ההבחנה בין דמות לרקע היא אחת התופעות הבסיסיות ביותר בעולם החי, ואחד המנגנונים הבסיסים ביותר ב[[תהליך יצירת המשמעות]]. היא משתמשת אמנם בשפה הלקוחה מתחום התפיסה החזותית, אבל מתוך כך היא גם מדגימה יפה את ההבחנה בכללות המופעים שלה. היא מצביעה על העובדה שכל דבר נתפס, נחשב, מורגש, לעולם אינו נתפס במבודד אלא תמיד בתוך הקשר מקיף שגם מעניק לו את משמעותו.
הדמות והרקע, אם כן, הם שני היבטים, או שני "מצבי צבירה" של שלם אחד.
אם להישען על הדוגמא של התפסיה החזותית, הרי שיש להבחנה זו גם התאמה פיזיולוגית: מצד אחד ה"פובה" שהיא האזור במרכז רשתית העין העשיר ברצפטורים, ורגיש לפרטים ולצבע, ומצד שני האזור ברשתית המקיף את הפובה, שהוא עיקר הרשתית, ומאוכלס בפחות רצפטורים, ובעיקר בכאלה שרגישים לתנועה ואינם מבחינים בצבע. אדם שנפגע ורק האזור של הפובה נותר פעיל אצלו, בכל זאת לא יראה דבר, למרות שלכאורה הרצפטורים החשובים נמצאים שם. מה שמרמז שראייה אינה רק קליטה של הדמות, אלא מהלך הבוחן את הדמות ביחס לרקע. במינוח אחר אני מתייחס לתהליך יצירת המשמעות כתהליך "גזירת הדמות מתוך הרקע".
בדוגמא אחרת אפשר לדבר על האופן שבו מילה מקבלת את משמעותה. אף על פי שתפיסתנו הרגילה נוטה לשייך את המשמעות של מילה לאיזהתוכן פנימי שלה, למעשה משמעות זו משתנה ללא הרף בהתאם להקשר שבו המילה משובצת. ההקשר הזה יכול לכלול את המשפט שבו נאמרה, את המילים האחרות בשפה, את הסיטואציה המקומית והשימוש שנעשה במילה.
לקריאה נוספת:
שיחות רקע ושיחות צל שעוסק בהתיחסות לרקע כסוג של שיחה (שיחת רקע), ובשיחות רקע מסוימות שאני מכנה בשם "שיחות צל".
הרקע יוצר את המיקוד במאמר שעוסק בתהליך יצירת המשמעות