לדבר בלי עומס
- השיעור הזה, במובן מסוים, הוא הצד השני של השיעור הקודם – שם דיברתי על האפשרות להרגיש בלי זנבות-כי, וכאן אני רוצה לדבר על האפשרות לדבר בלי תוספות של עומס.
- לצורך העניין נחזור ליוסי. הוא מחכה לזוגתו שמאחרת וכאשר היא מגיעה סוף סוף הוא אומר לה: "למה את תמיד מאחרת?". הוא כועס עליה, זה ברור, אבל מעבר לביטוי כעסו הוא עושה עוד דבר: הוא תופר עליה סיפור מקבילי, ומכניס אותה לתוכו – זה העונש שלה – הוא עושה אותה למָשֶהו, מעניש אותה בסיווג-ניכור. הלשון המקבילית באה לידי ביטוי בין היתר בשימוש במילה "תמיד". וכמובן אפשר לצרף למשפחה גם מילים כמו "כולם", "אף פעם", "הכול" וכן הלאה, בהם הוא משתמש בהקשרים אחרים.
- במילים אחרות, האדם לא אומר רק את מה שהוא אומר, אלא גם מוסיף אגב כך עוד מטען. המטען הזה, בלי שהוא מודע לכך, נתרם כולו כדי לפרנוס עולם הסיפורים המקביליים. אלה אותם סיפורים שאחר כך מסתובבים בעולם ונטפלים לאנשים אחרים. הוא נתן ידו לעניין שתוצאותיו מרחיקות לכת. לו היינו לומדים כולנו לדבר בלי העומס, לא היו סיפורים מקביליים מתקיימים.
- פעמים רבות זה נעשה באופן מאוד עדין ולא מורגש. לכן אין לתת בעומס סימנים חיצוניים, אלא כמילה זו עצמה לחפש את החותם האנרגטי שלו – היותו תוספת הרוכבת על הדיבור הישר – עומס. לעומתו ניצב הדיבור הישר, הנקי, המפריד, שאינו לוקח חלק בטוויית סיפורים, אלא נותר נאמן לעצמו, אומר את מה שהוא רוצה להגיד.
- לדיבור העמוס יש סב-טקסט הסתדרותי – הוא מושך בחוטים, מיצר קשרים, עושה "סדר". למשל: ביום אחר הוא אומר לזוגתו בלי כל כעס: "אולי כדאי שתצאי יותר מוקדם מן הבית". ולכאורה הוא נתן לה עצה ידידותית שנועדה להקל עליה להגיע בזמן למפגש חשוב. אבל בעצם, הוא חזר והאכיל את הסיפור, בעודו מחליש אותה, הנוכחת, הממשית. אכן הוא לקח אחריות עודפת. ועודף האחריות הזה (שהוא סוג של חוסר אחריות) מסתובב עכשיו חופשי בעולם ונעשה כלי בידי הסיפורים המקביליים. אגב, היא תוכל להרגיש את העומס גם בלי להבין אותו – אולי תרגיש "התנגדות לא מוצדקת" ליוסי – ובכן, מוטב שתלמד להאמין לעצמה, לא לחינם היא מרגישה את מה שהיא מרגישה.
- ולכאורה בפעולה זו של העמסה פורק האדם את טעינותו שלו: משחרר את כעסו, תחושת אשמתו, חרדתו, או כל דבר דומה לזה. אבל לי נדמה שזה יותר עניין של הרגל. משהו שעושים אותו גם אם הקלתו היא זמנית וכמעט בלתי מורגשת.
- האפשרות לדבר דיבור ישר ללא עומס, נפתחת לא רק ביחס למקרה פרטי זה או אחר, אלא היא מהווה סוג של היגיינה נפשית, כמעט הייתי אומר קוד-אתי, שאדם חוזר ומתאמן בו לאורך חייו, כשהוא עומד בפיתוי הזנת סיפורים מקביליים ובוחר כל פעם מחדש לא לעשות זאת. לא רק לטובתו המקומית, או מתוך כבוד לאדם מסוים זה או אחר הנמצא מולו ברגע נתון, אלא מתוך בחירה עקרונית ומקיפה יותר – כבוד לחיים באשר הם.
- אגב, זה נכון לא רק לגבי סיפורים רעים. גם בסיפורים טובים אפשר לסגור בני אדם: "היא אימא נהדרת" (רק חסר לה שלא!).
- בעולמה של המסורת נקראה העיסוק הזה בעומס בשם "לשון הרע". הוא מתפרט וכולל בתוכו את אבק לשון הרע, ועוד דקויות רבות אחרות שקשורות במחשבות, ובסיפורים טובים לכאורה שאנו מבקשים לספר על מישהו אחר. לי חשוב להדגיש לא את המראה החיצוני של הדברים, אלא את המקום שממנו הדברים נאמרים. העומס הוא חתימה אנרגטית ברורה. למשל: "יש לאבא שלו הרבה כסף". זו יכולה להיות אמירה תמה לחלוטין, או עמוסה (תלונה, אבק לשון הרע, רמיזה).
- ואפשר לברר את קיום העומס על ידי השאלה – מה באמת אני רוצה להגיד בעצם? – שאלה המזמינה להקשיב להרגשה. וכך הם הולכים ביחד: ההסכמה להרגיש והדיבור ללא עומס. האחד תומך בשני.
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
