(ד-5)
1.
ואולי באמת אין פסיכולוגית עומק, וכל אותם כוחות וצרכים שכביכול מכתיבים את סדר יומו של האדם, מקורם הוא לא בו (בתת מודע שלו, באיד שלו, ביצר שלו), אלא בתקשורת (בחוקי השיח, בהרגלים, בשפה, במערכות יחסים). אין הזדהות כל כך גדולה הדורשת מאבק מקביל כדי להיחלץ מן האגו או היצר או מה שזה לא יהיה, אלא רק דבר זה עצמו – מאבק – שהוא סוג של תקשורת הסוחפת את האדם לתוכה.
וכשעוקבים יותר לאט אחרי תהליך התקשורת, והאופן שבו היא קושרת, אפשר לזהות את שורשה בסדרת התגובות הפנימיות שעולות אצל אדם מול כל מציאות. זו סוג של תקשורת פנימית (שמן הסתם היא נדידה פנימה של תקשורת חיצונית) אשר בעצם המבנה התגובתי שלה קושרת את האדם אל תוך מהלך גורלי המזוהה כ"כוח". אבל הכוח הזה קשור בזרימה לאורך ערוצי התקשורת, והוא נמצא בערוצים ולא ב"ההזדהות" כביכול (לא באדם עצמו). לכן אם אדם יצליח להבין רק את זה – שהוא לא חייב להגיב, וכבר איבד ה"כוח" הזה את כוחו.
הבה נלך יותר לאט, נראה את זה בפרטים. הנה אדם שנתקל במישהו, במעשה, באמירה, או סתם באיזו מציאות, ומיד עולה תגובה פנימית. כנגד התגובה הזו עולה עוד תגובה, וכבר הוא נשטף במעלה התגובות הפנימיות עד שאלה בוקעות החוצה אל השיח החיצוני. לתוך השיח החיצוני הוא כבר נכנס עם תנופה מוגדרת.
ואנחנו נראה אחד מגיב בהתנגדות, אחר בהסכמה, או בהתגוננות, או בכל דרך אחרת – כל אחד על פי תנופתו. ואף על פי שאלה תגובות שונות יש מכנה משותף העובר כחוט השני בין כולם והוא עצם הצורך להגיב. במילים אחרות: יש שורש הקודם לצורה שמקבלת התגובתיות, שורש הקשור לעצם הדחף להגיב.
ושוב אני רוצה להעיר: הדחף הזה הוא זעיר ביחס, כמעט לא צורך כוח, ולא תמצאו כאן את הכוחות העצומים שאחר כך בוקעים החוצה בדמות של קנאה או שנאה או תאוות נקם או חמדנות או בושה או תשוקה. כל אלה כבר קשורים למבנה התקשורת ולא לדחף הזעיר שאמנם רתם אותו אל תוך התקשורת, אבל לכשעצמו לא יכול לפרנס את כוחות התקשורת.
ומדוע האדם מרגיש צורך להגיב (מדוע הוא מניח שהוא חייב להגיב), על זה עוד ארצה להתעכב בהמשך, והוא אולי עיקר העניין בשבילי. אבל כעת אני רוצה עוד קצת לשהות עם תהליך זה עצמו, ולהצביע על האופן שבו אנחנו סובלים בעיקר מן התגובה הפנימית, לא מן הדבר עצמו. כמו שפעמים רבות ברמת הגוף לא פעם זו התגובה לפגיעה (לטראומה) שממנה אנחנו סובלים (כלומר ההתמודדות של הגוף עם הפגיעה מייצרת בעצמה סוג של מורכבות וקושי, שהגוף צריך אחר כך להתמודד עמם).
והתגובה הפנימית הזו – כמו למשל כשאנו רואים עץ ומיד עולה בדעתנו שצריך לעשות אתו משהו (להשקות אותו, לחוות דעה על יופיו, לכתוב עליו שיר), או כשאנו רואים מישהו ומיד אנו רוצים להגיד לו דבר מה – מונעת הרגשה. במקום להרגיש אנחנו מגיבים. וזה קורה עוד בצעד הראשון פנימה. ואם נגדיל את זה בזכוכית מגדלת נוכל לראות איך בחלקיק רגע הראשון עולה ההרגשה, אבל מיד לאחר מכן הגוף מגיב להרגשה זו, ומתחילה שרשרת התגובה. ואם האדם היה נמנע מן התגובה, הוא היה יכול להתוודע אל ההרגשה. ואם היה מתוודע אל ההרגשה אולי גם לא היה מוצא צורך להגיב. כך או כך להרגיש ולהימנע מתגובה (פנימית) אלה דברים זהים.
ומשתמע מכאן שיש להבחין בין ההשפעה של דבר עלינו, לבין התגובה שלנו עליו. בוודאי דברים משפיעים עלינו, והפחד עולה בנו, וההתרגשות עולה בנו, והכעס, והשמחה – זה חלק מהיותנו מעורבים בעולם. ולכאורה אפשר לקרוא לכל אלה "תגובות": זה האופן שבו נפשנו מגיבה למציאות. אבל "תגובה" זו למציאות היא בכל זאת לא תגובה במובן הזה שהיא עדיין לא מחזירה – היא רק מרגישה את מה שיש (ואמנם גם זה, ברמה מסוימת סוג של שיח, אבל זה מה שאני קורא לו שיח-ממשות והוא שונה מן התקשורת).
כך שאני חוזר למה שאמרתי: להרגיש פירושו לא להגיב. לפנות מקום להרגשה, לתת לה להתפשט, להיות מה שהיא, עד שהיא זורמת הלאה ומפנה מקום לדבר הבא. ראו למשל אדם שקבל מתנה מאדם אחר, וכבר אומר לו תודה. ויש ב"תודה" משום הפחתה בעומק המתנה. התודה היא כבר תגובה החוצה, כבר חוסמת את הספיגה הדוממת של המתנה, את ההרגשה. כבר היא מהלך של הסתדרות והתארגנות – כבר הצעד הבא. ואם היה משתהה ומסכים לקבל באמת את המתנה עם כל הרגשות שהיו עולים בו, אלה היו ממצים את עצמם ומפנים את מקומם להכרת תודה. ואז המילה "תודה" שוב לא הייתה תגובת התארגנות, אלא הבעה. ויכול להיות שיהיה מרחק של כמה דקות בין ההסכמה לקבל לבין הכרת התודה, ואפשר גם כמה ימים (ואפשר כמובן שלא תעלה כל הכרת תודה). ובכל אופן אין התודה האחרונה דומה לתודה הראשונה. הראשונה היא הודיה, השנייה היא הסתדרות.
להרגיש פירושו לא להגיב – פירושו להקשיב, לקבל, להסכים. וכל זה קורה מהר מאוד ועל פניו גם ללא שום בחירה של האדם. לחלקיק רגע הוא מרגיש וכבר בחלקיק הרגע הבא הוא מגיב והולך הלאה מן ההרגשה. כל זה קורה בתוך האדם ועוד לפני שבקע החוצה, והתגובה החיצונית היא כבר תולדה מאוחרת. דברים אנושיים מורכבים נוצרים מן התהליך הזה.
2.
מדוע, אם כן, עולה הצורך להגיב? האם רק מפחד ההרגשה? האם זה משום שההרגשה לא רצויה?
אולי לא בהכרח. אולי זה סוג של הרגל – מבנה תקשורת פנימי.
מאין מרגיש האדם חובה להגיב?
