חצי חיים ♦ שיחות ת"ם ♦ קיימות ♦ קונקרטיזציה ♦ הנוכחות עושה את השינוי ♦ עמידה נוכח ההוויה ♦ השיחה או היחס ♦ התממשות הכוונה ♦ אומנות השיחה ♦ נוף השיחה ♦ מפה ♦ התחנות במפה ♦ מעטפת השיחה ♦ מספר מילים על היחס בין דמות ורקע ♦ שני שלבי שיחה ♦ מנגנון התקשורת הקושרת ♦ שלושה רצונות ♦ שני מעגלי שיחה ♦ ירידה בקומות ♦ מעגל הלקיחה ומעגל הנתינה ♦ הליכה לאיבוד וחזרה הביתה ♦ מה שמפריע הוא מה שעוזר ♦ שאלת המסע
חצי חיים
אני חושב שזה נכון לגבי רובנו: אנחנו חיים רק חצי חיים. רוב הזמן אנחנו לא מביעים את מלוא יופיינו, לא מצליחים לבטא את מלוא עדינותנו ועוצמתנו. אנו שרויים בתוך עולם ששייכותנו אליו מסוכסכת, מנהלים בתוכו מעין חיים מושאלים, מוסטים, כביכול חיים של מישהו אחר.
נדמה לי שזיקתנו זו אל המציאות, על שלל התחושות שהיא מלווה בהן, היא שיקוף של זיקתנו אל הזולת האנושי. זו התקשורת המורכבת שיש לנו עם אנשים אחרים, שנדדה מעולם התקשורת האנושית, ונעשתה לפריזמה העקרונית דרכה אנו בוחנים את העולם.
תקשורת זו אינה עניין תיאורטי, היא חוזרת ומגשימה את עצמה באינספור שיחות הממלאות את שגרת יומנו. הבחירות שאנו עושים בתוך השיחות הללו, האיכויות שמגיחות בהן, האופנים שאנו נפגשים בהן, הדקדוק שלהן, התגובתיות ההדדית, כל אלה הם הבשר ממנו נבנית הזיקה המהותית שלנו אל אנשים אחרים, ובסופו של דבר אל כלל המציאות. אם נצליח להביא ברכה אל תוך המקום הזה – השיחה האנושית – ייתכן שברכה זו תנדוד אל כלל חיינו, ותעשה את העולם הזה מקום טוב יותר לחיות בו.
הנה כי כן, קיבלנו עלינו משימה מעשית – לטפח את אומנות השיחה.
שיחות ת"ם
"תיקון" השיחה, הוא תיקון האדם-עולם.
ואת זה אנחנו משיגים בשני אמצעים:
בהתנסויות בשיחות מיוחדות – נקרא להן שיחות ת"ם.
ובהפנמה של העקרונות והכלים שנלמדו בשיחות ת"ם אל תוך שיחות שנעשות על אם הדרך וללא כותרת מיוחדת.
ועל מנת להיות מעשיים במידת האפשר, אנחנו רוצים להתמקד בשיחה שבין שניים. ושם לטפח את הכלים, את הערנות, וללמוד איכות חדשה של שיחה.
בהקשר הרחב יותר אנו קוראים לאיכות זו [[איכות דיאלוגית]] והיא יכולה לאפיין גם שיחות קבוצתיות או מהלך תוך נפשי, ולהתיחס באופן כללי למערכות יחסים, ומגלמת גם זיקה עקרונית אל ההוויה. אבל כרגע, וזה נושאו של מבוא מעשי זה – אנו מתמקדים בשיחת שניים.
קיימות
בדיעבד, ודווקא דרך העיסוק הקונקרטי בשיחה נראה שהיריעה הרבה יותר רחבה. שהרי אי אפשר לבודד את השיחה המסוימת הזו משיחות אחרות, מן הרקע התרבותי של המשוחחים, מאורח החיים שלהם, מן התובנות והאמונות שלהם, מדרכי הפעולה שלהם, ועוד. כל אלה מחלחלים אל תוך השיחה המקומית ומשפיעים עליה, מי לטובה ומי לרעה.
לא נרצה להתעלם מכל אלה – ועל כן תקשורת משחררת מתייחסת אל כלל המרקם, ורואה עצמה לא רק כאומנות-שיחה, אלא גם כתנועה חברתית, כאורח חיים, כגישת מחקר, וכקוד מוסרי – ואף על פי כן כל אלה לא יפזרו את המיקוד בשיחה ובכליה המעשיים.
לכלי השיחה המעשיים יש מקום של כבוד בתוך המרקם הכללי. אלה, ודווקא בגיבושם הקונקרטי, נותנים למפעל כולו קיימות. הם מהווים גרעין של התגבשות שאפשר להתייחס אליו, להסכים אתו, לחלוק עליו, להנביע ממנו משמעויות חדשות, להתחבר אליו או לפרוש ממנו. דווקא המעשיות צמודת הקרקע שלו, הארציות שלו, היא גם ההזדמנות לתת עוגן לכלל המרקם ולעשותו מסוים.
אבל גם אם לא, גם אם נישאר בתיאור הצר והמצומצם ביותר של מפעלנו – פיתוח, טיפוח ולימוד כלים לשיחה אנושית-דיאלוגית, דיינו. כל השאר כבר ידאג לעצמו.
קונקרטיזציה
שיחה אנושית היא מיקרוקוסמוס.
ושיחת ת"ם – שיחה עם כוונה לתשומת לב – היא הזדמנות להכיר את המיקרוקוסמוס הזה, להכיר את נופו ונוף דרכיו, וללמוד ללכת ולהתמצא בו. כאן יכול אדם לבחון מחדש את יחסו אל החיים ולעשות בו שינוי אמיתי.
אחד המקומות המובהקים שבהם שיחה ממשית יכולה לעשות שינוי אמיתי הוא [[שיחת צל]].
ואכן, מזווית אחת, כל שיחה ממשית היא קונקרטיזציה של שיחת רקע. וכאשר שיחת רקע היא שיחת צל, הרי שקונקרטיזציה זו היא ההזדמנות הטובה ביותר להתיר אותה, ולחולל בה שינוי שיזרים אותה (ואת האדם) למחוזות חדשים.
שיחת צל, במובן הרחב ביותר, מגלמת את יחסו של האדם למציאות.
הנוכחות עושה את השינוי
אין זה האדם שעושה את השינוי.
במובן עמוק, האדם לא יכול לשנות את עצמו. שהרי עצם הניסיון הזה מפצל אותו בין זה שמנסה לשנות, וזה שאמור להשתנות. ומכיוון שהוא עצמו מזוהה קודם כל עם זה שמנסה לשנות, וזה האחרון הרי כבר יודע איך צריך להשתנות, בעצם הוא נשאר בגדר אותו "צריך" ואינו פורץ באמת לדרך חדשה.
אין זה האדם שעושה את השינוי, זו [[הנוכחות]].
והאדם לוקח חלק בשינוי בהסכמתו להיות נוכח. הוא לא משנה, הוא מתמסר לשינוי. וככל שהוא מתמסר באופן נוכח יותר, כך הריפוי הוא עמוק יותר.
ובהתאמה, מה שעושה את השינוי בשיחה הממשית איננו הפעולה של כל אחד מן המשתתפים, אלא הנוכחות הבוקעת בתהליך המפגש, והנכונות של השניים להתמסר לה.
והנוכחות היא תמיד פלא.
עמידה נוכח ההוויה
לא מה האדם עושה ואפילו לא איך הוא עושה אלא המקום ממנו הוא פועל – עמידתו נוכח ההוויה – ההתייצבות שלו.
והעיקר הוא ההתייצבות. ההתייצבות מגלמת את הזיקה של האדם למציאות, ומבטאת את ה"הנני" שלו.
כמו בורר הערוצים במקלט רדיו, היא מכווננת את האדם, ומגדירה אל אלו "תדרים" של ההוויה הוא יתחבר. אבל בשונה מבורר התחנות ברדיו, אין זה רק מעשה מכאני-פסיבי, אלא מעשה מוסרי-דיאלוגי – סוג של הכרעה הצומח מלב החירות ועולה מנקודת הייחוד של האדם. מה שיש בהתייצבות הזו – זה האופן שבו שותף האדם בתוך המציאות, עוזר בכינונה, ומתנחל בה.
ויחד עם זאת, התייצבות זו איננה דבר סופי ומסוכם מראש. יש לה נפח של לימוד והבשלה – היא הולכת ומזדככת עם השנים.
השיחה או היחס
אז מה התכלית של התקשורת המשחררת – לעזור לתקן את היחס של האדם למציאות, כך שיהיה אוהב יותר, ערני יותר, בוגר יותר, מכבד יותר, עוצמתי יותר, דיאלוגי יותר, או לתקן את השיחה (או לשכלל את מיומנות השיחה)?
האם השיחה היא אמצעי לתקן את היחס (הזיקה), או היחס (האחר, החדש) הוא האמצעי לתקן את השיחה?
או בניסוח נוסף: האם תיקון היחיד משרת את תיקון החברה, האנושות, התרבות, הקהילה, או להפך – תיקון הקהילה הוא המפתח לתיקון היחיד?
יש מובן שבו השניים זהים, כי יחס, ככלות הכול, לעולם אינו מנותק, ולמעשה מבטא את השיחה היותר רחבה, היותר מופשטת (שיחת הרקע) שהאדם נתון בה. כלומר, ייתכן שמה שקראתי לו "יחס" או "זיקה" הוא בעצם סוג של עמדת שיח. ומכיוון שאדם כל הזמן נתון בשיחה, בין אם ממשית ובין שיחת רקע, (למעשה הרבה שיחות), אז הוא ממילא גם מבטא עמדת שיח מסוימת.
וכך, תיקון השיחה הקונקרטית הוא מפתח לתיקון שיחת הרקע, שהוא המפתח לתיקון עמדת השיח (הקונקרטית והכללית), שבתורו הוא מפתח לתיקון השיחה הקונקרטית, וכך במעגל אחד שבאמת אין להבחין בו ראשית ואחרית.
התממשות הכוונה
על פניו – הכוונה היא העיקר. אם האדם הוא אוהב חיים, מכבד את הזולת, מוכן להיפגש ממש ולא רק לנהל יחסים, כי אז כל שיחה שייכנס אליה תהייה מבורכת.
אם העיקר הוא הכוונה – אותה התייצבות של "הנני" שעמה נכנס אדם לשיחה – אז מדוע בכלל לעסוק בשיחה עצמה? מדוע לעסוק בה כנושא מחקר (ולטפח בה כלים) ומדוע בכלל להיכנס אליה בפועל?
מדוע לא להסתפק באומנות זיכוך הכוונה? מדוע לא להתמקד במוכנות, בעבודה על היחס, בתפיסת העולם המגבה את היחס, וכן הלאה?
משלוש סיבות:
- כי הכוונה יכולה להיות תיאורטית, ולעולם אין באמת לדעת אותה עד שהיא מתגשמת. לא רק שאין לדעת אותה, אלא היא עצמה לא בעלת ממשות עד שהיא לא הופכת לתנועה של ממש בעולם. אפשר שאדם ישב במערה ויעסוק בתיקון יחסו אל המציאות, אבל הוא לעולם לא ידע אם אכן תוקן דבר, עד שירד מן ההר ויתחיל לדבר עם אנשים. לא רק שלא ידע, אלא שבפועל, עד להתנכחותה הממשית היא תהיה רק בגדר קיום פוטנציאלי – רוח ללא גוף.
- כי הקונקרטיזציה של הכוונה – התממשותה בשיחה – עושה את השלב הבא. היא מניעה את העולם למחוזות חדשים. בתוך הגשמה זו היא לומדת להכיר את עצמה באופן חדש, וגם תורמת ליצירת המציאות. או בניסוח אחר – כי זו ייעודה של הכוונה, להוליד דבר בעולם הממשי. רוצה אלוהים שניפגש ממש, ולא היה טורח בכוונה אם לא הייתה מבוא למפגש.
- כיוון שבאמת, ברוב המקרים, הכוונה אינה מזוככת. ועיקר עניינה של השיחה הוא לזכך את הכוונה, למרק אותה, לדייק אותה, להעיר אותה.
כך שהשיחה היא תמיד מהלך בו זמני של גילוי כוונה והגשמה שלה. היא מגלה את עצמה, מתעוררת לעצמה, ואגב כך גם עושה את השיחה. כך ששוב, השיחה והיחס מעגל אחד הם.
אומנות השיחה
הנה כי כן, הגיע הזמן להתמקד באומנות השיחה, ולהתייחס מראש את המקום המעורבב, שבו הכוונה לא ברורה, והרצון לא ברור, והאמירה לא ברורה, והשיחה משייטת לה בין שרטונות, מתגעגעת לדבר מה, נבהלת מדבר אחר, נעה במעגלים, לא יודעת עצמה.
ואם יכול לקרות כאן משהו חדש הרי זה משום שתמיד ובו זמנית יש מספר מעגלי רצונות ושכבות כוונות, ושיחות רקע – כולם נתונים כחומר גלם בתוך השיחה.
ומה שיכול לקרות בשיחה כזו הוא שהרצונות והכוונות ילכו ויתמקדו ילכו ויתבררו, תנועת המשמעות תקבל תנופה, ולפתע תתרחש סוג של פריצה. מהלך יצירתי חדש ייוולד. ומתוכו יחזור האדם להרגיש את חירותו. במקום הזה כמו נוצר סוג של היפוך, תחושה עמוקה של שייכות תציף אותו – הוא ירגיש שחזר הביתה. באותו רגע גם יגלה שפה חדשה שפה, שפה שאמנם תשתמש באותן מילים מוכרות, ובכל זאת תהיה אחרת מזו שהשתמש בה קודם.
אבל כמובן, במציאות רק בנדיר זהו מהלך דו שלבי. אותה פריצה שנעשתה לצד אחד, יכולה לחזור ולסגת, השייכות מתפוגגת, הכוונה שוב הולכת לאיבוד, הרצון כבר שוכח את עצמו, המילים כבר לא ממש.
ומה קורה כאן בעצם?
נוף השיחה
הבה נפרוש קצת יותר את נוף השיחה. ננסה להבחין בין מרכיביה, להבין מה קורה בה, ואיך קורים בה הדברים.
ברור שכל ניתוח כזה של מרכיבים הוא תלוי נקודת מבט. יש דרכים רבות שאפשר לספר את סיפור השיחה. במקרה של תקשורת משחררת הניתוח הזה נעשה בהשראת הכוונה – הרצון להגיע לדיאלוג תלת-מימדי. ממילא הוא גם מספר סיפור מסוים על השיחה.
אפשר היה לומר שבחירה זו בסיפור מסוים היא בחירה מוטת, ובמובן הזה חוטאת לאובייקטיביות שהייתה יכולה להיות נחלה של התבוננות ניטראלית יותר על השיחה. אבל למעשה – וזה חלק מתפיסת העולם הדיאלוגית – אין מקום שהוא שום-מקום שאפשר ממנו להתבונן על הדברים באופן ניטראלי. כל התבוננות נעשית על ידי מישהו מנקודת מבט מסוימת. ואדרבא, דווקא זה שאנו ערים לכוונה של סיפור זה, ולא מתחמקים מנקודת המבט המסוימת שלנו, על האכפתיות שבה, יש בכך לעשותה גם ממשית יותר. אנחנו כבר חיים בתוך העולם, ומבטנו מלא תשוקה.
מפה
אתחיל בתיאור סכמטי של שיחת ת"ם, מעין מפה שתוכל לעזור לנו ליצור שפה משותפת של התייחסות ולהבנות את הכלים בתוך ההקשר הנכון.
שיחת ת"ם כאמור, הינה שיחה מלאכותית משהו, שמוכרזת כשיחה, והמשוחחים מפנים לה זמן מיוחד. אפשר ששיחה כזו תהיה יותר מובנית – מעוגנת במספר חוקים, ואפשר שפחות, אבל בכל מקרה שיחה כזו מכילה גם רובד שלא רק משוחח, אלא גם ער למה שקורה בשיחה. כלומר הוא לא רק מקום לברר בו דברים אחרים, אלא בעצמו התרחשות, וערנות להתרחשות זו. לא רק מקום להעביר אינפורמציה, אלא מציאות-תקשורתית – מקום מפגש.
הנה אם כן תאור סכמטי של השיחה:
ליבת השיחה (מעגל ההוויה) מורכב מן המדבר והמקשיב. אלה מוגדרים ברמות שונות ומתחלפים ביניהם. בלב המעגל נמצא הריק, הנוכחות, הפלא.
ליבת השיחה עטופה במעגל תמיכה. מעגל זה כולל הן את אקט העצירה וההפרדה, על הכוונה שבו וחוקי המסגרת שלו, והן התמיכה בפועל כפי שנעשית על ידי אדם שלישי, או על ידי פונקציה שיכולים לקחת על עצמם המשוחחים גם בהיעדר אדם שלישי זה. ביחד כל זה מהווה את המעטפת של השיחה. המעטפת היא סוג של ממברנה שבו זמנית מייחדת את השיחה הזו במרחב ובמזמן, ועושה אותה יחידת משמעות אחת. מתוך כך היא גם יכולה להיזון מרקע שהוא יותר רחב ממעטפת זו. המעטפת הזו ממקדת, משקפת, ובוררת מן הרקע הרחב יותר. לכן תיאורה כממברנה – מסננת.
סימנתי שני שבילים העוברים מן המעטפת אל הליבה – אחד הוא הכניסה לשיחה, שמכיל בתוכו גם את ההתכוונות וזווית הכניסה, והשני היציאה, או הזריעה הנאורה. היציאה במובנה הברור ביותר הוא הסיום של השיחה, אבל זה יכול להיות גם כל יציאה מקומית בתוך השיחה למעגל התמיכה, או מעבר לו.
אף על פי שמפה זו מתארת שיחת ת"ם מובנית (כזו שבה אומרים "הבה נדבר", ומייחדים זמן ומקום), אני מאמין שהיא רלוונטית לכל שיחה באשר היא. כל שיחה, גם שיחה על אם הדרך, יוצרת סביבה מעטפת המבדילה אותה מסביבתה. כל שיחה גם זו עם המוכר במכולת אגב קניית מצרכים, יש לה את העצירה שלה, החוקים שלה, והתמיכה שלה. גם אם היא לרגע, היא מייצרת מיקרוקוסמוס קטן הניחן באקלים משלו, ואשר – כהתרחשות חיה – מקרין על סביבתו.
התחנות במפה
ועתה ביתר פרוט:
המדבר
טוב להתייחס אל ה"מדבר" בתור המוקד. לא רק המדבר בפועל, אלא מי שהדיבור אצלו.
המדבר, בתור מושג מופשט של הדבר שרוצה להיאמר.
מבחינה זו המדבר אינו האדם אלא הקול, והאפשרות שהקול יהיה מדובר. כמובן האפשרות הזו קשורה להקשבה – גם זו של אדם חיצון וגם זו של אותו אדם שקולו נשמע.
הקול, בו זמנית הוא צר יותר מן האדם ורחב יותר ממנו.
צר יותר מן האדם כיוון שלאדם יש קולות נוספים. רחב יותר מן האדם כיוון שהוא לא שייך רק לאדם אלא לשיחת רקע, לתרבות, לבריאה, וכן הלאה.
באופן טבעי המדבר מתלכד עם המדבר בפועל. אבל אפשר גם לדמיין מצב שבו המדבר דווקא מתקשה לדבר, והמקשיב מדבר את קולו.
המקשיב
בהתאמה, המקשיב אינו רק זה שלא מדבר באותו רגע, אלא בן הזוג של ה"קול". זה יכול להיות גם האדם עצמו, גם האדם שממול.
המקשיב מילד בהקשבתו את הדיבור, הוא מהווה סוג של רקע לדיבור, אבל בשונה מן המעטפת – הממברנה – הוא חלק ממעגל הוויה לא חלק מן השיקוף.
העצירה
העצירה מתבצעת בממדים שונים. תחילה זו ההפסקה של שגרת היום כדי להגיד "הבה נדבר". "הבה נדבר" זה שעוצר התרחשויות אחרות ומפנה זמן ומקום קורה במינון זעיר גם בשיחה על אם הדרך שכביכול אין בה הכרזה על שיחה. העצירה בשיחת ת"ם היא בו זמנית ההחלטה, המודעות להחלטה, ותנאי המסגרת המגשימים אותה הלכה למעשה ("עכשיו אנחנו מתפנים לדבר שעה וחצי").
במסגרת ה"עצירה" אפשר לכלול גם את פרוט חוקי המסגרת לשיחה – חלקם מודעים וחלקם לא, ומתוך המודעים חלקם יכולים להיות מובנים ומכוונים כמו בשיחת ת"ם מובנית. חוקים אלה של ה"משחק" הם גם חלק מיצירת התכוונות – הקריאה בשם של מהות השיחה. למשל, שזו שיחה שלא רק מיועדת לפתור סכסוך, שהיא מיועדת להגיע לנוכחות, וכן הלאה.
התומך
בשיחת ת"ם מובנית אפשר שיהיה אדם שלישי, המתבונן על השיחה בלי להתערב בה, ובעצם נוכחותו שומר על המעטפת. הוא מגלם בנוכחותו את ה"שלישי". בו זמנית מהווה כתובת אמיתית לתלות שלישי זה ולגבש אותה באופן קונקרטי, וגם סוג של חסם מפני כל מיני שלישיים אחרים.
די בנוכחותו הקשובה, אבל אפשר גם שישאל שאלות מנחות, או יתערב באופן לא שופט. על אי-השפיטה של השלישי אני כותב במקום אחר.
כשאנו מגיעים לשיחות ת"ם פחות מובנות, אפשר שתומך זה יהיה הפונקציה התומכת ללא אדם ממש. ואפשר שכל אחד (בעיקר המקשיב) ישרת את המעטפת. הסכנה ל"ניהול יחסים" במקום הזה ברורה, ועל כן אני מסייג מאוד את מקומו של התומך והאומנות של התמיכה.
