מלאכים

(ד-9)

המילה "מלאכים" נולדה במהלך הניסיון לגבש כלים מעשיים לתקשורת משחררת, וההבנה שהמילה "כלים" נוטה מדי לכיוון הטכנולוגי, ומחמיצה הן את הפואטיות של מעשה זה, והן את הדיאלוגיות החורגת מכל שליטה.

בניסוח אחר, אם העיקר בתקשורת משחררת הוא לעבור מניהול יחסים למפגש, הרי שהמילה "כלים", דווקא מושכת חזרה לניהול יחסים. מכאן נולד הצורך לדבר על "כלים חברים" – כלים שמזדמנים לאדם תוך כדי הליכתו (הוא לא צריך לשאת אותם אתו). הם לא בשליטתו אלא יותר נכון הם מופיעים ומלווים אותו כברת דרך ואחר כך נפרדים ממנו. "מלאך" אם כן, הוא שליח לעניין אחד, מלווה את האדם כשהוא נזקק לו.

בהגדרה זו בעצם הם לא שונים מכל מילה בשפה.

כל מילה מופיעה לנו כשאנו זקוקים לה להבעתנו. אי אפשר לומר שאנחנו מתכננים אותה או חושבים אותה באופן מודע, אלא אנו רוצים לומר דבר, ומחוברים לכוונתנו אנחנו מתחילים לדבר. המילים מגיחות כמו מעצמן מן המעמקים, מציעות לנו מדרך רגל על כל צעד שאנו פוסעים. אנחנו לא יודעים אותן מראש.

ובכל זאת, אם כל מילה היא ממילא מלאך אז מדוע לטרוח לקרוא לה בשם מעט אקזוטי זה?

כיוון שאנו מבקשים לחדש מילים. התהליך הזה הוא לא פשוט. מילים וותיקות מושכות לכיוונן ומנתבות את הדיבור של האדם על פי דפוסי הרגליהם. הרבה פעמים, בלא שנהיה מודעים לכך, מילים אלה, במקום לשרת את רצוננו המקורי, סוחפות אותנו לנתיביהן שלהם, הסדורים ומקובעים מכבר. ויש צורך בסוג של עבודה והתחדשות – ומכיוון שמדובר בתקשורת – אז גם בסוג של שיתופיות וקהילה על מנת ליצור אט אט שפה חדשה.

המילה "מלאכים", אם כן, באה להדגיש את העבודה המודעת של חידוש שפה. זה לא בא להחליף את התהליך הטבעי שבו הדבר קורה – כי הרי מילים מתחדשות ללא הרף, אלא לתת תשומת לב לתהליך התחדשות זה, דרך הדגשת השם "מלאכים". לחדש שפה, אינו סוג של עבודה מלאכותית (עכשיו נמציא מילה חדשה), אלא כמו השפה עצמה, דבר המגיח מתוך הרצון להביע, והיושר הפנימי המצליח להחזיק מעמד מספיק מול הפיתוי של מילים ישנות.

כל מילה, שהיום אנו הוגים בצורה מוגדרת וממוקדת, הייתה בתחילתה משהו הרבה יותר ענני ומעורפל. היא הייתה משהו שרצה להיאמר ועדיין לא הייתה מילה עבורו ועל כן היה צורך במילים רבות, גישושים רבים, דיאלוגיות רבה. אבל ככל שעבר הזמן, הבשיל הדבר, ובסופו של דבר מצא את מילתו. זהו סוג של תהליך של התגבשות – העושה [[תחנה]]. ותחנה, מאפשרת תנועה ונותנת למילה את הכוח להיות עסוקה לא רק בחיפוש זהות עצמי ובהבעה עצמית, אלא גם בשרות של תנועות אחרות.

לצורך העניין מלאך הוא לא בהכרח מילה יחידה. הוא יכול להיות צמד מילים או משפט, או פתגם, או אפילו חמשיר. מה שמאפיין אותו ככזה הוא מידת גיבושו. יש לו תבנית קשיחה למדי, והוא נזכר בצורתו זו – הוא הנו לבושו. למשל: "מרחב-דיאלוגי-אמוני" או "כל המעריץ הופך לעריץ" או "תמיד רחוק האדם כפסע מחירותו". למלאך יש ממד של "הזכרה".  וכמו כל דבר הוא יכול להרדים או לעורר. וזה כבר קשור לאדם.    

ניתן לסכם ולומר: תובנה שהיא המרכז של ענן מעורפל, נעזרת בהתרות על מנת להצליח להגדיר את עצמה. התרה זו ככל שלומדים אותה יותר, ומעמיקים בה יותר, ונותנים לה לשקוע יותר – עוברת תהליך של הבשלה ובצורה זו נעשית ל"מלאך". באופן מטפורי אפשר לומר שהתובנה היא מעין גז, ההתרה היא נוזל, והמלאך הוא כבר גביש.

תהליך ההתגבשות של התרה העושה אותה למלאכך קשור בגורם הזמן, ובהצלבה. הצלבה של תודעות, הצלבה של זמנים כמו למשל במעשה קריאה משותף של התרה, או בחזרה ולימוד שלה חדשות לבקרים.

פורסם בקטגוריה התרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *