שיחות רקע ♦ שיחות צל ♦ השלישי ♦ עוד על שייכות סימביוטית שלא בעיתה ♦ עוד דוגמאות לשיחות רקע, לשיחות צל, ולשלישי

שיחות רקע

במונח "שיחות רקע" אני מכוון לכל אותן שיחות שכביכול מתנהלות בראשנו במקביל לפעילותנו היומיומית. אני אומר "כביכול", כי אני מעדיף להגדיר אותן כשיחות שאנו נתונים בהן, ולא הן נתונות בנו.

הן יכולות להיות קשורות ל:

1. שיחות עם אנשים ממשיים שאנו ממשיכים שיחה אחרונה שהייתה לנו אתם,
2. או לשיחה עקרונית שיש לנו אתם, והיא חוזרת ומגשימה את עצמה בשיחות מקומיות וממשיות (אפשר להגדיר "מערכת יחסים" כשיחה עקרונית שכזו),
3. והן יכולות להיות קשורות לאנשים לא ממשיים – אנשים שכבר לא בחיים, דמויות של ספרים, או נציגים של מוסדות – קהלים מסוג זה או אחר.

בין היתר, שיחות הרקע מלוות גם שיחות ממשיות שלנו באופן כזה שהשיחה מתקיימת כמו על שתי קומות – השיחה הקונקרטית והשיחה האחרת, הרחבה יותר.

בעקרון שיחת הרקע מעניקה את ההקשר לשיחה המתרחשת במוקד, כאן ועכשיו. היא מגדירה למשל את ז'רגון השיחה, ומסייעת באופן כללי ליצירת המשמעות במרכז. באופן זה המלודיה המקומית (של השיחה הממשית) שייכת למלודיה הכללית ומוזרמת בעזרתה אל אופקי השכחה היוצרת.

אבל לא תמיד זה כך, וכאן אנחנו נכנסים לשיחות הצל.

שיחות צל

הן סוג מיוחד של שיחות רקע – שיחות רקע הפורעות את המשמעות ומונעות להגיע אל ליכוד של מה, למי, למה (מל"ל) המתגבש באקט ההתכוונות. וכך בשעה שאדם מדבר עם מי שמולו יש כל מיני הפרעות קשב שמונעות את המפגש – את הליכוד של המשמעות.

שיחות הצל מתחזקות את אי-המפגש על ידי שמירה על שיחה מוסטת – שיחה של נציגים או דמויות, או תחליפים. (כולם שמות דומים לאותו הדבר). שיחה לא מגיעה לכדי מיקוד-מיצוי-זרימה.

דווקא אי הממשות של המפגש (כלומר היעדרו) ובייחוד המפגש-לא-מפגש שמתרחש מתוך התחככות יומיומית עם מישהו בלי להגיע אתו לשיחה של ממש, הם המתחזקים את שיחות הצל בתור שכאלה. אדם יכול להיות עסוק כל הזמן בשיחת צל עם זוגתו – לא זו שהוא מתחכך אתה כל הזמן במסדרונות ביתו, אלא זו שהוא משוחח איתה כהמשך לשיחתם האחרונה או על רקע מחלוקת עקרונית ביניהם. כל דבר שהוא עושה, כעת, קשור לאותה שיחת צל שאוספת אותו אליו ומכתיבה את התנהגותו. זהו אפקט מאוד חזק, ולא משחרר. כל דבר שהיא עושה מתפרש כעת כמו נעשה להרגיז אותו, ואל כול דבר הוא מגיב באותו מונולוג פנימי כביכול.

במקום להיפגש ממש, הם מנהלים יחסים (למשל, מנהלים משא ומתן כנציגים של מעצמות). הם לא מדברים באופן ישיר אלא רק באופן עקיף, מוסט, כמו אל דמויות במראה. (ואפשר לדמיין אדם שנמצא בחדר מראות ומנסה בין כל דמויות המראה למצוא את האדם האמיתי שהוא המקור של כל ההשתקפויות הללו – ואליו לפנות).

ההבחנה זו בין ניהול יחסים למפגש ממש, היא אבחנת יסוד בתקשורת משחררת.

השלישי

במונח "השלישי" אני מתכוון ל"קהל" הלא אישי הנוכח בכל שיחה.

לכל שיחת רקע יש את השלישי שלה. (לא רק לשיחה הממשית).

בדרך כלל הקהל הוא הקהל של "הבסדר-לא-בסדר". כלומר שעוסק בשאלת השייכות דרך המדיום הסימביוטי.

כאשר אדם נתון, למשל, בשיחת צל עם אשתו, ייתכן שהקהל המלווה אותו הוא אמו שאמרה לו רק אתמול שאשתו לא מסודרת. אמו, לא דיברה עם בנה, לא פגשה אותו, אלא רק פלטה איזו הערה השייכת לשיחת הצל שלה. הבן, מצדו ייתכן שהתעלם, אולי אפילו התנגד, חש מורת רוח, אבל בינתיים גם נרתם לאותו קהל שאמו דיברה כביכול בשמו. מה שמאפיין את הקהל הוא המקבילות שלו: הדיבור הלא אישי ("ככה לא עושים אצלנו בגן"). זו לא רק ההערה של האם, כביטוי ליחסה הצונן אל אשתו, אלא דרך הערה זו נדלקה כל השיחה המסוימת הזו של ה"בסדר-לא-בסדר". וגם אם הבן לא בהכרח מסכים, הוא נעשה פתאום קורבן לאותה שיחה שיש לה נופח קהלי. שוב יש להדגיש, אין זו האם, אלא האדם המגובה בקהל – ייתכן שכל שיחות הצל הן סוג השיחות המקבילות.

כאשר ישוב ויפגוש את אשתו ייתכן שיעיר לה בדיוק את אותה הערה על כך שאינה מסודרת (אף על פי שכביכול התנגד לה מול אמו). אשתו מנגד, תחוש את המטען העודף של אמירתו, אם לא תהיה מודעת למה שמפעיל אותה, עלולה להגיב באותה מטבע – בהתנגדות. חשה שמבקשים לשטח את יכולתה ליצור משמעות באופן יוצר וחירותי.

נחזור רגע אל האם: היא יכלה לבטא את כעסה על אשת בנה באופן אישי – לא באופן מקבילי. במקרה כזה לא הייתה נולדת שיחת הצל. הבן היה פוגש את אמו, ואת אמו בלבד, וכשהיה פוגש את אשתו מחדש, לא היה נתון בתוך המבט המנוכר עליה.

אני אומר את זה כדי להדגיש שמה שמשפיע זה לא עצם המצוקה של האם מול אשתו אלא האי-מפגש, או המקבילות, או הקהל, שהם כולם שמות זהים לאותו עניין שהרי המפגש הוא מוקד – קווים מתכנסים, ושיחת הצל מונעת את כינוס הקווים, מתעקשת לשמור על המקבילות, על השיטוח של המקבילות. לכן זהו אי מפגשה של האם, (כלומר בשומרה אמונים לקהל אנונימי בתור הנציג שלו עלי אדמות), אשר מזין את שיחת הצל של הבן מול אשתו. (או בניסוח אחר – השעבוד שלה שמשעבד אתה אחר – לא צידה החירותי).

זו אם כן הדרישה המהותית ביותר של הקהל השוכן בתוך שיחת הצל – אל תיפגש!

עוד על שייכות סימביוטית שלא בעיתה

אני חושב שהטעות של הסימביוטיקה קשורה בניסיון ליצור מקום בתוך המקבילות. ועל מנת להקצין אפילו אומר שהקושי הוא לא בזה שאנו מבקשים אהבה ממי שמולנו, אלא שאנו מבקשים אהבה מן המרחב המקבילי (כלומר שיעשו לנו מקום במרחב המקבילי). אני אומר "על מנת להקצין" שכן בדרך כלל אני אומר שהמצוקה נובעת מכך שבמקום לאהוב אנו מחפשים אהבה ממי שמולנו, שיאשר לנו שמותר לנו לאהוב. כעת, על דרך ההקצנה, אני אומר לא עצם בקשת האהבה, אלא הכתובת שאליה אנו מפנים את הבקשה – הנציג של הקהל.

לא די לנו באהבה של מי שמולנו. הוא אמור, באהבתו, לאשר אותנו למען הקהל.

הקהל, כמובן, הוא תמיד יותר שווה מן האדם שמולנו. כי זה שמולנו עתיד לחלוף, אבל הקהל, יש בו מן הנצחיות. ובחוויה שלנו, רק הקהל יכול לפתור בשבילנו אחת ולתמיד את בעיית החיים. רק הוא יכול למוסס את שיחת הצל המחניקה שאנחנו נתונים בה. כי מי הוא האדם שמולנו, אם אין קהל מאחוריו?

והקהל הוא תמיד שיחת צל המגובה על ידי קהל משלה. כלומר יש יחסים של הזנה הדדית בין הקהל הדמיוני לבין הדמות הממשית המייצגת אותו, אין האחד יכול להתקיים ללא האחר.

עוד דוגמאות לשיחות רקע, לשיחות צל, ולשלישי

ועוד לפני שאני מתחיל בדוגמאות, רוצה להעיר שלא כל שלישי הוא קהל מקבילי. אפשר שהשלישי יהיה קבוצת שייכות מסוג אחר לגמרי – קבוצת שייכות דיאלוגית – קהילה אורגנית. ומה שמאפיין את השלישי הזה שהוא לא תובע קורבנות אדם – הוא לא דורש מאף אחד להיות נציג שלו. אדרבא, כאשר אדם נישא על ידי השלישי הזה, הוא חש את החירות המלאה שלו להיות הוא, בתמיכה עמוקה של כל אותה קהילה שלו המלווה אותו באשר ילך.

לדוגמא ילד בן חמש החוזר ומציק לאחותו, ולמעשה מנהל שיחה עם אמו. לא רק עם אמו הנוכחת אלא גם עם אמו שמדברת בשם עקרונות חינוכיים מסוימים ונמנעת מלפגוש אותו. לצורך העניין אפשר לקרוא לה – אמו המקבילה. האם לילד בן חמש יש כבר שיחות מקבילות? האם כבר הוא עומד למשפט הקהל? אני חושב שכן.

עד דוגמא: אדם נוסע במהירות העולה על המותר ומעלה על דעתו שמשטרה הייתה עשויה לתפוס אותו, וכבר הוא מנהל שיחה עם השוטר שבדמיונו – מחפש כל מני תירוצים. השוטר, כמובן הוא יצור מקביל, אולי גלגול של עמדת שיח שהייתה לו עם אביו.

והייתי רוצה לומר שכל אדם נתון בכל זמן נתון במספר שיחות רקע או שיחות צל. שיחות שלא לגמרי הסתיימו. ומבטאות את מערכות היחסים המשמעותיות שלו בחיים. אולי שתים עשרה בממוצע.

אבל אדם גם מאמץ לעצמו שיחות רקע מקבילות – אנחנו מומחים בזיהוי תסריטים אפשריים. למשל מורה שעומד בכיתה מול שלושים תלמידים. הוא מאמץ את שיחת "ילדים חסרי עכבות אלה זקוקים למשמעת". הוא מנהל את מערכת היחסים מולם בתור "הם", גם כאשר הוא פוגש בילד היחיד – הוא מהווה עבורו "שיך לסוג הזה של ההם". יכול להיות שמה שידרבן אותו לאמץ שיחת רקע זו הוא שיחה שהוא שמע בעבר בין שתי מורות שביטאו אותה באופן הקונקרטי ביותר והמקרין בטחון ביותר. וזה מה שעובר לו בראש גם אם אינו מסכים לכך. ייתכן שהוא קרא דבר שנכתב בנימה דומה באיזו כתבה בעיתון, ייתכן שהוא שומע את הוריו, או כל אפשרות אחרת. וכך כשהוא נמצא מול הילד המסוים הזה שבא לבקש את הכדור בחזרה, הוא נתון בתוך השיחות הללו, שלהן הוא נאמן ולא לילד מולו. הוא שומע את הקולות הללו עוטפים אותו, והוא מדבר אתם, משרת אותם, מראה להם. מה שקורה כאן עם הילד, הוא רק מהלך בתוך שיחה אחרת. הוא בעצמו, המורה, מנסה להיות ילד טוב, מול הקהל המקבילי. כל אותן שיחות לא מאפשרות לו לפגוש את הילד מולו. הילד מולו מרגיש כמובן את יחסו של המורה, ומתנהג בהתאם, ממלא את תפקידו בתסריט.

ושוב, בסך הכול נראה לי שמספר תפריטי היסוד שאנו עובדים על פיהם הוא לא גדול מאוד.

עוד דוגמא: בחור פוגש בחורה. ברקע למפגש שלהם, שניהם מנהלים שיחת צל לא מדוברת של אנס ונאנסת. (או בגרסתה הפחות בוטה – האם הוא רק רוצה לשכב אתי?) וכמובן כל אחד יכול להתייצב בעמדות שיח שונות בשיחה הזו. (למשל הבחור: "לא, מה פתאום, זה לא מה שאני רוצה, אני רציני" או "מה היא משחקת אותה קשה להשגה, הרי זה גם מה שהיא רוצה בסופו של דבר" או כל דבר אחר) כל אחת מעמדות השיח הללו, הן רפליקות מתוך סרט. ושניהם מכירים כבר את הסרט הזה, רק שהם לא בטוחים תמיד באיזה סרט הם משחקים. כך או כך, זו שיחה מוסטת כיוון ששום דבר מכל זה לא מדובר (והוא לא מדובר גם כשהוא לכאורה מדובר). הם לא פוגשים זה את זה, רק מנהלים יחסים. ולא סתם אני מדבר על סרטים – כשאנחנו רואים סרט קולנוע, הכול די צפוי, גם כשלכאורה הוא לא צפוי. בורר יש דרמה בדרך להגשמה השלמה של התסריט, כל מני חריקות וחריגות, אבל בסופו של דבר האם אי אפשר לסכם את כל הסרטים שיש לשתים עשרה סרטים?