הכניסה – ההתכוונות – זווית התנופה
האופן שבו אדם נכנס לשיחה יש לו השפעה גדולה מאוד על אופייה של שיחה זו. אם למשל אב ניגש לבנות עם בנו פאזל, לכל המפגש ביניהם תהיה איכות אחרת לגמרי אם יבין את ה"שיחה" כממוקדת בפאזל ובבנייתו היעילה והנכונה, או אם יראה כאן הזדמנות למשחק ומפגש שבו הפאזל הוא רק תרוץ. מה הוא הנושא של השיחה המתקיימת ביניהם? זה דבר שיכול להתברר תוך כדי השיחה, אבל זה גם דבר שאפשר להתכוון אליו מראש. התכוונות כזו בעצם תכניס את הדברים אל תוך הקשר מסוים. היא תתחבר לשיחה פוטנציאלית מסוימת ולא אחרת. (למשל שיחה "חינוכית", בה האב ממלא את תפקידו ב"זמן איכות" עם בנו).
הכניסה כוללת את זווית הכנסה, ואת התנופה (שניתנה לה משיחה אחרת, או מרקע קודם, או מרקע כללי).
ההתכוונות דומה לאופן שבו ממקדים זכוכית מגדלת, היא קושרת את המעטפת אל תוך השיחה. ממקדת את המעטפת ואת הרקע שמעבר לו אל תוך השיחה החיה.
היציאה
וכשם שלכל שיחה יש כניסה וזווית כניסה שיכולות להשפיע הרבה על אופייה של השיחה, כך גם מן הצד השני כל שיחה מגיעה לסיומה, ויש תהליך של יציאה המלווה סיום זה. הדברים לא נגמרים פתאום. אפילו אקט היציאה הוא זעיר, בכל זאת הוא נוכח, ויש לו אופי משלו. איך יוצאים – לזה יש משמעות בדיעבד על השיחה, אבל גם על הרקע ושיחות אחרות. ובפרט: בתהליך הזה של היציאה משיחה, יש עניין באפשרות לזרוע באופן נאור את פירות השיחה. ועל כך במקום אחר.
במקביל אפשר להתייחס אל היציאה לא רק כסיום השיחה, אלא כתהליך שיכול לקרות בתוך השיחה, ויותר מפעם אחת. אלה סוגים שונים של אתנחתאות, סיומי פרק, ומעברים. הרבה פעמים אלה גם יציאות אל מעגל התמיכה.
וכשם שיש אומנות של ליבת השיחה, כך שי אומנות של כניסה לשיחה ואומנות של יציאה משיחה.
מעטפת השיחה
לסיום תאור זה צריך לומר עוד מספר מילים על הממברנה:
במקום אחר אני מתאר ביתר פרוט את פעולת מיקוד תשומת הלב ותפקידה של הממברנה בתהליך זה, בשלב זה אני רוצה להדגיש מספר פונקציות של המעטפת.
– המעטפת מבדילה ומסננת החוצה.
– המעטפת ממקדת – נותנת לרקע להפוך לדמות.
– המעטפת משקפת ומחזירה.
– המעטפת רואה (עדות).
טבעה של המעטפת הוא שעושה את השיחה למה שהיא (למשל סימביוטית או דיאלוגית).
ומה שעושה את המעטפת למה שהיא בא מבחוץ: מן הרקע הכללי, מהכלים שהוכנו מראש, מתובנות ואורח חיים, ומאקט העצירה. אבל גם מבפנים בעצם ההתרחשות של השיחה ובאופן שמשתמשים בה המשוחחים בכלים.
ואם לחזור לכלים שפועלים מבפנים, בהתרחשות החיה של השיחה, עיקר מהות השימוש בהם קשור בכינונה ההולך ומתבהר של מעטפת זו. טבעה של המעטפת היא שתעשה את ההבדל בין שיחה הסתדרותית לשיחה הבעתית, או בין שיחה של התנגדות לשיחה של אהבה.
מספר מילים על היחס בין דמות ורקע
ומתוך כל הפונקציות של הממברנה, העיקרית היא האופן שבו היא מסננת/ממקדת את הרקע כך שתיווצרנה זיקה ורציפות בין רקע חיצוני (שיחות רקע או שיחות צל) לבין הדמות בליבה החיה של השיחה. כל אירוע הקורה בפנים השיחה, בפנים המעטפת, הוא שיקוף של הרקע שאליו נוצרה הזיקה דרך פעולת המעטפת. כל דמות יוצרת את הרקע שלה, ולמעשה הם חלק ממציאות אחת שאי אפשר לנתק ביניהן. על הזיקה בין הרקע לדמות אני כותב בהרחבה במקומות אחרים, וכאן אני רוצה להדגיש את הדברים הבאים:
– בהתייחס לחומר מסוים אותו היא מעבירה הממברנה שקופה (כשם שביחס לחומר אחר אותו היא חוסמת היא אטומה). למעשה היא יוצרת רציפות שלא הייתה אפשרית לפני כן בין דמות לרקע. קושרת אותם כשני מופעים של אותו עניין. ה"נראות", דרך משל, היא מציאות ששוטפת את כל מרחב הראייה שלנו ללא גבולות ברורים, ובכל זאת אופייה המיוחד (למשל הצבעים שבה) הם פעולתה של הממברנה (במקרה הזה איבר הראייה).
– פעילות המיקוד יוצרת מבנה של עיקר וטפל. משמע, מארגנת מחדש את המציאות באופן היררכי, ובעל עומק. לארגון זה יש משמעות פואטית-אנושית – הוא מבטא את האכפתיות.
– ישנם חילופים מתמידים בין רקע לדמות. מה שהיה לפני רגע במוקד, גולש אל הרקע, ונעשה לחלק מן הרקע שבעזרתו מתמקדים בדמות חדשה. האופן שבו נעשית דמות לרקע באופן מברך נוגע למה שכיניתי "זריעה נאורה".
– המיקוד מזמין תנועה. המיקוד עושה תחנה. התחנה מזמינה תנועה. התנועה בתורה מזמינה מיקוד חדש.
את הדמות אנחנו רואים, ואת הרקע אנחנו רואים משתקף בדמות, אבל הממברנה, הנמצאת בתווך בין השניים, תפקידה ממזג אותה באיחוד הזה של דמות ורקע, והיא הדבר שהכי פחות נגיש לערנות שלנו. היא הכי שקופה. ויחד עם זאת, היא אחת העובדות הדומיננטיות בעולם החי.
הממברנה מאפשרת את המיקוד על ידי פעולה כפולה של "הפרדת המים שמתחת מן המים שממעל". כלומר, היא יוצרת מציאות חיצונית, רקע חצוני, התומך באקט המשמעות שבפנים השיחה. המיקוד עושה את הרקע לבעל ממשות. היעדר מיקוד גם לא מאפשר לרקע להיות מסוים – הוא נותר בתור ערבוב של הרבה רקעים, ובעיקר לא נוצר מבנה היררכי של עיקר וטפל,ש הוא מהותי ליצירת "מקום" (או תחנה).
המקרוקוסמוס מהדהד עם המיקרוקוסמוס – הממברנה מאפשרת את ההתארגנות המהדהדת הזו בין קני המידה השונים כך שאנו מוצאים את הגדול בתוך הקטן. כך מתאפשר מבנה פרקטלי של המציאות.
שני שלבי שיחה
אני רוצה לעבור עתה לתיאור תהליכי של השיחה ולעסוק בהתרחשות הקורית לאורך ציר הזמן. תאור תהליכי זה נוגע ללב השיחה – למעגל ההוויה, אבל נתמך ומקבל את אופיו מן המעטפת.
ממבט מלמעלה נראה ששיחה עוברת דרך שני שלבים.
השלב הראשון מגשש את דרכו, מהסס, נע במעגלים, נוטה להתפרק לכל מיני כיוונים, ופעמים רבות הוא נושא עמו את החותם של שיחה מוסטת – שיחה שמתקשה להתמקד, שקורית במספר רבדים בו זמנית, שיוצרת ערפל, והולכת לאיבוד בתוכו.
בשלב השני מתרחש סוג של מיקוד, בדרך כלל בעקבות נגיעה ב"נקודה חמה", ועם המיקוד יכול גם להתרחש סוג של היפוך.
אפשר לראות דבר דומה בפעילות של ילד: בשלב ראשון הוא מחפש, מגשש, וכל גירוי חיצוני מפריע לו ומפרק את תנופת הפעילות שלו. אבל כאשר הוא כבר נכנס לפעילות משתרר שקט של עומק. בשלב הזה ההפרעות שוב לא מפריעות לו. באופן מוזר, הוא דוחה החוצה מה שלא שייך לו, אבל מזהה מייד מה שכן שיך ואוסף אותו לצורך הפעילות שלו. הקשב שלו בשלב הזה סלקטיבי באופן שבונה היררכיה של עיקר וטפל ובונה עומק. אם לפני זה הכול הרגיש אותו הדבר, כעת לכל דבר יש טעם בהתאם למקומו בארגון של עיקר-טפל.
מנגנון התקשורת הקושרת
התרחשות זו אופיינית במידה רבה לכל שיחה. כל שיחה מתחילה את דרכה כגישוש ומגיעה למיקוד בהמשך. אבל במה שנוגע לתקשורת קושרת דומה שתהליך זה מתקשה להתמצות: לא מצליח להיווצר מיקוד (תחנה), וממילא גם לא נוצרת תנועה כהמשך למיקוד. השיחה נותרת לפיכך בתחום השלב הראשון, שמלבד אופיו המעורפל הוא גם נושא עמו את כל האפיונים של מאבק אינטרסים, התנגדות, ודיכוי עצמי.
לצורך העניין אני רוצה לחזור בקצרה ולהזכיר את המנגנון שעומד מאחורי התקשורת הקושרת והמרחב השיחתי שהיא מכוננת.
מדובר בפרידה שלא הושלמה (או פרידה שהוחלפה בניתוק), ואשר כתוצאה ממנה האדם חוזר ומבקש אחר שייכות בדמות של שייכות סימביוטית בלא להבין ששייכות זו כבר לא שייכת אליו.
הוא עושה זאת מכיוון שהוא סבור שאין שום ברירה אחרת. הוא צמא לשייכות, והיא מדמה שיש רק שתי אפשרויות העומדות לפניו: או שייכות או ניכור. ומכיוון שגם השייכות הסימביוטית מטעימה אותו סבל, הוא נע הלוך וחזור בין קירבה לריחוק ובפעולה פועמת זו גם מייצר את כל אותם "מבני הסתדרות" שאחר כך נטפלים לאנשים ומפרקים את פעולת המשמעות.
לו רק היה מבין שישנה שייכות אחרת, שהיא לא פחות שייכת – השייכות הדיאלוגית, כי אז היה חדל לחפש אחר שייכות שאינה מתאימה לו.
כתבתי "לו רק היה מבין" אבל הנה, זו בדיוק הבנה זו שקשה לו כל כך בעודו שרוי במציאות הסימביוטית. הניסיון להבין בדרך כלל מובן כניסיון "להבין בראש", כסוג של תהליך של שליטה. במקרה הזה זה לא עוזר – השייכות הדיאלוגית דורשת הבנה מסוג אחר.
כל ההסבר הזה, כבודו במקומו מונח, עדיין לא יכול לעזור לאדם לעבור משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. הוא חשוב כרקע, אבל במציאות הדברים נדמים כחזקים יותר מאתנו, ושיחת הצל כובשת את הווייתנו כמפגש-לא-מפגש. לכן השיחה הממשית כה חשובה. זה המקום בו האדם יכול לגלות מחדש את השייכות הדיאלוגית והנוכחות המפכה בה, ואגב כך גם לזכך את מידתו הבוגרת.
הלימוד של הדבר הזה הוא חלק מן ההקפה שיכולה לעזור לנו למקד את תשומת הלב במקומות הנכונים.
למשל, אנו מבינים שחלק בלתי נפרד מתקשורת קושרת הוא ההתנגדות למציאות. וכל סוג של התנגדות רק ממשיך ומזין את המנגנון, כולל אותו סוג של שיח המדבר על ה"אגו" והצורך להיפרד ממנו.
שלושה רצונות
נחזור, אם כן, אל השיחה הממשית, ונזכיר ששיחה יכולה להיות מאוד מעורבת בכוונותיה ומיקודה, וחלק מכוחה כשיחה ממשית הוא אותו תהליך של התבררות והזדככות ומיקוד. האדם נכנס לשיחה כשהוא חושב שהוא רוצה דבר אחד (אולי אפילו באופן לא מודע) ויוצא מן השיחה כשהוא מבין שהוא רוצה דבר אחר. אפשר לומר שרצונו השתנה, אבל אפשר גם לזהות שבעצם הרצונות השונים שכנו כל הזמן בתוכו ברבדים שונים.
זה נכון במיוחד לשיחה של תקשורת קושרת: אף על פי שהנגיש והבולט ביותר הוא רצון אחד (כוונה אחת, התכוונות אחת), למעשה כבר באותו רגע מתקיימים בו (בו זמנית) שכבות נוספים של רצונות.
אני מגדיר שלוש שכבות של רצונות. בכל שכבה כזו יש סוג אחר של מיקוד: המה הוא האחר (התוכן), ה"למי" הוא אחר (הבנת האדם שממול), וה"למה" הוא אחר (הרצון או המוטיבציה).
הקומה העליונה היא קומת הבסדר: זו של הבסדר-לא-בסדר, המקום של הקווים המקבילים, של ההתנגדות ומאבק האינטרסים. כאן, אני רוצה לנצח את האחר, רוצה שישתעבד לרצוני, שלא יפריע לי, וכן הלאה, זו קומת הרודנות.
קומת הביניים היא הקומה הסימביוטית. כאן אני כבר לא רוצה להשמיד את האחר או לרדות בו, אלא רק רוצה לקבל ממנו אישור ואהבה.
וקומת הקרקע היא קומת החירות. כאן אני מגלה את מקומי בהוויה ואת כוחי לאהוב גם ללא אישור.
שני מעגלי שיחה
למעשה קומת הבסדר והקומה הסימביוטית מייצרות ביחד מעגל אחד המזין את עצמו – מעגל ההישרדות. ומנגד אותה קומת ביניים יכולה גם להיות חלק ממעגל החירות ולכונן את מעגל היצירתיות.
למשל:
כאשר אדם מבקש משהו מאדם אחר שמולו וזה עונה לו בשלילה, הוא יכול לקרוס אל כל אחד משני המעגלים – לקריסה אחת אני קורא ניתוק והיא תכניס אותו למעגל ההישרדות. לקריסה שנייה אני קוראה פרידה והיא תכניס אותו למעגל היצירתיות והחירות.
בלי להיכנס לעומק המשמעות של שני מושגים אלה, אפשר לחוש את משמעותם: בתהליך הניתוק האדם נעשה מנוכר להרגשתו, חוזר למקום של שליטה, וחוזר לתפקד, כשהוא מלווה בצל המדלל את חיוניותו. בתהליך של פרידה אדם כואב את כאב הדחייה ומתוך כך מוצא מחדש את קרקע חירותו.
תהליך הניתוק הוא חלק מבנייה של ממברנה שלא יודעת למקד. היא מבדילה בין האדם לעולם. בין סובייקט לאובייקט. תהליך הפרידה הוא חלק ממברנה שיוצרת רצף בין הסביבה לאדם, היא מזמינה נוכחות.
ירידה בקומות
יש מובן שבו תהליך ההתמקדות וההבעה הישרה, שהם תמצית התקשורת המשחררת, הוא תהליך של ירידת קומות עד לקומת החירות.
האדם מתחיל ממקום של התנגדות (לאדם שמולו, למציאות בכלל) ומאבק אינטרסים,
מגלה תוך כדי שיחה שמה שמסתתר מתחת לזה זה הצורך שלו בשייכות, אותה הוא נוטה לפרש באופן סימביוטי (תאשר אותי, תאהב אותי),
ודרך יכולתו להביע את כאבו, הוא יכול להגיע עד אל המקום המשוחרר שבו הוא מבין את נפרדותו הדיאלוגית. במקרה הזה ההרגשה של הכאב, הנכונות לכאוב את הדחייה והבדידות, יכולים להיות שער אל החירות. יכולים, אבל לא חייבים להיות. כשאדם מכיר את קרקע החירות הרי זה שער, אבל כשהוא לא מכיר אותה, הירידה אל השכבה הסימביוטית תשגר אותו בחזרה במעלה ההליכה לאיבוד – בחזרה אל השליטה וההתנגדות, אשר הוא חווה אותם כדרך היחידה להבטיח את השייכות שהוא זקוק לה כל כך.
מעגל הלקיחה ומעגל הנתינה
שלושת השכבות נחלקות אם כן לשני מעגלי תנועה – שני מרחבי שיחה. בכל מעגל כזה יש צמד של שכבות המזינות זו את זו. המעגל הסימביוטי הוא חילופין בין השכבה הסימביוטית לשכבה מאבק האינטרסים, ואילו המעגל הדיאלוגי נע בין השכבה סימביוטית לשכבת החירות. שני מעגלי התנועה מייצרים שתי שפות – ההסתדרותית, וההבעתית.
אני משתמש באופן מתחלף במושגים "מעגל סימביוטי", "מרחב הישרדותי", "מרחב הסתדרותי", "מאבק אינטרסים", "מרחב של אין מקום". עיקר העיסוק כאן קשור בהנדסת אנוש – במציאת מקום בתוך המרחב ההישרדותי – שהוא גם המרחב של דעת האחרים (הסיפורים המקביליים). במקום הזה האדם האחד לא סומך על האדם האחר שייתן לו את האישור שלו הוא כה זקוק, ועל כן הוא לוקח בכוח – מנסה לשלוט על רוחו ונפשו. אני קורא למעגל הזה גם מעגל הלקיחה. או בצרוף עם השליטה – לקיחה-שליטה, או לקיחה ודחיפה. במקום הזה האדם אפילו לא מעז לבקש. הוא לא יודע איך.
מנגד ישנו המעגל הדיאלוגי. כאן עיקר העניין הוא ההבעה, היצירה, החיבור. זו שפה אחרת לגמרי. במקום הזה האדם כבר מבין שהעיקר מבחינתו אינו לקבל אישור מן האחר, אלא דווקא למצוא בעצמו את הכוח לאהוב. זהו מעגל של נתינה וקבלה. או מעגל של הבעה. הוא נשען על היש ומביע אותו.
אני מדמיין את שני המעגלים כשני מעגלים הנעים בכיוונים שונים, אחד כיוון שבונה אנרגיה ומעצים, ואילו השני דולף אנרגיה ומחליש. אחד כביכול נע עם כיוון הסיבים, עם הכיוון הטבעי של גלגל השיניים, והשני נגדו. אחד הוא של און-אונות, ואחד הוא של אין-אונות, אחד של אהבה (ללא תנאי), אחד של אהבה על תנאי.
אף על פי שכל עניינו של מעגל הלקיחה הוא לעשות מקום (בתוך המרחב המקבילי ובכלל) בפועל תנועה זו היא תנועה של אין-מקום.
ומנגד תנועת הנתינה יוצרת מקום.
הליכה לאיבוד וחזרה הביתה
כפי שאמרתי למעלה האדם נגרר למעגל הראשון, מעגל הלקיחה כיוון שאינו מכיר שייכות אחרת, אלא זו הסימביוטית. הוא מכיר רק בחלק העליון של ה"שמונה" (כפי שמוצג באיור למטה), לא בחלק התחתון שלו. הוא נכנס למהלך של שליטה האופייני לשכבת הצדק, אשר ניזון מן הצורך הסימביוטי באהבה ואישור. בניסוח אחר אפשר לומר שהוא "צף" – שומר את ראשו מעל המים, נזהר לא לטבוע.
יש מובן שבו החצי העליון של השמונה משקף את החצי התחתון של השמונה, כעין תנועת מראה שלו. וההפך גם נכון.
בהקשר הזה אני רוצה להזכיר שהדרכים שבהם אנחנו הולכים לאיבוד הם גם הדרכים שבהם אנחנו חוזרים הביתה, ואותה תנופה שלוקחת אותנו אל עולם החרדה והשליטה, יכולה לשרת גם את המעבר בשער, את תהליך הפרידה, וחזרה למעגל הדיאלוגי. אנחנו יכולים לראות את זה קורה לפעמים בזמן של מצוקה גדולה, אם נפשית אם גופנית, (למשל כאשר אדם מתמודד עם מחלה סופנית) והוא פורץ ממעגל ההישרדות אל תוך מעגל היצירה.
מה שמפריע הוא מה שעוזר
אז במה מתמקדים? בשיחה או במה שעוצר את השיחה? במה שבמוקד השיחה או במה שמפריע לשיחה? בנוכחות או במה שמפריע לנוכחות?
וכאן אנחנו רואים עקרון חשוב – הילדים האבודים שלנו, בשאיפתם לחזור הביתה, גם מורים לנו את הדרך לשם. או בניסוח אחר: אנחנו חוזרים הביתה דרך אותם שערים מהם הלכנו לאיבוד. מה שמפריע הוא בדרך כלל לא סתם מפריע, ולא במקרה מפריע, הוא מפתח חשוב לאותה משמעות ונוכחות שאנו מבקשים ואשר רגע לפני כן סברנו שהדבר מעכב אותנו.
ועל כן, זה לא כל כך משנה במה מתמקדים – בתנועה או במה שעוצר. גם העצירה באה ללמדנו תנועה. ולמעשה, את אותה תנועה שמבקשת נפשנו מלכתחילה.
רק שחשוב לחבר את כל זה להקשר הנכון ולהבחין בין מודעות לערנות. מודעות היא מצד העצירה שמסתפקת בעצירה, ערנות היא מצד העצירה כשלב ראשון בתנועה.
שאלת המסע
כל מה שתיארתי עד כאן הוא תאור סכמטי למדי של נוף השיחה, ואני רוצה לפנות כעת אל השאלה המעשית: האם יש אומנות של שיחה שאותה ניתן ללמוד ואשר תוכל לעזור לאנשים לנוע למקום של חירות. מקום בו יוכלו לבטא את מלוא העוצמה והעדינות שלהם?
בהקשר הרחב – האם השיחה עצמה, השיחה הממשית, יכולה להוות מצע להתפתחות (של האדם, של התרבות, של הדיאלוג)?
ומה יעשה אותה כזו?