תקשורת משחררת היא בו זמנית שם של סוג של תקשורת, והתהליך המוביל לתקשורת זו.
ובאמת אין הבדל בין השניים: כל תקשורת משחררת מבליעה גם את תהליך התנכחותה.
תקשורת משחררת היא גם תנועה חברתית שמבקשת להניע את התרבות מתרבות של אידיאולוגיה לתרבות של דיאלוג. היא פועלת להניע את התהליך הזה כתנועה לומדת, משתכללת, משתפרת, מפיצה דעת, חוקרת, אשר עצם פועלה הוא כבר ביטוי ודוגמא לתרבות דיאלוגית. זהו פרויקט מחקרי, גישוש מעצם מהותו ועד סוף תכליתו. הליכה בעקבות התרבות הדיאלוגית, אל מרחב בוגר של אמונה.
תקשורת היא יותר מתקשורת בין אישית או ציבורית, זהו עצם המארג של חיינו לכל אורכם ורוחבם – החל מתהליך התפיסה החושית ועד מהלכים מורכבים של חשיבה והרגשה. בכל אלה מתבטאת עובדת המפגש באופן קונקרטי בזרימתה של תקשורת. ואף על פי שנראה שיש תחומים רבים לתקשורת, דומה שישנן איכויות בסיסיות של תקשורת בכל הממדים. תקשורת משחררת היא לא עוד סוג של תקשורת, היא איכות של תקשורת.
הנה, אותם מבנים שנוצרים בתקשורת הציבורית, נוטים לנדוד גם אל התקשורת הבין אישית, ואחר כך עוד פנימה אל התקשורת התוך-אישית. הם יהפכו למה שהפסיכולוגיה תכנה – מבני אישיות, או מבני נפש. זהו מהלך של הזנה הדדית, שכן כשם שדפוסי תקשורת ציבוריים נודדים פנימה, דפוסי תקשורת פנימיים מכוננים תקשורת ציבורית.
מה שהפסיכולוגיה תכנה פתולוגיות אנו נכנה קשיי תקשורת.
ריפוי התקשורת הוא ריפוי האדם. ולא משנה באיזו רמה מתרחש הריפוי הזה, בעדיפות לרמה הציבורית. לכן אי אפשר להפריד בין הממדים הפסיכותרפויטים של התקשורת המשחררת לבין הממדים החברתיים של תנועה חברתית.
להגדיר את התקשורת בתור הממד הבסיסי של האדם, זה ממילא להעמיד במרכז את יחסי אני-אחר (גם אם מדובר ביחסים תוך נפשיים), ולהעמיד בשורש השורשים את היחס האתי הנגזר מקיומו של האחר. היחס האתי, מצדו, מקבל את מלוא ערכו ומשמעותו מעובדת חירות האדם. מושגים אלה – חירות, מוסר, זיקה, אחריות, מפגש, נוכחות, שייכות – יהוו, אם כן, את מושגי היסוד בשפתה של התקשורת המשחררת. אגב כך אנו נשענים על חשבתם של בובר מחד, ולוינס מאידך.
ובמיוחד חשוב להדגיש שבדברנו על תקשורת איננו מדברים על חילופי מילים, או חילוף חומרים סיבתי מסוג זה או אחר, אלא על מפגש נוכח ועל תנועתו, התהוותו, והשתנותו של מפגש נוכח זה. מפגש אנושי שונה מהיתקלות גרידא. בסיס מהותו הוא מפגשם של שני "מישהואים" הפונים זה אל זה הדדית – זו עובדת הפנים שלוינס מרבה לדבר עליה. כל היבט "סתמי" של תקשורת, אם כן, יהיה תמיד בעל ממד של "הסתר" או הכחשה – של נטרול משמעות. אין לראותו בתור המצע הבסיסי של הקיום בהיעדר פעולת המשמעות. במילים אחרות – בראשית הייתה המשמעות.
לכן גם:
תקשורת משחררת היא האפשרות להפוך יחסי אני-זר לאני-רז. (להפוך אני-סתם לנוכחות). זהו מהלך של התגלות או הסכמה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים עליו.
בבואנו להגדיר מה היא איכות זו של תקשורת משחררת, לא די לנו לראותה כתקשורת שהיא יותר קרובה, יותר טובה, יותר אינטימית, יותר פורייה מן הרגיל. גם אם כל אלה נכונים לגביה, זה גם יוליך שולל, בהובילו את מבטנו על פני הציר האופקי של ה"עוד" וה"יותר". לא כאן העניין – אלא נכון יותר לומר שהיא ממד אחר של תקשורת – נוגעת לציר האנכי.
בדרך כלל אנו נעים על הציר האופקי, הסימביוטי, שבו מתחלפים אלה באלה תחושת הניכור, הבדידות, הרצון לפרוץ את המצור אל תוך השייכות הסימביוטית, המחבקת, במחזורים של קרבה וריחוק. אנחנו דומים לאלה אשר מבקשים להתקרב אל דבר מה שתהום בסיסית חוצה בינם לבינו, ככל שיתקרבו יותר כך ימשיכו להיות רחוקים עקרונית, בשל התהום. אבל דווקא תנועה מסוג אחר, לא מובנת מאיליה (ללכת הצידה למשל עד אל הגשר) יכולה להוות את המפתח לשייכות אליה הם עורגים – התנועה האחרת הזו מתבצעת בציר האנכי, ומכאן שמה האחר של התקשורת המשחררת – תקשורת תלת ממדית.
הורגלנו לחשוב שישנו רק סוג אחד של שייכות – היא השייכות הסימביוטית של ילדותנו, לפיכך דומה שהברירה העומדת לפנינו עם התבגרותנו היא או שייכות או ניכור. ניסוח זה של מצב העניינים נמצא בשורש התקשורת הקושרת, והוא הבלבול העיקרי והמלכוד העיקרי – מחשבת ה"או-או", הדו ממדית, ואשר אינה מסוגלת לשאת הפכים.
מכיוון שהאדם חייב שייכות כמו אוויר לנשימה – הוא לא אדם בלעדיה – זו לא ברירה אמיתית, אבל מכיוון שהוא מזהה שייכות רק במונחים של שייכות סימביוטית – שייכות שכבר לא שייכת אליו – הוא נמצא במלכוד. עצם החיפוש אחר שייכות במונחים סימביוטיים הוא שמניע את מעגלי הניכור והבדידות.
אבל ברגע שאדם מבין שישנה שייכות אחרת השייכת לו כבוגר – השייכות הדיאלוגית – בעצם הבנה זו כבר ישנו פתח חשוב מן המלכוד. וזה יעודד אותו לא להידרש (להתמכר) למעשה זה המזין את הניכור.
הניסוח החדש, זה שלא תובע מן האדם לוותר על השייכות אלא מציע לו שייכות מסוג אחר, הוא המהלך הבסיסי של תקשורת משחררת, שכמו שנאמר למעלה יש לו תמיד ממד של התרה או גמילה.
וביתר פרוט: בשלב ראשון תהליך התקשורת המשחררת מתחיל בזיהוי האיכות האנרגטית של תקשורת קושרת, בצד האיכות האנרגטית של תקשורת משחררת. בשלב שני מתפתחת היכולת לזהות את מנגנון ההילכדות של התקשורת הקושרת – לזה אנו קוראים "קריאה בשם", ולשם כך ניסחנו "משפט מיפוי". כמובן לא די להצליח להגיד את משפט המיפוי, הוא רלוונטי רק כאיזכור למקום של משמעות הקודם לכל שיום. ולבסוף, בשלב שלישי, מטפחים ומשכללים את היכולת הממשית והנוכחת לעבור מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת.
מי הוא שמטפח ומשכלל?
אדם לעצמו, אדם לרעהו, אדם לקהילתו.
הנה, סגרנו מעגל, והשארנו אותו פתוח.