נניח שאדם נותן הרצאה מול קהל לא אוהד. בכוונה אני אומר קהל לא אוהד ולא קהל עוין כי זה סיפור אחר. ובכן, הוא מנסה לדובב אותם, לגרום להם להתעניין, להראות להם שהנושא חשוב, שהוא לא כל כך גרוע כמו שהם חושבים, שכדאי להם להקשיב וכן הלאה.
למשל, הוא מספר להם בדיחה, אבל הם לא צוחקים. זה לא שהם תוקפים אותו ישירות, אבל הם מתנגדים למה שהוא אומר בשקט, הוא רואה את זה לפי הפיהוקים שלהם. וככל שזה מתקדם זה נעשה יותר גרוע. והחלק הכי גרוע בעניין זה הגמגום שהוא מתחיל לגמגם. הוא מתחיל להזיע, מפחד ממה שהוא עוד עתיד לעשות, והוא מדמה שהם רואים את זה. קו ההרצאה שלו מאבד את מיקודו, הוא מתחיל להגיד דברים שהוא לא מתכוון אליהם, והוא משוכנע שהם קולטים שהוא במצוקה, שבעצם הוא לא ממש מדבר אליהם, אלא רק מנסה להציל את עורו. כעת הוא בעיקר עסוק בתיקון מה שקלקל קודם לכן, ובהסתרה של מצוקתו, אבל כל תיקון כזה רק עושה את זה יותר מקולקל. הכול תקוע ומתדרדר במדרון שנדמה שנתיבו ידוע. וכמו חיה במלכודת ככל שהוא זז יותר כך נראה שהוא מסתבך יותר. איכשהו הוא מצליח לסיים את ההרצאה בכבוד, אבל הוא יוצא ממנה מותש, ועם תחושה כבדה בלב, מועקה שהוא מנסה לפזר מעל עצמו אבל היא מלווה אותו, מפעמת את חוסר ערכו, מבקרת את זיופו.
אולי אורנה צודקת שהדוגמה המובהקת שעליה צריך להישען היא לא תקשורת זוגית אלא אני-קהל. שהרבה פעמים מה שנדמה כתקשורת זוגית הוא בעצם אני-קהל. האחר היחיד נתפס כנציגו של קהל (כאחד מתוך סוג) וזה הצעד הראשון בתקשורת קושרת.
אני אומר "קהל" אבל ה"קהל" הוא בעצם מופע מסוים של "קהילה" – הגרעין של כל סוגי התקשורת הוא אני-בתוך-קהילתי, ותקשורת אחד על אחד היא רק מקרה פרטי של הדבר הזה. ואם הקהילה היא דיאלוגית זה דבר אחד, ואם לא, הרי יש לנו קהל. ועיקר העניין אולי בתקשורת משחררת הוא במיסוסו של הקהל לטובת הקהילה הדיאלוגית.
מצד שני אני יכול לומר שה"קהל" הוא מדומיין, ועל כן בעצם מה שיש לנו כאן הוא דיאלוג פנימי של אדם עם עצמו, וזה הגרעין של כל סוגי התקשורת. ובכל זאת ישנו קהל ממשי, וישנה קהילה ממשית, וזה עושה הבדל.
מכל מקום, הבה נעקוב אחר תהליך ההילכדות שלו והמרכיבים שהיו בה, ואחר כך ננסה להבין מה היו האלמנטים של תקשורת משחררת שהיו יכולים לעזור לו.
- אתחיל עם מחשבת ההתדרדרות. זה החשד שהולך וגואה המעוגן על ידי המחשבה הטפילית שמה שהתחיל לא טוב יסתיים לא טוב. זו מחשבת ה"גורל" או ההתמדה. מן רעיון כזה שמנתח את המצב ומטפטף לתוכו את חוסר התקווה שלו.
