חזון

— –

נניח שאדם תכנן משהו ועמל עליו ובנה אותו – אם טעם העץ כטעם הפרי, הרי שבמובן עמוק אין כאן תוצאה שהיא נפרדת מן המעשה. יש רק רצף של עשייה וככל שהוא יותר מעורה בו, יותר קשוב לניגון שלו, יותר מדבר בתוכו ועמו, כך המציאות מזינה אותו ביתר עוצמה מברכתה, ומן הטוב שלה.

להיות בתוך הרצף הזה זה לא רק להיות בתוך הרגע, זה גם לחוש את שורשי העבר ואת מחושי העתיד. כי הרי זה ככלות הכל מה שזה אומר להקשיב לניגון. הניגון הוא תופעה זמנית, לא תופעה מרחבית.

— –

נניח שהוא תכנן דבר ועמל עליו. ייתכן שבשלב כלשהו הוא איבד את הקשר. עצם מחשבת התוצאה נתנה יד לדבר. מרוב שהוא היה עסוק בדימוי התוצאה, נשפך לו החלב בדרך. הוא כבר היה בתוך התוצאה כדימוי, וחדל להקשיב לניגון.

הוא היה בתוצאה כדימוי, משמע לא כהשראה ולא כחזון הממלא את הניגון, אלא כמשהו מנותק. במילא לא דיבר עם המציאות וכשהגיעה המציאות (היא הייתה כאן כל הזמן אבל הוא היה מוכן לפגוש אותה רק כשהמתין לתוצאה) הוא גילה שהיא שונה ממה שתכנן. היא הפתיעה אותו. אות לכך שהוא לא ידע לדבר עם המציאות בשפתה. שהוא נשטף אל תוך פנטזיה ואיבד את הקשר עמה.

והנה כעת מתייצבת המציאות בפניו וקוראת לו, מביעה את רצונה, ואין זה רצון סתם, אלא רצון לקשר.

נכון, היא מלמדת אותו שהוא לא דיבר אתה ממש, שהוא לא הבין איך היא פועלת וכן הלאה, אבל כל זה אינו סוג של לקח, כי ברגע זה עכשיו, אם יסכים לקבל, אם יסכים להקשיב, הוא יראה שהיא מלמדת אותו איך כן. שזה כמו להגיד שהיא מלמדת אותו איך כן היא יכולה לענג אותו.

כל מה שנדרש ממנו זה לקבל. היא לא מלמדת אותו כדי שבעתיד כשיהיה גדול וחזק, כשכבר יהיה מישהו, יוכל גם להצליח, אלא עכשיו, בעצם רגע זה היא עסוקה בלהיטיב עמו.

— –

שונה העשייה כשהיא נעשית מתוך חזון ונעזרת בדימוי כחלק מן החזון, לבין העשייה נטולת החזון שכולה מושתת על דימוי התוצאה.

האחיזה בדימוי עושה את הדימוי למשהו שבמובן אחד נמצא בעתיד שהוא "שם", ובמובן אחר העתיד הזה הוא שכפול של העבר, צמוד אליו בקישור נטול זמן, נטול התפתחות, ונעשה לפיכך רק המתח הזה בין האני כסיבה לבין התוצאה. בקיצור כל מה שהיא שייכות סימבייוטית כשהיא נאחזת בדימוי התוצאה כמה שמפרנס ומפייס אותה.

החזון, כנגד זה יכול לדמיין את התוצאה, את העתיד, אבל לא כדימוי סטטי אלא כהשראה למהלכו של הרגע הזה.

— –

במובן מסוים החזון מצליח לגשר על הזמן יותר מן העשייה הדימויית. הוא מצליח לגשר על הזמן, הזמן הממשי ולחוש את העתיד. הוא לא רק מדמיין את העתיד, וקובע לו מה הוא יהיה על פי דימוי שלתוצאה מסוימת, הוא חש אותו.

הוא חש אותו כאילו העתיד הזה שלח שורשים אל תוך ההווה, ויש דרך לתקשר עמו. זו איכותו של החזון. וכעת כשהאדם הולך לקראתו הוא הולך תחת השראתו.

העתיד הזה שמרגישים אותו ממש אינו משעבד, הוא מזמין. החזון הזה ממלא את ההליכה, נופח בה כיוון וחיים, ומאפשר לזמן הממשי לזרום ולקלוח ולמלא ולהפוך את המסע להתפתחות ולא רק להגשמת תוכנית.    

— –

מחר הוא אמור להגיע למרכז עיר גדולה. הוא חושש מכל מיני בעיות שעתידות לצוץ. בעיקר שלא ימצא חנייה לרכב. בלי שהוא מודע לכך הוא מכווץ את בטנו, מנסה לקדם את פני הרעה, להדוף בדמיונו את הנהגים המצפצפים בשעה שהוא חונה לא בדיוק במקום או עוצר את התנועה, מנסה להסביר לשוטר מדוע הוא חונה היכן שהוא חונה, מנסה לעטוף את האיטיות של החיפוש אחר מספר הבית הנכון באיזו מהירות יעילה – הנה הוא דוחף ודוחף ו"עושה".

הוא אינו חש את העתיד כחזון. הוא חש את העתיד כבעיה, כדימוי. כל אלה הם לא הממשות שהוא חוזה, אלא בבואת הפחדים שהם כולם חלק מתפיסתו העצמית כרע. אם משהו יכול להשתבש, הוא עתיד להשתבש. זה החוק על פיו הו חי, האליל אותו הוא עובד. כך לימדו אותו הוריו והוא ממשיך את מסורתם.

— –

אבל מה הם מונחים אלה של שיבוש?

כשיגיע הרגע והוא ימצא את עצמו בעיר הגדולה, הוא בכלל לא יצליח להיות בממשות, הוא יהיה עסוק בדאגה שהכל יפעל כמו שצריך, ולא יוכל לראות את כל פתחי השמחה המבעבעים במגע עם המציאות. הכל יהיה רק לחץ. מציאות שהוא חייב להגיב כנגדה מהר וביעילות. הוא לא יראה את כל הפתרונות שמציעה לו המציאות, אבל מעבר לכל, הוא לא יראה את החדווה שבכל. הוא לא חי את חייו כהרפתקה מיטיבה, הוא חי אותם כתהליך של שרידה. הנה, כאן באה ההכרעה המוסרית.

מה הוא שיבוש? ונניח שאכן לא ימצא חנייה? האם זה שיבוש? זו המציאות.

— –

אנא, איני אומר שאדם לא צריך לתכנן, אדרבא, אבל הוא יכול להיות מציאותי בתכנונו.

להיות מציאותי זה לא "להיות מציאותי", מי שנותן דין וחשבון לרציונאליזם ופועל על פי ההגיון החד ממדי של הדברים כפי ש"צריך לעשות אותם". להיות מציאותי זה לחוש את הממשות ולהאמין לתחושה זו.

להיות מציאותי זה לתכנן, אבל לתכנן עם רגל אחת בממשות. לחוש אותה לא רק כחומר אילם שעליו צריך להלביש את התוכנית, אלא כממשות גמישה ונוכחת. כל כך חבל להתייחס אל המציאות כחומר אילם. מוטב לחוש את המציאות כחומר חי המשיב ונענה לתכנון עוד ברגע התכנון.

להתייחס אל כל מהלך הביצוע לא כהוראות שמבצעים אלא כהזדמנות לקשר. לא כעבדות של הישרדות, אלא כעוד נדבך בנוכחות, חלק מרצף אשר בשבילו נולד האדם. האדם נולד להיות נוכח. ולהיות נוכח, הרי זה שוב להסכים לקבל. ולראות שהכל לטובה.