עולה בדעתי הדוגמא של הפרסומות שלפעמים מצמידים לאתרי אינטרנט מסוימים – רוצים למשוך את תשומת לבו של הגולש ושוב לא די להציג את הפרסומת, רוצים לפתות אותו פנימה, שילחץ עם העכבר על הפרסומת. והדרך שלהם לעשות זאת היא על ידי זה שהם שואלים שאלת הגיון. משהו בסגנון: "כמה משולשים יש כאן?" או "מה התשובה הנכונה מבין שלוש?" וכן הלאה – שאלות שעל פניו מעלות אתגר, אבל שהן מספיק פשוטות להעלות מיד את התגובה "אני יודע" ועמו את הצורך החזק ללחוץ עם העכבר על התשובה הנכונה. הנה כך מתחילה התקשורת הקושרת ועד מהרה אתה תקנה מוצר שלא היה לך כל צורך בו. אבל הצעד הראשון התחיל בצורך הזה להגיב – מדוע הוא עלה? מה השורש שלו?
ולא במקרה נתתי את הדוגמא הזו כי היא מצביעה על התמימות שיש במהלך התגובתי. הרי לא מעורב כאן שום רגש חזק – רק מישהו שאל שאלה וכבר אני רוצה לענות את התשובה הנכונה, אותה אני יודע. אבל למה? מאין הצורך החזק הזה להיענות?
אני חושב שהצורה הקנונית של כל התגובות היא תגובת "אני יודע". והדבר מקבל בתוכו גם את הצורך להשלים תבנית מחד, אבל גם מבחינה חברתית להפגין ידע. שזו גם דרך להיות ידידותי, אבל גם להיות בסדר.
לכן אני רוצה לקרוא לתגובה בשם "תגובת ידיעה". להגיב זה לתת את התשובה הנכונה.
וחשוב לי לנסח את זה כך, כי אם לא הייתי יודע, גם לא היה הצורך להגיב.
ואני יכול לדמיין כך את התינוק והפעוט, העומדים משתהים מול העולם, מרגישים הכול, מקבלים הכול, והכול עובר בהם. אין להם צורך בתגובת-ידע, הם לא מרגישים צורך להשלים את הפאזל, למלא תבנית.
ואי אפשר בו זמנית להיות בהרגשה ולהגיב. או שאתה מרגיש או שאתה מגיב-יודע. וזה עשוי להסביר את הסתירה כביכול שאנו מגלים בין מחשבה לרגש. אבל באמת הסתירה נובעת כי אנו מבינים את המחשבה בתור "תגובת-ידע", אבל אם היינו לומדים מחדש לראות את המחשבה כשפיעה של חוכמה, כי אז לא רק שלא הייתה סתירה בין הרגשה למחשבה, אלא שהם היו מבטאים שני פנים הכרחיים של תנועת ההבעה.
מה שמחזיר אותי לעולמה של השייכות הסימביוטית ולחשיבותו של הרז. כי בעצם הצורך להשלים תבנית – להגיב בידע, הוא הצורך הסימביוטי. ומנגד עומדת האפשרות של השייכות הדיאלוגית הקשורה לפער שאין למלא אותו אלא בנוכחות. זהו חלל הפליאה. מה שקראתי לו במקום אחר ההסכמה לא לדעת. או בטרמינולוגיה הנוכחית: ההבנה שלא חייבים להגיב.
והרבה נאמר כאן אבל הרבה יותר מזה אני לא אפרש עכשיו.
ומה המשמעות של "לא חייבים להגיב"? הרי לא מדובר בתגובה כלפי חוץ, אלא ביכולת לפגוש את המציאות בלי "תגובת-ידע", בלי לרצות לעשות אתה משהו, בלי לארגן ולהתארגן – כי הידע הוא נגזרת של ארגון. הנה, באופן זה אנו מאפשרים לדבר חדש לבוא. ואכן, להסכים להרגיש, כמו להסכים לא לדעת, זה גם לאפשר לחדש לבוא.
ועל מנת להבין את כל הרדיקליות של אמירה זו – לא חייבים להגיב – צריך לזהות עד כמה זה קורה כל הזמן שאנחנו מגיבים – ואני מדבר על הצעד הראשון, על חלקיק הרגע הראשון. וההתפנות מן הצורך להגיב הוא בבחינת רפואה ופינוי חלל גדול. זהו שחרור וגילוי אהבה. ברכה גדולה.