- אחר כך ישנו הניסיון שלו להשפיע על מחשבתם של הנוכחים, הוא מנסה לשלוט במה שאין לשלוט בו, לקחת אחריות על מה שהוא לא מאחריותו. לו היה עושה עבודה מוסרית של הבדלה והיה מבין את האיסור לקחת אחריות על מה שאין לקחת עליו אחריות, ומבין לעומק את החירות העמוקה שלהם, הוא גם לא היה לוקח אחריות על שעמומם/התנגדותם.
- אחר כך ישנו הניסיון למצוא חן, שהוא כמו מקרה פרטי של ניסיון השליטה במחשבתם של אחרים, אלא שבכל זאת כדאי ליחד לו מקום שכן בו הוא מביא לידי ביטוי את הצורך הסימביוטי שלו במקום. כלומר הוא מתחיל לפעול מתוך סוג מסוים של מניע, חושף אותו לאוויר העולם, ואגב כך מפרנס אותו נותן לו אנרגיה ומנכיח אותו.
- אחר כך ישנם דפוסי התקשורת הצורניים – האופן שעוברים מרפליקה לרפליקה. כי ייתכן שלא היו כל הגורמים האחרים, אבל הוא היה נגרר להגיב על משהו שמישהו אמר באופן מסוים, שהיה גורר תגובה מנגד, שהיה שואב את שניהם (ואת הקהל כולו) לסוג התקשורת הקושרת – אין בזה שום עומק, רק הסתבכות.
ואיך יראה מהלך של תקשורת משחררת?
- ובכן תחילה ומראש הוא מגיע עם כוונה אחרת. הוא לא אמור לכבוש את הקהל אלא רק לומר את דברו, לקבוצה של אנשים חופשיים שבאה להאזין לו. (והם חופשיים בכל מקרה, גם אם זה קהל שהיה "צריך" לבוא). הרבה נמצא בהלך הרוח הראשוני, באקלים הנפשי, המונע מראש כניסה לתקשורת קושרת, כי לצאת זה הרבה יותר קשה.
- הדבר הבא הוא לפזר את מחשבת ההתמדה. להבין, ולהתאמן בכך שכל רגע הוא רגע פריק וחדש העומד בפני עצמו, כלומר זה לא באמת שאתה נכנס לתקשורת קושרת אלא כל רגע מחדש אתה לפני תקשורת קושרת חדשה, ובמקום לחשוב במונחים של "לצאת", אתה פשוט יכול לחשוב במונחים של "להימנע מלהיכנס" לתקשורת הקושרת החדשה (אפילו אם היא רק פרק בתוך שחה ארוכה שכבר נקשרה מאוד).
- הכול בסדר. הוא אינו זקוק להם על מנת שיהיה לו מקום. הוא לא נותן להם לאחוז בברז האנרגיה של חייו – יש לו מקור אחר. וזו תודעה שהולכת עמו לעומק, הוא מזהה בתוכו את יצר ההתמכרות לעוצמה זרה, ושוב, כמהלך מוסרי, הוא נמנע מן ההתמכרות הזו. יש לו, אם תרצו, גאווה. אבל גאווה היא מילה של מאבק, וכאן זה גם סוג של חמלה. וגם זה סוג של מאבק, כי מה שיש באמת זה חוויה של נפרדות המחברת אותו אליהם בתחושה של בגרות. הוא פוגש את אחרותם ולא עושה מהם "קהל" שאמור לאשר או לא לאשר ואתו. הוא לא בתפקיד ה"ילד" ביחס אליהם, אלא בתפקיד ה"אבא" (לא מי שמנסה לקחת מהם מקום, אלא מי שיודע כבר ליצר מקום בעצמו ומברך אחרים ביצירתו (שכל מקום הוא יצירה)). וגם זה עתיד לפנות את מקומו לסוג אחר של קשר. כי גם "אבא" שייך לעולם הסימביוטי.
- ואחר כך יש לו ניסיון פרי לימוד והעמקה, המאפשר לו לזהות את דפוסי התקשורת הצורניים, והמיומנות לא להיכנס ולשחרר מעגלי תקשורת תוקעים. המיומנות הזו כוללת את היכולת לאבחן הנחות מוקדמות המבקשות להשתלט על השיחה, ואת היכולת להציף אותן ולבטא אותן למרות ה"התנגדות" שלהן להיראות. הוא שם סימן שאלה על המובן מאיליו.
- אחת מאותן הנחות היא ההנחה שקודמת לדפוס תגובה כזה או אחר והיא ההנחה שחייבים להגיב. הוא ידוע שהוא לא חייב להגיב. וזה עוזר לו להגיע למצב של תשובה (וממילא למפגש חי עם האחר).
- אחד הדברים שעוזרים לי בכל זה הוא היכולת שלו להישען על גופו, ועל לחות הרגש הנמצאת בתוך הגוף. זה הבית שממנו הוא בא ואליו הוא חוזר, ממנו הוא מקבל את תובנותיו. לעולם אינו לבד. הוא עצמו הנו קהילה. ההישענות על הגוף היא גם סוג של מהלך שבעצם קיומו לא מאפשר את המהלך האחר החברתי-הסתדרותי. או שאתה עסוק באחד או שאתה עסוק בשני. ועצם תשומת הלב לגוף בבחינת מה יש, הוא הימנעות מן העיסוק בניהול מערכת יחסים חברתית.
- הוא מסכים לחיות את חייו באופן בלתי רגיל. ורואה ב"פחד" התרגשות. הוא לא מתמכר למחשבת ה"רגילות" כאילו אפשר לעבור את ההרצאה הזו ללא משבר, ושהכול יהיה בסדר. החיים, בכל רגע שלהם, הם משבר (לידה (ומוות). הוא מוכן למות. ועל כן אינו חושש שיקרה דבר "בלתי רגיל" שמכאן והלאה הכול יהיה אחר. אכן, הכול הולך להיות אחר. הוא רואה בפחד התרגשות. ולא נכנס למגמה של התנגדות לפחד.
- הנקודה האחרונה בעצם מתחברת לקודמת לה – הוא מסכים להרגיש גם את הפחד. ואדם שמסכים להרגיש, שמחובר להרגשתו, הכול בסדר עמו. הוא זורם מתוך הבעתו. דברים זזים. וכבר אמרתי בעבר שהקושי אינו במקומות הקשים שאנו עוברים דרכם, אלא בעובדה שאנו נתקעים בהם. כל עוד יש זרימה, הכול בסדר.
- הוא נזכר בחירותו. נזכר לא מלשון עבר, אלא מלשון התעוררות. הוא מתעורר לחירותו. מה שמסיע לו בכך יכול להיות גם זיכרון פילוסופי מופשט – ידיעת לבדותו.
ומדוע אמרתי קהל לא אוהד, ולא פשוט קהל עוין? כי עם קהל עוין, ברמה מסוימת זה יותר קל. זה מביא אותי למרכיב הנוסף – המשבר הממשי. כי גם אם האדם לא היה מיומן בתקשורת משחררת ונתקע עמוקות, מגיע הרגע שאי אפשר יותר, ואז יש משבר. התנגשות. כבר לא מחביאים דבר. והדבר הזה בפני עצמו יש בו אלמנט של ריפוי. כלומר, להסכים להסתכסך, הוא גם צד ומוצא מתקשורת קושרת. כבר לא יכול להיות רע יותר מזה, יש התייאשות, התרסקות, מגיעים לקרקע. ומשם, אפשר, גם אם לא תמיד, לגדול. זה מהלך שמצד אחד מפגיש באופן נוכח עם הממשי, וכבר יש בזה ברכה (יציאה מעולם הפנטזיות הסימביוטי), מצד שני מנער את כל המחשבות הטפיליות. זהו מצב אנרגטי שיכול לזכך.