להיות נוכח זה להניח בצד לאותה אמונה ילדותית שמה שיכול להשתבש בהכרח ישתבש ולהיות עסוק באופן אובססיבי בהדיפת כל מה ששונה, משמע כל מה שהוא מציאות בבחינת ממשות.

— –

כן, אדם צריך לתכנן, לראות את כל הפרטים לפעמים ולרדת לעומקם. אבל לא רק באופן סמלי, גם באופן ממשי.

שירגיש את האחד שמעבר לתכנון, ויקשיב. שילמד לראות את הדימוי של התוצאה לא רק כדבר היחיד האפשרי שאליו חותרים ללא הרף ומשמידים את כל המציאות מסביב אגב כך. (זה מה שקורה בדרך כלל, מתמקדים באופן עיוור בדימוי ומשמידים את כל מה שמסביב). ובכן, הוא לא חייב לעשות זאת, הוא יכול לראות את הדימוי כמקור השראה המחבר אותו ביתר עמקות לממשות. הוא בעיקר יכול לראות בדימוי חזון ממשי הממלא את הרגע הזה בידיעה שהיא מעבר לכל תכנון.

— –

שזה כמו להגיד שהדימוי של התוצאה, (המטרה, התוכנית), היא רק כלי, לא המטרה. המפגש עם הממשות הוא התכלית, הנוכחות היא התכלית, הדיבור הוא התכלית. בהם מוכל כל הטוב. הטוב הממשי. הטוב שממתין לאדם שמוכן לראות את חייו כדיאלוג פתוח ולא כפרויקט סגור.

— –

ונניח שלא ימצא חנייה? ונניח שיעצור את התנועה והנהגים יצפרו ויכעסו. הם שבויים בתוך הסיפורים שלהם וכל זה הופך להיות למלחמת אינטרסים. הם לא יכולים שלא לצפור. הם נעים במסילותיהם ונוהגים על פי מה שמכתיבים האלילים שלהם. רובם אנשים עסוקים, הם לא יכולים להרשות לעצמם להתעכב לחמש דקות, לא יעלה על הדעת. ובשביל מה, בשביל מישהו שהם לא מכירים! והוא כמובן חש נורא שהוא עושה להם את זה. מי הוא בכלל? אבל אם הוא יהיה שם ממשי, יהיה שם כדי לקבל את הטוב, יהיה שם כטוב, ייתכן שגם דבר מה חדש יקרה להם. יותר מזה, הממשות, לא הסיפור של הממשות, הממשות במלוא תפארתה תהייה שם. האהבה תהיה שם.

ובשביל מה נמצאים אנשים אם לא כדי להפריע זה לזה?

כל מה שהוא צריך זה ללמוד שהפרעה יכולה להפוך להפריה. שבאמת אין הבדל ביניהן, שהפרעה היא הפריה. שבשביל זה נוצר העולם. ובשביל זה הוא הגיע לעולם. כל שיבוש הוא הזמנה לשילוש. כל שילוש הוא הנכונות להכניס אל תוך מלחמת האינטרסים גם את הדבר השלישי, האחר, אשר באופן יוצר תמיד יכול להפוך שיבוש לברכה.

— –

כל זה דורש להבין בין סיבתיות לפוריות.

בעולם הסמלי הסיבתיות היא החוק. היא קושרת כל רגע ורגע בשרשרת הרגעים שקדמה לו באון דטרמיניסטי.

בעולם הממשי הפוריות היא העיקרון המוביל. הרגע הבא הוא לא הדפס של הרגע הקודם הוא המשך שלו – חלק מזמן מתפתח שפועם בפוריות. הרגע הבא הוא בנו של הרגע הקודם, לא תוצאתו.

לתכן באופן מציאותי, אם כן, זה לחוש את חוט הפוריות כמו שמי שמקשיב עמוק לניגון יכול לחוש גם לאן מגשש נתיבו.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *