סיפור של מישהו אחר
- אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
- אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.
- והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
- לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
- ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
- לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).
- מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.
- והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
- תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
- וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.
- ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
תגובה אחת על סיפור של מישהו אחר