להיות מישהו
- כל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים להרגיש. ומה שאנחנו שמים במקום אותנו-המרגישים על כל המורכבות רבת הגוונים שיש בהרגשה, זה מבני-הסתדרות. מבנה הסתדרות הוא "משהו" נצפה, קשיח במהותו, המהווה תחליף לנוכחות. זו דמות אישיותנו המגובשת, שכביכול מבטיחה לנו מקום בסדר העולם. בעוד שמתחת אנחנו ממשיכים להיות הילדים המבוהלים שחשים שאין להם שום מקום.
- העולם מלא מבני הסתדרות שהם תולדות הניסיונות הרבים מספור לחולל מקום מתוך תחושת אין-מקום. בקיומם המתחדש הם הופכים את קהילתנו למרחב חברתי-הישרדותי-ציני. מרחב בו עיקר המאמץ מושקע בפילוס מקום על ידי צמצום ההרגשה והחלפתה ב"דמות" הראויה. ה"דמות הראויה" היא אותו "בסדר" שמבטיח לנו כביכול שקט ובטחון. אבל באמת אם יש משהו שמצמצם את מקומנו הממשי בעולם, אלה התחליפים. שהרי להיות במובן האנושי זה להסכים להרגיש, ואילו תחליפים אלה נהפכו אחר הרגל לדרך המצויה ביותר לא-להרגיש.
- בניסוח אחר – האדם נעשה לניסיון מתמיד להתכחש למי-שהוא על ידי המאמץ להפוך למה-שהו.
- והשורש של נטייה מבלבלת זו לעשות לעצמנו מקום בגדר "מה" על חשבון "מי" שאנחנו, הוא האהבה על תנאי שפגשנו בילדותנו. האהבה על תנאי מתחפשת לסוג של אהבה, אבל באמת היא היפוכה של האהבה. לכאורה כאשר אימא אומרת לילד (במילים או במעשים) אוהב אותך רק אם תהיה נחמד, היא בכל זאת מציעה לו אהבה. אמנם במידה מוגבלת ומותנת, אבל בכל זאת באופן חיובי. אבל הילד לא מכיר בחוכמות. בשבילו יש רק דרך אחת להיות – זו הדרך שלו – זו שמרגישה ואוהבת ומשתוקקת ורוצה, ומבקשת להביע במלוא עוצמתה. כשאמו אומרת לו "רק אם" הוא מבין את זה ישירות כאיכות שבמקום לברך אותו פועלת במגמה הפוכה לצמצם אותו – הוא מזהה כאן את פעולת ה"אין-מקום". וכנגד תחושה זו הוא לומד לפלס את דרכו באמצעות ה"מה". אלה אותם מבני הסתדרות שהזכרתי למעלה.
- ואני חושב שבאופן לא מודע, המגמה של הבית-ספריות היא בדיוק זו – לעודד את הילד להפוך את עצמו מ"מי" ל"מה". וכל כך חזק עניין זה, וכל כך גורף, עד כי הוא נראה כ"דבר ההגיוני ביותר" והוא מגובה באינספור תירוצים "ריאליים", כביכול הכל לטובתו. אבל בשביל הילד כל זה עדיין כואב. וכנגד אקלים זה הוא בועט בכל כוחו, מפרפר בכל נימי נפשו, מחולל אינספור מרידות והפרעות, אבל בסופו של דבר, וברוב המקרים – מסתגל. הוא יחדל להאמין לעצמו, ובהדרגה ילמד לראות את עצמו כ"מה". באופן זה, בעצם, הוא הופך לאויב הכי אכזר של עצמו.
- ואני מאמין שיש רפואה. ואפשר אולי שמלכתחילה ילדים יגדלו בתוך מרחבים יצירתיים, שהתכונה החשובה ביותר שלהם הוא שהם מאפשרים לילד לבטא את עוצמתו ללא חשש. אלה מרחבים לא-הישרדותיים שיש בהם מקום לאדם בתור מי שהוא. (כי הניסיון לעשות לאדם בתור מה שהוא – בתור "תלמיד", בתור "הורה", בתור "אישה", בתור "עני" – על פי רוב חותר תחת ה"מי" הממשי). מרחבים אלה מעודדים את הייחודיות, ועוברים דרך מעטפת האהבה על תנאי, אל החירות ההדדית שיש באהבה ללא תנאי.
- במילים אחרות: ילדים לא צריכים לגדול במוסדות. טוב שיגדלו במקומות דמויי בית, מרחבים אנושיים, לא פורמאליים, קטנים מספיק כדי לאפשר התגלות של פנים אל פנים. מרחבים קהילתיים כאלה הם המצע הפורה והחיוני להולדתו של "מישהו" למלוא רוחב כנפיו המתפרשות – והאם זו לא צריכה להיות התכלית של החינוך?
- והדרך שבה אנחנו – מחנכים והורים – יכולים לתמוך בהיווצרות מקומות כאלה, היא על ידי זה שנלמד לפגוש את הפחדים שלנו, ואגב כך נסכים גם להתיר אותם, ולהוריד אותם ממעמד של רודנים, למעמד של יועצים בלבד. עלינו ללמוד מחדש שהעיקר בחיים זה לא מלחמת הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. שהאדם באמת לא יוכל לעולם להסתפק בלהיות משהו, שהרי אנו חיים בעולם של נוכחות. תמיד תשאף נפשו להיות מי, אשר מבקש להפרות ולברך את העולם בנקודת הייחוד שלו שאין לה כל תחליף.
- לשם כך עלינו עצמנו ללמוד להתיר את ה"מה" עם כל חוסר האמונה שגודל בנו, לעזוב את מבני ההסתדרות, ולצאת למפגש של ממש, חשופים, פגיעים, שבריריים לכאורה, אבל מלאי עוצמה ויפעה. והדרך לעשות זאת היא להסכים מחדש להרגיש. לא לפחד לפחד. לא לפחד מן העוצמות שלנו. לא לפחד להיות טובים.
- ומתוך כך נעשה העולם כולו לבית.
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
