מסגרות חיות

  1. ועדיין ובכל זאת אני שואל – האם אנחנו זקוקים למסגרות בחיינו? האם יש מובנויות שעלינו לעצב באופן מלאכותי כדי לתמוך בערנותנו? האם אנו זקוקים להלכה?
  2. מקל העיוורים: הנה אדם עיוור אשר נותנים בידו מקל עיוורים. בימים הראשונים המקל הוא רק מחיצה, במקום להרגיש ישירות בידיו את הקיר שמולו, יש מקל שעומד בתווך. הוא מרגיש אותו, לא את הקיר, ולכל היותר הוא יכול לנחש משהו על הקיר מתוך המקל. אבל יום אחד הוא מתעורר והנה פלא: שוב לא את המקל הוא מרגיש, אלא את מה שנמצא בקצה השני שלו. המקל כאילו נעשה חלול, ובמקום מחיצה הפך לחלון. תשומת הלב שוב לא נעצרת במקל, אלא דרכו ומעבר לו.
  3. דבר דומה קורה לנו כשאנו לומדים להשתמש במילה חדשה (אולי בשפה זרה) תחילה עלינו לתרגם אותה לעצמנו. היא כולה עצם אטום ואנו נעזרים במילים אחרות כדי להבין אותה. אבל מגיע היום ואנו מוצאים את עצמנו משתמשים בה כדי להבין מילים אחרות. בשלב הזה כל המרקם שלה משתנה, קשיותה מתמוססת והופכת להיות חלל של הבנה ותחושה דרכו זורמות אלינו משמעויות חדשות.    
  4. ויש כאן מהלך כפול המקופל בכל תהליך של יצירת משמעות. תחילה המיקוד (כמו הפיקסציה בתנועת העיניים): המיקוד יוצר את העצם. קשיח, אטום, סותם אור. אחר כך התנועה: כשאנו מפנים מספיק תשומת לב לעצם הזה, הוא נעשה חלול, הופך לסדק של מעיין, רקע למשמעויות חדשות, לעצמים חדשים, והזרימה מתחילה. כאשר נוצרת כעת תנופה של משמעות היא עוזרת למיקודים חדשים להתרחש, מולידה עצמים חדשים אשר בתורם ממשיכים לתמוך בתנועת המשמעות ולהוסיף לתנופתה. הנה כי כן, מהלך תשומת הלב שבו נעשה דבר מה לעצם (עצירה), הוא רק השלב הראשון בתהליך הפיכתו לסדק (תנועה). כל התגבשות היא גם סדק, כל מושג הוא גם מעיין, והרבה קשור לאופן שבו אנו זורעים – ליחס שלנו לתהליך ההתגבשות – למה שאנו מכניסים בו בעודו מתמצק.  
  5. ואם אנו מזהים ערנות עם היכולת להגיע לתנופה של משמעות – שהרי התנופה הזו היא גם המחברת אותנו לקרקע-מקור-ערנותנו – כי אז מה שעוזר לתנופה הוא גם מה שמעיר אותנו. וראוי להבחין בין שני שלבים. כי בשלב השני, כאשר אדם כבר נמצא בתנופה, מה שלפני כן הפריע ופרק את תהליך יצירת המשמעות, נעשה לחומר גלם בעוצמת התנופה. אבל בשלב הראשון, כשהתנופה רק מתחילה – אנו מתמודדים עם שאלת הפרעות הקשב והריכוז – עם אי היכולת לסנן תנועות טפיליות (שלא פעם מקבלות את הצורה של סיפורים מקבילים), אי יכולת ששורשה הוא מוסרי – לא מכאני.  
  6. נדמה לי שאנו נוטים להתייחס אל המסגרת כמשהו מכאני, כזה שאמור להחליף את טורח החיים. ועצם היחס הזה – בין אם בשלב יצירת המסגרת ובין אם בעת השימוש בה – כבר עושה אותה למשהו ששב ומרדים אותנו. ואני רוצה להציע להתייחס אליה כמשהו אורגני-חי כמו סוג של ממברנה (סוג של מסננת) הבוררת בשטף השיחה מה להתמקד בו. מסננת כזו אינה מנתקת – היא מפרידה. פעולת ההפרדה היא שהופכת אותה למשען לערנות. (בשונה מפעולת הניתוק המבודדת וקוטעת את חומר ההזנה הבא לאדם מעבר למחיצה).
  7. היותה מסננת מאפשר לה גם להשתנות כל הזמן. היא שומרת קשר עם החוץ, מתאימה את עצמה למשמעות הנוצרת, ולחיוניות המפכה. היא לא עושה הזרה – היא מכילה. ובכל זאת היא עדיין מסגרת – פתוחה להוויה, אבל לא פרוצה להוויה. ומכאן היחס ה"פתוח-לא-פרוץ".
  8. אבל היחס ה"פתוח-לא-פרוץ" שעושה את המסגרת למסננת רגישה וחיה, קשור לכך שאנו רואים בעצירה רק את השלב הראשון בתנועה. ביהדות – תכלית הידיעה שלא נדע. אנחנו יורדים בתחנה, אמנם, אבל זה רק כדי לעלות לאוטובוס החדש. כל זה קשור ליחס שלנו אל המסגרת – האופן שאנו מבינים את תכליתה. והיחס הזה הוא שעושה את ההבדל. הייתי אומר לסיכום: בלי המוסר המסגרת לא תעבוד. ובהרחבה: על מנת שהמיקוד יהפוך לתנועה, יש צורך בזמן, מוסר, ואמונה. בלי זה, אנו נידונים ללכת לאיבוד במגדלי בבל – מוסדות שהפכו חשובים מן האדם.
  9. מה אני עונה, אם כן, לשאלת ההלכה? מי הוא שצריך לענות? רוצים אתם תשובה מוחלטת (אטומה), או מסכימים לתשובה עם חורים (מסננת)?   
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *