ישנן תנועות נפש שהן מהירות מכדי שנוכל לעקוב אחר פרטיהן. הן נעשות תחת השראה מסוימת, נושאות ארומה רגשית מסוימת, ומשאירות משקע בהתאם, וכל זה יכול להיות מודע לנו ברמה מסוימת, אבל הפרטים אובדים. ויחד עם זאת מה שקורה בפרטי הפרטים הוא שבסופו של דבר שמכריע לצד זה או אחר. הוא זה שיכבול או ישחרר, יקשה או יקל, יזרים או יתקע.
לו הינו מסוגלים להאט מעט היינו מבחינים בצמתים השונים שתנועת הנפש שלנו עברה בהן, ובהחלטות החצי מודעות שלקחנו לפנות לכאן או לכאן. מה שמקץ רגע נראה כעובדה מוגמרת ומונוליתית – איזו אינטנסיביות גורלית שמכתיבה את חיינו בנתיבים שכביכול חזקים מאתנו, במבט מקרוב יותר, חושף מחדש שורה של בחירות שנעשו וגילמו את חירותנו הדיאלוגית.
המיקרו-דיאלוגיה עוסקת בהתבוננות בתהליכים הזעירים הללו. היא אפשרית מכמה סיבות:
- כמו כל גוף ידע תיאורטי, היא מסיקה מסקנות מתוך מה שנגיש לנו, ומייצרת שפה של התייחסות, בדומה לתורת החלקיקים הפיסיקלית, שיכולה להסביר תופעות נפשיות ברמה הנחווית.
- ומכיוון שמדובר לא באיזה עולם חיצוני לנו, אלא בנפשנו אנו עצמנו, יכול להיות לדיבור הזה הדהוד של אמת אותו אנו מזהים. "אמת" לא דווקא בבחינת אמת אובייקטיבית, אלא בבחינת בריאות והזרמה. גם אם החלק המודע שלנו לא בהכרח יודע, הרי שחלקים אחרים שיודעים (בין היתר מכיוון שמדובר בהם עצמם) מקרינים את עצמם אל תוך הדיבור וחושפים את אמיתותם.
- יש לנו יכולת להשהות, להאט, ומתוך כך להתוודע לתהליכים אלה באופן ישיר. זה אמנם דורש סוג של תרגול ואמון וניסיון.
באופן כללי במה שנוגע לנפש הרבה פעמים הדקויות הן שעושות את ההבדל. בשונה מן העולם הפיסיקלי, לפחות זה הניוטוני, שבו השפעה גדולה יוצרת תוצאה גדולה והשפעה קטנה יוצרת תוצאה קטנה, כאן דווקא ישנו היפוך – לקטן יכולה להיות השפעה גדולה שאין לגדול (חוק הקטן). זה אומר שמחשבה זעירה, חשד רגעי, מבט עיניים מקרי, כל אלה יכולים לחלחל לרבדים עמוקים של הנפש ולחולל תמורות ארוכות טווח. דווקא מהיותם חצי מודעים – חלק מן הרקע – הן עוקפות את המהלך המודע, ומשפיעים בעוצמה שנראית לחלוטין לא פרופורציונית לאגביות של התרחשותם. אכן, זה לא מקרי, בזעירותם הם מצליחים לגעת פנימה, ונושאים אופי של שליחות.
ובאופן יותר ספציפי, במה שנוגע לתקשורת משחררת – המיקרו-דיאלוגיה עוסקת בדקויות שגורמות לנו להילכד אל תוך תקשורת קושרת למרות רצוננו העמוק, ומנגד היא מאפשרת לנו להאט את התגובתיות ולחדש את החיוניות הנובעת מהתחברות לנקודת החירות.
בפרט היא מתעכבת על הקורה בסמוך לשער, בנקודת הפיצול בין המעגל הסימביוטי למעגל הדיאלוגי, בצומת שצד אחד שלה פונה לניהול יחסים וצד אחר שלה למפגש.