להרגיש בלי זנבות-כי

  1. ניקח שוב את יוסי בתור דוגמא. הוא משתתף בקורס ומוצא את עצמו מקנא במישהו שאמר דברים חכמים. כולם מהנהנים בראשם כשהמישהו מדבר, ואפילו המרצה אוהב אותו יותר. כמובן, זה רגש ילדותי לחלוטין, על גבול הפיגור. הרי כולנו כאן ללמוד ולתרום זה לזה, וכן הלאה וכן הלאה. ובכל זאת יוסי מרגיש שאין לו מקום. הוא מחייך עם כולם ומהנהן גם, מגניב איזו מילת ביקורת כראוי לאדם חושב והגיוני, אבל נמנע מלהפגין כל סימן לאיבה. זה לא שום דבר אישי. הכול בסדר. הוא רק אוכל את עצמו שהרגשות שלו כל כך פרימיטיביים.
  2. מיותר לציין שהביקורת הפנימית הזו לא עוזרת. אבל אולי לא מיותר לציין שהביקורת הפנימית הזו היא היא האחראית הראשית לתחושת ה"אין מקום" החונקת את גרונו. הוא חש מגורש. אבל מי שגרש אותו, אינו אותו מישהו שאמר דברים חכמים, ואפילו לא העובדה המצערת שהוא ילדותי כל כך, אלא הוא עצמו (אכן רק הוא לבדו מסוגל למעלל גירוש נפשו), אשר לא הרשה לעצמו להרגיש את מה שהרגיש.
  3. מה זאת אומרת? הרי הביקורת באה רק אחר כך. קודם הייתה הקנאה (אותו רגש מיותר) ואחר כך הוא הרגיש לא בסדר עם הרגשתו ובהתאם הגיב בהתנגדות לעצמו. כך לפחות זה נראה מרחוק. אבל כשמתקרבים קצת יותר, כשמגדילים את האירועים הקטנטנים שמהם מורכבת תנועת הנפש, מגלים שבאמת מצב העניינים הוא הפוך. קודם הייתה הביקורת. גם זו העקרונית המהווה את תשתית נפשו. אבל גם המקומית מאוד. כי בהתחלה היה ניצן של הרגשה, רעננה, ומקורית, בשורה ממעמקי נפשו, אבל מיד לכך קופד ראשה והיא גורשה ממחוזות הנפש אל עולם הגלות. זה קרה כל כך מהר עד שהוא אפילו לה הצליח לשים לב למה שקורה. הדבר הבא שהוא פגש זה את רגש הקנאה מתדפק על דלתותיו, מנסה לכבוש את נפשו. ונדמה לו שזה מה שהיה מלכתחילה. אבל באמת הקנאה היא רק גלגול מאוחר למשהו אחר.   
  4. ומה היה במקור? אינני יודע, רק אחת אני יודע: העובדה שהרגש שלו קיבל אופי אובססיבי, מעגלי, חונק-מקום, קשורה לעובדת הגרוש. וקודם לגרוש היה משהו אחר. וגם את זה אני יודע: שהמשהו האחר הזה לא רק שהיה לגיטימי אלא הוא נולד כדי להביא עמו ברכה. באמת לא היה צורך לגרש אותו, רק להקשיב עמוק יותר.
  5. מותר להרגיש הכול. אמנם בילדותו למד אחרת: אם רצה לקחת את העוגייה הגדולה לעצמו או אם לא רצה לתת את צעצועיו לאחרים אמרו לו – זה לא בסדר. ובכל זאת אני מתעקש – מותר להרגיש הכול. דגש על הכול. ממילא האיסור על הרגשה לא באמת מבטל הרגשות, הוא רק דוחה אותם למחוזות העיוורון. משם הם חוזרים חמושים ברודנות, וצמאים לכבוש מחדש את מקומם בנפש האדם. וזה הכלל אם כן: כל רגש אובססיבי הוא הרגשה שהוגלתה (מבחין אני כך בין רגש להרגשה). והדרך להתמודד אתו היא לא להמשיך להתנגד אלא להחזיר אותו בתשובה שלמה הביתה.
  6. אומר זאת שוב: מותר להרגיש הכול. לא רק שכל הרגשה לגיטימית, אלא כל הרגשה מזמינה כבוד עמוק למקור ממנו היא באה. אין רגש ילדותי או מפגר או לא ראוי. יוסי לא רוצה להשאיל את רכבו לחבר. והרי החבר הזה עזר לו כל כך הרבה פעמים בעבר! איזה מן יוסי הוא! קטנוני וקמצן! והוא עושה הרבה כדי לאלף את הרגשתו הלא ראויה. אבל לרגש לא צריכה להיות כל הצדקה כדי להיות. הוא מה שהוא. עובדה. 
  7. וגדולה האומנות שלומדת להכיר ולכבד הרגשות ללא זנבות-כי. אדם לא מרגיש משהו כי מוצדק להרגיש כך, או כי זה ראוי, או הגיוני, או כי הכעיסו אותו, או כל סיבה והצדקה חיצונית. הוא מרגיש כי הוא מרגיש. והוא לא מספח להרגשתו את השלב השני הזה, המתקן. הוא מרגיש בלי התגובה, בלי ההבנה, בלי ההצדקה, בלי ההתארגנות מחדש, פשוט מרגיש. גולמית. ישר. ומתמלא בברכת היותו.
  8. אכן, כשמסכימים לשהות עם ההרגשה, כשנמצאים שם, פוגשים, כואבים, ומשחררים את השליטה, נפתח אט אט קסם הריפוי. מסתבר שאותה הרגשה היא לא רק גחמנות של נפש קטנונית אלא קול קורא לחזור הביתה, וחוכמה ממעמקים. כשמסכימים להרגיש, להגיע עד לב הסערה, מגיעים למקום של שקט והדברים מתחילים צנוח קומה אחר קומה עד אל הלב החי, המזין בעוצמה וחיוניות. כאן מגלה האדם תמיד שניים: את החירות היסודית של נפשו, ואת החוכמה שביקשה ללמדו הרגשתו.  
  9. הנה כי כן, הרגשה זה לא משהו שצריך לעשות אתו משהו – זה מה שיש. אין היא שייכת לעולם הצריך – שער היא לעולם החירות. ומה שמצמצם את הווייתנו, וחונק את מקומנו בעולם הזה, לא קשור למה שאנחנו מרגישים אלא למה שאנחנו מסרבים להרגיש. זו הגלות הגדולה ביותר של הנפש. כאן נעשה האדם קורבן של רגשותיו (לא הרגשותיו). אלה הם המחוללים סביבו בסערה ולא נותנים מנוח לנפשו.
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *