בעמדה שהכול קורה בראש, ושם גם מנסים לישב את המצוקה.

אין זה מקרי. בכך מגלמת הפסיכולוגיה את תפיסת העולם הקרטזיאנית אשר חילקה את העולם לחומר ורוח והעמידה חיץ עקרוני ביניהם. חלוקה זו במקביל לכך שטיפחה את העולם המכאני-מדעי, גם דחפה ובודדה את הנפש אל תוך דלת האמות של עולמה הפנימי. מה שהיא יודעת על העולם היא יודעת רק אחרי שהעולם נכנס אל תוכה. ומה שהיא סובלת, היא סובלת מעולמה הפנימי.

ועוד לפני שאני מבאר ומפרש את אמירתי, שעשויה להישמע ברגע ראשון מוזרה ולא תואמת את מה שאנו יודעים על הפסיכולוגיה המודרנית, חשוב לי להצביע על ההשלכות האומללות של עמדה זו. שהרי תהליך ההתבגרות הוא בדיוק אותה תנועה המתנתקת מן הקרקע הסימביוטית ולומדת לפגוש את הזולת בממשותו האחרת. ותרבות שממשיכה להתעקש על אי-קיומו של הזולת, ממילא גם פועלת ככוח מדכא של תנועת ההתבגרות, ואגב כך, במקום לתרום לריפוי ולהתעוררות, מוסיפה למצוקה.

–  –  –

וכעת יש לבאר.

כי לכאורה הפסיכולוגיה לא רק שלא מתעלמת מקיומו של הזולת אלא מבססת את כל מפעלה – גם המחקרי וגם הקליני – על המפגש האנושי ומה שמתרחש בתוכו. היא עוסקת לא רק במה שהמטופל מרגיש וחווה, אלא גם בזיקת הגומלין בינו לבין המטפל, בהעברות והעברות נגדיות, במקומו של הפרט בתוך משפחתו וסביבתו האנושית, בתהליכי הפרדה ויחסי אובייקט, והיבטים תיאורטיים רבים, שדווקא חוזרים ומדגישים את יחסו של האדם האחד אל הזולת. ובכל זאת כל זה עדין שייך במידה רבה לעולם הדימויים ואינו עושה את פריצת הדרך המשמעותית למפגש עם האחרות. מה שהוא ממשי הוא עדיין רק עולם הרגשות והמחשבות של היחיד שצריך להתמודד עם עולם הנמצא באופן עקרוני מחוצה לו.

ברמה של פסיכולוגית התפיסה זהו עדיין עולם שצריך לחדור אליו כאינפורמציה, להיות מעובד במוחו בעזרת כל מיני יחידות פעולה וייצוגים, ובסופו של דבר להנחות את תגובתו החוצה. ברמה של פסיכולוגית האישיות התמונה זהה – עדיין מדובר באישיות שלו, האישית, הפנימית, אשר מטחי גירויים חיצוניים ופנימיים מעצבים אותה, ומביאים אותה לכלל דעה והבנה. הזולת נתפס כסוג של אובייקט בתוך הדרמה הפנימית. הוא מובן ומעוכל בעיקר כסוג של אנטי-אני, תשליל אשר מקבל את מובנו לא כאחרות ממשית, אלא כחור בתוך עולם הנטוע לנצח נצחים בסיפורו האישי. הוא מקבל ממנו הבזקים, אותות מורס, אותם הוא יכול כעת לפענח לצד זה או אחר, אבל בזה זה מסתיים.

אני מדבר כאן על התפיסה הפסיכולוגית הרווחת, על זו הממוחזרת בשיח התרבותי, ובדמיון של ההדיוט. ככזו יש לה השפעה גדולה מאוד על כל אדם, כולל המומחים. בפועל, הפסיכולוגיה המודרנית היא ערב רב של זרמים וגישות מאוד שונות זו מזו, ובפרט היא קשורה לאנשים רבים ושונים שבהכרח הם גם ממשיים אחד לשני,

שהרי במציאות,

בכל זאת, הזולת הממשי קיים, ועוד יותר מכך קיים המפגש.

–  –  –

מה המשמעות, אם כן, של קביעה זו שהזולת קיים ממש?

בראש ובראשונה שהמפגש קיים לא רק בתור הצל שהוא מטיל בתודעה המבודדת של כל אחד ואחד, אלא בתור מרחב שלישי שהשניים הנפגשים יכולים להשתתף בו. המרחב הזה הוא ממשי – יותר נכון – הוא הממשות.

הפילוסופיה הקלאסית, בעידודו של קאנט ואחרים, חזרה והדגישה את חוסר היכולת שלנו להכיר את העולם לכשעצמו. המובן מאיליו שלה היה שהאדם נפרד מן העולם, ואשר על כן הושקעו משאבים עצומים בשאלה – איך יכול האדם להתוודע אל העולם הזה שמחוצה לו, ולוודא שידיעתו אמת היא ולא פרי אשליה. אותו מובן מאיליו שיקף יותר מאשר נקודת מוצא פילוסופית. הוא ביטא רוח תרבותית ועמדה הווייתית של מי שעיקר מלאכתם ומאבקם הפסיכולוגי היה ליצר את המרחק האובייקטיבי בינם לבין העולם, כזה שיאפשר להם לצפות בו ולהנדס אותו בעזרת המדע המתחדש. הם היו אנשי ספר, אינטלקטואלים שביקשו מפלט מהבלי העולם הזה. האפשרות האחרת – שמלכתחילה האדם והעולם (הצופה והנצפה) הם לא שניים נפרדים – לא רק שלא נתפסה במחשבה, אלא גם פעלה בניגוד לעצם מגמת החשיבה כפי שהובנה אז. לחשוב במגמה של ידיעה, פירושו להתרחק, לפצל, למקום את העולם "שם", מן הצד השני של התודעה המכירה.

וכמובן, הקושי שלנו לראות היום את הדבר הזה עצמו, ולחלץ את חכמת הנפש מכבלי הפיצול-ניתוק, קשור בכך שזה עדיין האופן שבו אנו חושבים (או מפרשים מה היא חשיבה) גם היום.

אבל הנה עולה וצומחת בכל זאת האפשרות האחרת, מגמגמת את דרכה, שכן מילות השפה המודרנית לא כל כך מוכשרות להביעה אותה. והיא מתייצבת אצל האדם בתור מוכנותו להיות מטולטל על ידי קיומו הממשי של הזולת. מוכנות החורגת מן המרחק המחשבתי שאנו יוצרים בדרך כלל בבואנו להבין דברים, מוכנות המפלסת דרכה אל הזיקה.

–  –  –

האדם מראש וכל הזמן נתון בזיקה, ובמובן עמוק הזיקה קודמת לקיומו.

זיקה, משמע, לא רק קשר סיבתי שבו מטח גירויים מפעיל בדרך פלא את עולמו הפנימי, הופך אגב כך חומר אובייקטיבי (גלי אור, אותות חשמליים-כימיים וכדומה) לחומר סובייקטיבי (מחשבות, תחושות, הרגשות) באופן שאיש אינו מבין באמת, אלא פנייה הדדית שבהכרח יש לה גם משמעות מוסרית. אני קיים בשבילו כשם שהוא קיים בשבילי, ואותה "אניות-תודעתית" שהיא ה"בשביל", איננה רק האיכות של עולמי הפנימי אלא קודם כל האיכות של הקשר בינינו. ה"חומר" שעובר בינינו הוא לא רק קולות, מראות, ועניינים חומריים אחרים, אלא מראש כל זה יכול "לעבור" כיוון שהוא נישא על נתיב הזיקה – העובדה שאנו קיימים אחד בשביל השני –  הקיים כאיכות קודמת לכל אינפורמציה. הנתיב הזה, מראש כבר מכיל את כל הממדים שרצינו לבודד ולשייך רק לפנימיות האדם. לא רק שהוא מכיל מראש, אלא שם, בתווך הזה, מקור כל האיכויות ה"אישיות" ה"אנושיות", שמחשבתנו המדעית מיקמה בטעות בתוככי הסובייקט.  

בראש ובראשונה מכיל התווך את הזה את העובדה שהדברים הם לא רק לעצמם ומתנגשים באורח מקרי זה בזה, אלא שהם פונים זה אל זה, מדברים זה אל זה, מתכוונים זה אל זה. אנחנו לא רק שני משהואים (המחביאים בתוך קליפתם האובייקטיבית, כל אחד לעצמו, איזה מישהו), אלא מראש שני מישהואים, המתקיימים בתוך ה"שייכות" (אותו חומר זיקתי העוטף אותנו). להיות מישהו, במילים אחרות, זה לא רק להיות לעצמי, אלא מראש ותמיד זה להיות בשביל. קצה אחד בתוך זיקה. עמדה אחת בתוך שיחה.

זו נקודת המוצא של התקשורת המשחררת.

בניסוח אחר, תקשורת משחררת מסיטה את המוקד מתפיסה מבנית של האדם (כזו המבקשת למפות את האדם על חלקיו ומרכיביו), לתפיסה דינמית הממוקמת במרווח בין אדם לאדם. מה שאנו מכנים בשם "פסיכולוגיה" ומייחסים אותו לפנימיות האדם הוא שיקוף וביטוי של התקשורת בה נתון האדם. וכך גם תקשורת תוך-אישית היא סוג של תקשורת, ומקבלת את אופייה ממערכת הגומלין שהיא מקיימת עם התקשורת הבין-אישית והציבורית. ניתן להבין את הפסיכולוגיה האישית מתוך הבנת התקשורת ודרכי התרחשותה. השימוש במילה "דיאלוג" בא להצביע על עובדת הזיקה. שכן, שינוי מוקד זה אינו רק שינוי במיקום ובתוכן, אלא מעבר מהותי מאיכות אחת לאיכות אחרת.

הנה, כל זה מקופל באמירה "שהזולת קיים ממש".

עניין שהדרך היחידה להתוודע אליו, היא להסכים לקחת חלק בשיחה.

–  –  –

על פי מדרש לסיפור בריאת האדם (המופיע בשני נוסחים שונים בזה אחר זה בספר בראשית), נברא האדם בתחילה כיצור שלם (אנדרוגינוס) שכלל בתוכו הן את הזכר והן את הנקבה כשני צדדים. יצור בעל ארבע רגליים, ארבע ידיים, ופנים קדימה ואחור. וכך אותה "צלע" שמופיעה בסיפור השני, אינה עצם מבית החזה אלא צד שלם (כמו "צלע" של קובייה) ולמעשה ניסר אלוהים את האדם השלם לשניים.

זו המשלה רבת עוצמה למה שקורה בתהליך ההתבגרות ובמעבר ממציאות סימביוטית למציאות דיאלוגית. האדם הראשון, הלא מנוסר, נהנה משלמות גדולה, הכול היה מוכל בו, אבל דווקא משום כך היה חסר בו דבר. זה התברר עם הפרידה של שני חלקיו. כאן הוא איבד את האחדות אבל זכה בדיאלוג. שני החלקים המנוסרים שברגע הראשון עוד פנו זה אל זה בגבם היו מסוגלים עתה להסתובב זה אל זה, להתייצב פנים אל פנים,  ולחולל את קסם המפגש הנוכח. הקסם הזה הוא שהצליח ליצור, למרות הפיצול לכאורה, אחדות שהיא גדולה אף יותר מזו המקורית. משמע, במובן העמוק, הפרידה לא רק שלא פגמה ב"אחד", היא הייתה התנאי להתרחשותו החדשה. ללא הפרידה הזו לא הייתה נולדת התודעה שהייתה מסוגלת לזהות את האני האחר, ולתת נוכחות לאני המקורי דרך השתקפות הדדית זו. מה שנוצר כעת במרווח היה יותר מניסיון חרדתי להידבק בחזרה ולחזור למצב הראשוני, הוא סימן את תחילת מעשה היצירה ואת הולדת הזיקה.

במרווח הזה נוצר כעת קסם הנוכחות, אותה רטיטה של תודעה מתעוררת שמגלה את עצמה עם התעוררותה והנה מראש היא כבר חלק משיחה.

–  –  –

אבל אם ממילא אנחנו נתונים בשיחה מדוע לדבר על הסכמה לשיחה?

זה קשור לאיכותה של השיחה. טיב הדברים הוא כזה – וזה חלק ממהות של שיחה – שלהתכוונות של היחיד יש השפעה גדולה על איכות השיחה. השיחה לא רק מתנהלת לה, היחיד הוא חלק ממנה. רצונו, התכוונותו, חירותו, הם הבשר של נוכחותה. אמנם היחיד אינו יכול לחדול מן השיחה יותר משהוא יכול לחדול מנשימה – זה יהיה שקול למוות – אבל בתוך השיחה יש איכויות שונות ובפרט ראוי להזכיר את ההבחנה שעושה בובר בין אני-אתה לאני-לז.

כשאנו חוזרים אל חוכמת הנפש ומבקשים להבין את המשבר שבו היא נתונה על רקע אי ההכרה בקיומו של הזולת, נעשית הבחנה זו קריטית. היא מבארת כיצד יכול לקרות שלמרות המפגש הממשי שנתונים בהם אנשים באשר הם, הם עדיין יכולים להחזיק בתחושת המרחק, ובהנחת ההפרדה. (או במילים אחרות: הפרדה זו אינה רק הנתון שחושף האדם כשהוא מתעורר לגלות את העולם, אלא המעשה שהוא חוזר ומחולל על ידי האופן שבו הוא בוחר להתייחס ולשוחח עם העולם).  

הנה כי כן, הנחת ההפרדה שממנה יוצאת התרבות המודרנית, יש לה השפעה מהותית על אופי ההסכמה שמוכן לה היחיד, ומתוך כך גם על האופן שבו יכולה להתגלות לו חכמת הנפש. דווקא מכיוון שהאדם נתון בשיחה – ומכיוון שבכל מה שנוגע בשיחה יש חשיבות רבה לצד הפעיל הממנף עניינים זעירים לכדי הבדלים גדולים – דווקא משום כך, אותו רעיון זעיר לכאורה – שהאדם והעולם שתי רשויות נפרדות הן – יש לו השפעה דרמטית. מנגד, טעימה מן הרעיון ההפוך, ואפילו הוא עדיין דעתני משהו, בכל זאת יכול לפתוח את האפשרות של שיחה מאיכות חדשה, וממילא מכין את הקרקע לאותה התעוררות מטלטלת בדבר קיומו הממשי של הזולת.

ההכרה בקיומו הממשי של הזולת (כזיקה) הוא המעיין הנובע ממנו צומחת התקשורת המשחררת. כל חכמתה, כל מה שיש לה לומר על השלכותיו הרחבות, קשור לנקודת מוצא זו.      

–  –  –

ומדוע תקשורת משחררת? מדוע לא להסתפק בתקשורת?

לשם כך אני רוצה לחזור אל סיפור הניסור שהבאנו למעלה. מתוכו אנו מגלים שפעולת ההפרדה לא הייתה רק קללה, אלא ראשית דרכה של ברכה גדולה. אנו רואים שההפרדה הזו נחוצה לצורך הדיאלוג – אותה אחדות נוכחת, אותה התעוררות של משמעות כפי שמתגלית לנו בממשות.

ואמנם, האדם נתון מראש וכל הזמן בתקשורת, והיא הבשר החי של זיקתו אל העולם בתור יצור חי (ולא רק צופה), אבל תקשורת זו עצמה יכול לקבל אופי סימביוטי או אופי דיאלוגי. בהיותה נושאת אופי סימביוטי היא אמנם לא חוזרת אל המצב הקדם-ניסורי – משמע אל איזה אחדות נייחת – אבל היא מחקה, או מנסה לחקות את האיכות הסימביוטית תוך שהיא משתמשת בדינמיות הנתונה לה בתור יצור חי: חזרה מעגלית. וכך על ידי פעולה חוזרת ונשנית של קשירה, והדבקה, היא מייצרת את המצב ה"כמו-סימביוטי" אותו אנו מכנים בשם "תקשורת קושרת" (או בשם אחר: "התמכרות").

את המהלך ההפוך – זה של תקשורת משחררת – אנו צריכים לקרוא על רקע זה כתהליך ההתרה של התקשורת הקושרת. אין להבין מכאן שבאיזה עולם אידיאלי מתוקן שבו לא הייתה מתקיימת תקשורת קושרת לא היה צורך בתקשורת משחררת. שכן נראה שאלה שני כוחות יסודיים המקיימים אלה את אלה – הסימביוטיקה מצד אחד  והדיאלוגיה מצד שני. המהלך הדיאלוגי, אם כן, הוא התעוררות מתמשכת. לא רק שהדיאלוגיה צמחה מתוך הסימביוטיקה, אלא היא ממשיכה לגדול ממנה כל הזמן. בניסוח אחר, אלה שתי הרגליים עליהם עומד האדם. מצד אחד האחדות המופלאה הקיימת תמיד ברקע כאותו גן עדן שממנו אנו באים ואליו אנו חוזרים, והבריאה המופלאה על תנופת ההתפתחות היוצרת שלה.

ואם לחזור כעת אל התקשורת המשחררת – היכולת להפריד היא הבסיס לפעולתה. היכולת להפריד שונה מן היכולת לנתק. אף על פי ששני המושגים דומים ומזכירים זה את זה בהקשר הזה הם ניצבים בשני קצוות. הניתוק מבודד. הוא הבסיס לצמיחתו של האינדיבידואל הכלוא בדלת האמות של דימוייו. לא רק כרעיון פילוסופי, אלא כמציאות נפשית יומיומית. ההפרדה – שהיא בו זמנית גם הנכונות להיות לבד ולקחת אחריות – היא השבה ומכוננת את הדיאלוג וחושפת את בן השיח הנתון בזיקה ומכיר את אחריותו לזיקה זו. דווקא מתוך ההפרדה, שהיא גם ההפסקה של החיפוש הסימביוטי, בוקעת ההתעוררות אל הזולת הממשי, ואיתו אל הנוכחות המשותפת החורגת מכל ניתוק. דווקא ההפרדה הנשענת על זיכרון החירות של היחיד, היא המפתח ליכולת לפגוש את הזולת פנים אל פנים, ולהתברך בזיקה זו. דווקא המרווח הזה ששוב לא מנסים למלא אותו בחומר הסימביוטי – דווקא הפער הזה, התהום הזו – הוא מולדתה של הנוכחות.

היכולת להפריד, אם כן, היא היכולת להרפות מן הצורך בשליטה בזולת, לטובת מהלך חדש – דיבור. הזולת הוא לא הקצה הסימביוטי של רצוני, תוצר תודעתי המייצרת דימויים ומבקשת את העולם להתאים להם. הוא לא נדבך בתוכנית שלי, בר עיכול בהבנתי וידיעתי. תמיד יהיה שונה מכל מה שאוכל לתפוס ולהכיל, חורג מכל הגדרה, ודווקא משום כך הוא נדרש לי. מתוך כך נולדת התהום, שהיא לא רק שלילה של היש, אלא גם מקור פריחתו.

–  –  –

לתפנית זו אל הזולת יש שתי השלכות חשובות לגבי עצם האופי של חוכמת הנפש כפי שאנו מטפחים אותה ולומדים לפעול אתה בחיים: הצד המוסרי והצד הפואטי.

הצד המוסרי ברור למדי – עצם העובדה שמדובר בשני מישהואים המכוננים זיקה – משמע שיחסם הוא לא רק סיבתי, אלא "הם אחד בשביל השני", כבר חושף את העובדה שהמהות היותר פנימית של זיקה זו היא מוסרית. אי אפשר להתחמק מכך. במובן זה חכמת הנפש היא ענף של חוכמת המוסר. וזה נכון גם כשמדובר בזיקה בין האדם לעולם בכלל, שהרי המפגש הממשי עם האחרות לא חדל כשאנו עוברים מן העולם האנושי לעולם החי או לעולם החומר. עצם ההתייצבות של האדם בעולם כיחיד, היא בראש ובראשונה התייצבות מוסרית. ועל כך ארחיב בהמשך, שהרי כמו המילה "פסיכולוגיה" גם המילה "מוסר" נעשתה נגועה מאוד במחשבת הפיצול המדעית.

הצד הפואטי קצת פחות ברור, למרות שגם הוא חלק בלתי נפרד מן התפנית הזו אל הזולת. זה קשור במעבר משפה המדברת במונחים של משהואים לשפה המדברת במונחים של מישהואים. קרוב לוודאי שזו גם השפה המקורית שממנה צמחה חכמת הנפש, ורק מאוחר יותר נכבשה על ידי השפה המדעית-טכנית. ולא מצאתי דרך טובה יותר להציג את ההיבט הפואטי מאשר דרך דבריו של טאגור המשורר:

"אני מאמין בעולם רוחני לא כדבר שמחוץ לעולם הזה, אלא כאמת הפנימית הכמוסה שלו. בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים. כבנים לעולם הגדול הזה, המלא מסתורי אינסוף, אין אנו יכולים להביט על קיומנו כעל משחקו של המקרה הפוחז, השט על פני החומר לקראת האין הנצחי. אין אנו יכולים להתייחס אל חיינו כאל חזותו של חולם שלא יקיץ לעולם. כאישויות נוצרנו, שלמענם אין משמעות לחומר ולרוח אם אינם נובעים מאישיות אינסופית, אשר מטבעה אנו תופסים משהו באהבה האנושית, בגדולתם של הטובים, בסבלן של נשמות הגיבורים, ביופיו האינסופי של הטבע, שאינו יכול להיות עובדה פיסיקלית גרידא, אלא רק ביטוי לאישיות".

כל זה מביאני אל הסוד.

–  –  –

המפגש הממשי עם הזולת האנושי, הוא תמיד גם המפגש הממשי עם האחרות.

משמע עם הדבר שאני לא יכול להכיל בתודעתי המבודדת, עם הדבר שבהכרח מטלטל אותי, מנער אותי, חושף אותי, מעמיד אותי בפני הלא נודע הגדול. כמו שנראה בהמשך, כל דיאלוג נושא בתוכו שלושה (לפחות), בצד שני המשתתפים הנוכחים תמיד ישנו גם שלישי – אחרות מקיפה.

זה מזמין התייחסות חדשה למילה חוכמה, שהרי עד עכשיו, במסורת המדעית-טכנולוגית, חוכמה נקשרה עם דעת – הצד החיובי, הממלא מקום, המשבץ כל דבר במקומו באופן הרמטי וללא תזוזה. ואילו כאן אנו מבקשים לפתוח חלל – לעסוק בחכמה לא רק מצד מלאותה, אלא גם מצד זיקתה אל התהום, ותנועה היצירה שצומחת מתהום זו.

בניסוח אחר, זו ההבנה שתכלית הידיעה היא שלא נדע.

וגם כאן, נכון מה שאמרתי למעלה בדבר ההסכמה לפגוש את הזולת. כשם שהמחשבה הזעירה בדבר השליטה המוחלטת של האדם בעולם (או האפשרות התיאורטית של שליטה כזו) פועלת כחסם בפני דיאלוג ממשי עם האחרות, כך גם המחשבה ההפוכה – שהאדם לא יכול לשלוט (אך יכול לדבר) – ואפילו עודה דעתנית משהו, פותחת פתח להתוודעות אל הרז בתור מרכיב יסודי בחיי כל אדם.

הזיקה אל הסוד והזיקה אל הזולת שמולי, הם חלק ממעגל אחד. להכיר בזולת הוא להכיר בסוד שהוא ואני חלק ממנו, ולכונן זיקה שאינה מבוססת על ידיעה במובן של שליטה, אלא על ידיעה במובן של הפריה ושחרור. אין זו החוכמה "פותרת הבעיות" אלא החוכמה המשיבה.

–  –  –

על רקע כל מה שנאמר כאן אני רוצה לחזור אל התקשורת הקושרת ואל תהליך התהוותה.

תפיסת העולם המכאנית – זו המוכרת לנו מתוך מדעי הטבע – איננה רק עניין טכני הקשור לעניינים מסוימים, זו מגמה גורפת המחלחלת לכל רובדי הנפש, ובמובן זה היא עומדת מנגד לאותה הכרה עקרונית באחרות כסוד שנמצא תמיד מחוץ לכל שליטה.

מה שמאפיין אותה כמכלול הווייתי, זו מגמת השליטה הסימביוטית, הקובעת הן את הדחק הרגשי לשלוט, הן את הרעיון שאפשר לשלוט, והן את האמונה שזה תפקידו של האדם בסדר הבריאה. מתוך כך מתגלה העולם כאוסף של חפצים מתים הממתינים לאדם שיפעיל עליהם את פעולת שליטתו. יותר מזה – הם דורשים אותה.  

זה הופך להיות סוג של דיבוק. הוא לא מבטא רק את עוצמת הבחירה של האדם וכוחו לשלוט, אלא אדרבא את כפיפותו להתניה עמוקה, החוזרת ומסבכת אותו אל תוך חוסר אונים. דומה שהמציאות מתנגדת לפעולת שליטתו, והוא עצמו מפתח התנגדות למה שמחבל פעם אחר פעם בתוכניותיו. זה לא גורם לו להרפות מן הניסיון להכניע את המציאות, אלא אדרבא, דוחק בו להעמיק את אחיזתו ואגב כך נעשית ה"שונות" של המציאות יותר ויותר בלתי נסבלת. בסופו של דבר הוא עתיד לקרוס, מובס וחסר אונים, מטולטל הלוך וחזור בין תחושת עוצמה לא מציאותית, לתחושות קורבנות מול עולם שכביכול לא רוצה בו (עובדה, אחרת לא היה משבש את תוכניותיו). זו הדינאמיקה העקרונית של התקשורת הקושרת – היא נובעת מאותה התנגדות למציאות, ומגולמת באחיזה כפולת קצוות זו הקובעת שמה ששולטים בו הוא גם מה ששולט בנו. במילים אחרות ועל דרך הסיכום – ההתנגדות למציאות היא הבשר הפעיל וחומר הגלם של התקשורת הקושרת.

הפריצה מכלא זה באה עם הגילוי שמלכתחילה המציאות בנויה מחומר אחר – היא איננה אוסף של חפצים הנמצאים שם לשימושו של האדם, אלא כדבריו של טאגור – אישיות. ואשר על כן מה שהיא מזמינה מן האדם זה לא את פעולת שליטתו, אלא את פעולת דיבורו.

–  –  –

אבל לפני שאני חוזר ומעמיק בדיבור, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שהדבר העיקרי שאנו מנסים לשלוט בו ומסבך אותנו במצוקה, זה מחשבתם של אחרים (חיבתם, אהבתם, הרגשתם, מרוצותם וכן הלאה). עם ניסיון זה נשאב האדם יותר מכל, אל אותה שליטה כפולת קצוות העושה אותו קורבן של המציאות.

למעשה, ניתן למצוא כאן גם את המקור ליחס הכללי של האדם למציאות. בשונה מן התפיסה המכאנית שבאופן טבעי מניחה סולם בו יחסי אנוש הם קומה שנייה הרוכבת על יחסו של האדם אל העולם הפיסי, הגישה הפואטית מניחה שמלכתחילה נולד האדם אל תוך עולם אנושי ויחסו אל הלא אנושי (החי, הפיסי) הוא נגזרת מדפוסי יחסיו בעולם האנושי. משמע, אותו יצר מהנדס של האדם המבקש להכניע את המציאות הפיסית, ולהעמידה תחת מעשה עיצובו, קיבל את דחיפותו דווקא ביחסי אנוש, ומשם הועתק לעמדה עקרונית כלפי כלל המציאות. קודם הסתבך מעשה שליטתו באנשים אחרים, ומתוך כך גם הסתבך מעשה שליטתו במציאות בכלל.

משתמע מכך שאותה חוויה שאנו חווים מן העולם כסתמיות דמומה, אינה טבעו הבסיסי של העולם – טבע שאחר כך משליכים עליו משמעות אנושית כקומה שנייה – אלא דווקא, אם ניתן לומר כך – כבר קומה שלישית. האדישות של העולם הפיסי היא נגזרת של האדישות בעולם האנושי. היא לא מה שהוא העולם מצד עצמו – מה שמגלים אותו בעין מפוקחת וריאלית – אלא תולדה של יחסים סימביוטיים המסרבים לפגוש את הזולת, וממילא חוזרים ומגלים את הזולת האנושי בסתמיותו, ואחר כך את העולם הפיסי כהד לכך. הסתמיות היא לא טבעו של העולם כחומר ופיסיות, אלא פרי ניכור ביחסי אנוש. קודם הועמד המרחק ביחסי אנוש, ומתוכו גם נלמדה העמדה ה"מדעית" שבה הועמד המרחק כעניין "אובייקטיבי" לכאורה.

ובניסוח אחר, ברגע שמניחים מראש שהעולם הוא אישיות, והאדם לא יכול שלא להיות נתון בתוך שיחה, מתגלית תמונת העולם המכאנית בעיקר כהיעדרות. זה לא החומר שהוא "מת", אלא החומר מתגלה כ"מת" בשל סירוב הפגישה.

–  –  –

האדם מסרב לפגוש – זה חלק מתפיסת עולמו הסימביוטית. הוא רוצה לרצף את העולם ולמלא אותו בדמות עצמו, שכן הוא מדמה שרק כך הוא יוכל לחזור ולחוות את אחדות קיומו. לשם כך הוא נגרר למעשה שליטה שנועד לעשות בדיוק את זה. הוא רוצה להכניע את האחרות ולעשות אותה לנדבך של עצמו. סירוב הפגישה שלו הוא לא רק הימנעות אלא מעשה אקטיבי של דחייה.

כך הוא מטפח את אומנות השליטה, משכלל אותה, הופך אותה לתמצית חייו. הוא הפך לפרויקט של שליטה. ואמנם תמיד מטרת שליטה זו היא אחרית הימים שבהם יגיע אל המנוחה והנחלה ויוכל סוף סוף להניח לשליטה, אבל מכיוון שבפועל החיים הם מה שהם – תנועה מתחדשת – זה נעשה לפרויקט שאין לו סוף. מהלך מתמיד ומתחדש של תקשורת קושרת כמנוס מפגישה עם האחרות.

בו זמנית זה גם הסירוב לבגרות, שהרי סחף הבגרות הוא התנועה ההולכת ומפרידה, הולכת ומנכיחה את האחרות הלא סימביוטית, ואילו מתוך חווייתו, הוא מתרגם את האחרות רק בצורה אחת – כשלילת עצמו. הוא מוצא את עצמו לא רק נאבק באחרים, אלא בזמן בכבודו ובעצמו על סחף השינוי הבלתי נמנע שלו.

ואכן, החוויה העקרונית הסובבת את המהלך הזה היא של אין מקום, ואשר על כן האדם נדרש "לעשות לעצמו מקום" בכוח בתוך מציאות צפופה שלא בנקל נעתרת לו. יותר מזה, כל "מקום" שהוא כבר מצליח להשיג, מיד נתון לפעולתו של הזמן המתחיל לכרסם בו. מכאן צומחת תחושת הדחיפות שלא מקלה עליו להרפות ולגלות אחרת. כאן הוא מכונן את חווית ההישרדותיות, שהופכת להיות למצע העקרוני שבתוכו הוא פועל. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשחרר את השליטה, לנוח, – זהו המוות בכבודו ובעצמו שאורב לו.

כל אלה הם נדבכים בתוך התקשורת הקושרת – שהרי התקשורת הקושרת היא לא רק סוג של תקשורת אפשרית לאדם, אלא מה שמאפיין אותה בתור שכזו, הוא הדומיננטיות של השתלטותה על נפש האדם. היא ברירת המחדל שלו, כאשר הוא לא יוצר התכוונות אחרת. לא רק התנגדות למציאות, אלא גם התנגדות להתנגדות, ולמעשה מעגלי מערבולת רבים מספור המשריינים זה את זה, ועושים את נקודת המבט הזו לכל כך דומיננטית ומקיפה.

ויחד עם זאת יש משהו מאוד מכאני במנגנון הפעולה של התקשורת הקושרת. כמו חתול הרודף אחר זנבו, היא דומה לכל מערבולת הניזונה מן ההתנגדות שלה לעצמה. אבל לא פחות נכון מכך לומר שהמכאניות כצורת מחשבה וכטוטאליות של הוויה, צמחה וממשיכה להתהוות מתוך התקשורת הקושרת. 

–  –  –

הנה כי כן, אנו חוזרים וממקדים את התקשורת הקושרת ביחסי אנוש, ושם ממקמים את המקור למרבית המצוקות האנושיות.

בניסוח אחר: זה מה שהיא מצוקה – תקשורת קושרת. ואכן רוב התקשורת שלנו מכילה אלמנטים של קשירה הדדית. לפעמים נדמה אפילו שזו המוטיבציה העיקרית לתקשורת – אנחנו רוצים להשפיע על הזולת – שיחשוב בדרכים מסוימות, שירצה דברים מסוימים, שיעשה דברים אחרים, שיתנהג על פי מה שנראה לנו ראוי ורצוי. בדרך כלל אנחנו לא שמים לב לכך, הן משום השגרה שבדבר והן משום שזה נעשה בדרך עקיפה שלא קלה לאבחון, אבל זה לא משנה את העובדה שרובה של התקשורת היא סוג של הנדסת אנוש המיועדת להנדס את הזולת (ואותי בכלל זה) למקומו הראוי.

תקשורת מסוג זה היא מקור אינסופי לסבל וקונפליקטים בכל הרמות החל מן הקשר שבין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, ובין קהילות ולאומים. והוא נוגע לא רק לענייני אנוש במובנם הצר, אלא לכל מה שיד אדם נוגעת בו. משאבים עצומים מושקעים באופן לא חכם ולא מברך כחלק מתקשורת זו או בניסיון לתקנה. ויש לה השפעות דרמטיות על כל מה שמתרחש על פני כדור הארץ, כמו גם על עצם מבנה האישיות.

כסף זה תקשורת, מדע זה תקשורת, חינוך זה תקשורת, שלטון זה תקשורת. ואף על פי שאלה סוגים שונים מאוד של תקשורת, הרי הם נושאים בשורשם מאפיינים דומים, ואותם דפוסים קושרים מהווים את התשתית של כולם.   

–  –  –

וכשם שתפיסת העולם המכאנית היא המנוע של התקשורת הקושרת, כך מנגד, ההכרה העקרונית באחרות כסוד, והזיקה של האדם לסוד זה, היא המפתח לתקשורת המשחררת – מעבר מלשון ניכור ללשון אתה נוכח.

דווקא הוויתור על השליטה (כמגמה עקרונית), מבטא עמדה לא קורבנית כלפי המציאות. אין זו רק כניעה ואוזלת יד, אלא במובן עמוק התייצבות מוסרית. אופייני להתייצבות זו הוא בדיוק ההרפיה מן הצורך שהעולם יהיה דומה לי, המשך שלי, מבשר שלי, ונכונות לכונן זיקה אל מה שהוא אחר ממני באופן עקרוני. זו נכונות להכיר בתהום ובאי היכולת של קווי שליטתי לחצות את התהום הזו. אך שוב, בניגוד לתפיסה הסימביוטית שיכולה לפרש את כל זה רק כאי מסוגלות, כישלון ותבוסה, המאפיין של התייצבות זו הוא דווקא תחושת חירות עמוקה (ועמה הבנת אחריותי והשפעתי על המציאות), המגולמים ביכולתי לדבר.

אמנם אני לא יכול לשלוט במציאות (לא כפי שהתאווה הסימביוטית רוצה), אבל אני יכול לדבר עימה. והאפשרות האחרת הזו – הדיאלוג – היא לא רק עוד דבר שאדם יכול לעשות, היא מכוננת מרחב הווייתי שונה בתכלית מזו שחשפה והזינה ההתמכרות הסימביוטית.

אכן, היחס הדיאלוגי שונה מן היחס הסיבתי או הלוגי. כמעט הייתי אומר – הוא בנוי מחומר אחר. היחס הסיבתי מכונן קשר הדוק שבו דבר אחד גורם לדבר אחר – קשור אליו כמו שני קצוות של מקל, גירוי ותגובה. ואילו בדיבור יש כמו תהום של השהיה בין גירוי לתגובה, והם נעשים דרך תהום זו לשאלה ותשובה. השאלה היא לא הסיבה לתשובה. והתשובה היא לא התגובה או התוצאה של השאלה, אלא יש לה מקור חירותי משלה – יש שם מישהו שמשיב, והוא משיב מתוך מי שהוא. הרי בשל כך הוא מישהו – אם זו הייתה רק תגובה מכאנית ללחיצה על כפתור השאלה – הוא לא היה נדרש.

אבל הוא נדרש.

ותשובתו נדרשת.

ובמרווח הזה שבין שאלה לתשובה שאינה רק התוצר של השאלה אלא פרי חדש, נפתח חלל הנוכחות.

הנוכחות שונה מן ה"קיום" כפי שעולה מנקודת המבט המכאנית-מדעית. הנוכחות, אותו דבר שעל פי רוב משייכים לפנימיות של הסובייקט, בתפיסה זו, מנגע את העולם כולו ושייך למהותו של העולם מלכתחילה. בשונה מן ה"קיום" הפועל כגוף שלישי זר, הנוכחות מדברת בלשון אתה נוכח.

גילוי הדיבור, אם כן, הוא גם גילוי האתה – הנוכחות.

כאשר אדם דובר למישהו אחר, הוא לא רק זורק עליו דיבורים, אלא מראש דיבורו מלא בהקשבתו של הזולת. אין זה רק הנחת מוצא המעצבת את האופן שבו הוא מדבר, אלא כל הזמן ההקשבה הזו נוכחת בתוך הדיבור כסוג של חלל פנימי. הוא לא רק מדבר, הוא פונה אליו, אומר לו דברים, ולו דווקא. הוא לא רק מבקש להפעיל אותו (כמעשה התקשורת הקושרת), אלא בעצם דיבורו הוא פוגש אותו, ובמובן עמוק גם נעשה פורה על ידו. דיבורו אינו רק דיבורו שלו, אלא נוכח הקשבתו של הזולת הוא כבר גם דיבורו של הזולת. במובן זה אפשר לומר שמונולוג לא יכול להתקיים במציאות. כל דיבור נוכח אתה אחר. 

חלק בלתי נפרד מנוכחות הדדית זו היא הפוריות. הדיבור, ככזה, כל עוד הוא אכן דיבור, יש לו תמיד גם מהלך יצירתי. הוא לא רק משחזר דבר שנאמר, שנחשב, שהיה אי פעם, אלא תמיד יש בו איזה מתח של יצירה חדשה, שבלעדיו הוא מאבד את משמעותו. היצירתיות הזו כמובן קשורה בקשר הדוק לקיומו של הזולת, ולמעשה מבטא בכך את הזיקה לתהליך היצירה העקרוני של ההוויה. שהרי, כמו שכבר אמרתי, הזיקה אל הזולת היא ממילא גם הזיקה אל האחרות הטמירה, חלק בלתי נפרד ממנה. ההתפתחות היוצרת היא עקרונית, ובאה לידי ביטוי דרך מעשה זה של הפריה ההדדית שיש בדיבור.

ואכן מה שמאפיין את הגישה הדיאלוגית, שהיא לא מציבה את ה"רוח" כקוטב נגדי לחומר – כהד שממילא גם מבטא את הסטטיות שמשייכים לחומר – אלא כבשר מבשרו של החומר. ההיבט של ה"רוח" במובן הזה הוא עצם ההתרחשות היוצרת, הנמצאת בלב ההוויה מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר.

לכל אלה כמובן יש השלכות ברורות לבריאות האדם.  

רוצה לצטט בהקשר הזה את בחטין:

"המשמעות היא אינסופית בכוח, אך היא יכולה להתממש בפועל רק לאחר שנגעה במשמעות אחרת (של הזולת), ולו רק בשאלה העולה בשיח הפנימי של האדם המבין" עמוד 15 במבוא

"כל התבטאות מלאה בהדים וקולות של התבטאויות אחרות, שעמן היא קשורה בכך שיש להן תחום משותף של אינטראקציה חברתית בשיח. כל התבטאות יש לבחון בראש ובראשונה בתור תשובה להתבטאויות שקדמו לה בתחום הנתון (את המילה תשובה כאן אנו מבינים במשמעות הרחבה ביותר): היא מפריכה אותן, מאשרת אותן, מוסיפה עליהן, מסתמכת עליהן, מניחה שהן כבר ידועות, מתחשבת בהן באיזשהו אופן." עמוד 85

–  –  –

התהום הזו, שהקשר הסיבתי לא יכול לחצותה, ההשהיה הזו, המרחב הזה שנפתח בין נוכחויות, הוא שהזמין את הכותרת "משחררת" כביטוי לאותה עצמאות דיאלוגית שבה נמצאים בזיקה בני שיח.

במילים אחרות, המהלך של התקשורת המשחררת, הוא המהלך ששב ומדגיש את התהום כנקודת המוצא לחידוש הדיבור החי. הזולת הוא לא השלמה סטטית שלי, אלא שותף במסע יצירתי – שותף בתהליך הפריה הדדית, הממשיך להניב את הסוד שממנו גם בא. 

וכך תקשורת משחררת היא המעבר מניהול של יחסים אל מפגש.

המילה מפגש המבטאת את המשמעות הרחבה ביותר של הימצאות ביחד, בזמן הווה נוכח, על ההדדיות שיש בנוכחות זו גם כשהיא שתיקה.

וזה נכון לרמה האנושית, וזה נכון לגבי המפגש עם כלל המציאות.

עם קיומו הממשי של הזולת, מיד חורג כל מושג אינטלקטואלי מן השטיחות הדימויית שלו ונכנס אל התלת מימד – מקום שבו הוא חדל להיות סמל או ייצוג של משהו אחר, ומתחיל לדבר מחדש, להיות רלוונטי. להיות רלוונטי לא רק כפתרון, כשיבוץ, כהידחקות של האני במישור (כמבנה הסתדרות) אלא ככלי בידי ההתייצבות.

בשלב הזה התלת ממדיות של המושג אינה רק המשלה. זו תחושה ישירה (עליה סומך האדם מתוך אותו "בטחון במציאות").

–  –  –

מושג ה"תלת ממד" הוא מבוא אפשרי להבנת האחד הדיאלוגי שנוצר לאחר ההפרדה. הוא מבאר כיצד אפשרי ששניים אשר במישור אחד ניצבים כסותרים זה את זה או כמחסירים זה את זה, עושים מקום זה לזה לאחר תהליך ההפרדה.  

זהו משל, אבל גם יותר ממשל, שכן אותו עומק שנפתח עם המעבר לדיאלוג, הוא עניין כמעט תחושתי.

המטפורה שאנו נעזרים בה היא זו של ראית העומק האנושית הנובעת מקיומן של שתי עיניים. אף שכל עין רואה מעט אחרת, מה שהאדם רואה בפועל אינו מיצוע בין שתי ה"תמונות", וגם לא איזה תחום מטושטש כמו שהיה קורה אם היו מניחים את שתי התמונות זו על זו, אלא משהו אחר לגמרי, המחדד ומוסיף חיות לראייה.

הנמשל נוגע לטבעו של המרחב הדיאלוגי כמרחב נושא סתירות. בשונה מן המהלך הדיאלקטי המפגיש תזה ואנטיתזה כדי לקבל את הסינתזה, המרחב הדיאלוגי שומר על הסתירות, ומתקיים בזכותן. אלה לא בהכרח סתירות לוגיות (אבל אפשר שגם) אלא בראש ובראשונה אי האפשרות לשטח שתי נקודות מבט שונות לכדי סיכום אחד (תמונה סימביוטית). אבל כאמור, כל זה הוא יותר ממשל, הוא כבר קשור לחוויה פנומנולוגית שעושה כל מושג, כל עניין, כל מילה, לבעלת נפח. הנפח הזה מבטא גם את המשמעות החיה של העניין.

מכאן גם השם "תקשורת תלת ממדית" כשם חלופי ל"תקשורת משחררת". (אין פתרון אחד ולתמיד של החיים – החיים בעצם מהלכם נושא הסתירות הם הפתרון. ואין דרך להגיע אל הפתרון הזה מלבד להסכים לחיות את החיים במלאותם התלת ממדית).

–  –  –