ארבעה דברים תומכים באושרו של אדם: קהילתו, הבעתו, נתינתו, וזיקתו למשהו שמעבר.
ולפני שאני מתחיל להאיר כל אחד מהם בנפרד, מה הוא אומר, ומדוע דווקא הוא, אני רוצה לדייק בעצם ההגדרה הזו: "תמיכה באושר". כי מן המקום הצרכני שהתרגלנו אליו עשוי האושר להיתפס כעוד דבר ש"מגיע" לאדם והופך לקניינו. דבר מה שאם אי אפשר לקנות בכסף, (מה שלא בטוח), בכל אופן אפשר לקנותו בחוכמה או עבודה רוחנית או מה שזה לא יהיה שבסופו מגיע האושר אל האדם. הנה כך זה נשמע: "האושר מגיע אל האדם" כמן דבר חיצוני לו, כסוג של חומר או לבוש, שאמור לספק את דרישתו הצרכנית.
ובאמת בדברי על אושר אני מדבר על משהו אחר: סוג של ערך פנימי, דבר מה שהוא עצם המהות של האדם, שעליו גם אי אפשר לשאול למה דווקא אושר. ולפעמים אפשר לדייק יותר ולהחליף את המילה אושר במילה שימחה או חדווה, שיותר ברור עליהם שהם סוג של פעילות אקטיבית ולא רק מציאות פסיבית. ובכל זאת בחרתי במילה הזו אושר ומכאן אני ממשיך.
אגב, ארבעה אלה שמניתי למעלה, גם יגדירו מה הוא חינוך טוב.
קהילתו
ארבעה, אם כן, תומכים באושרו של האדם ובראש כולם היותו חלק מקהילה בריאה.
שני דברים חשובים כאן, הקהילה מצד אחד, והיותה בריאה מצד שני. היות ופעמים רבות האדם מתנסה בקהילה לא בריאה, ודווקא בשל הצמא המהותי לקהילה, הוא נדחף לסוג של אינדיווידואליזם מבודד המבלבל עליו את רצונותיו. ההתבודדות הזו אינה טובה לו, אבל האלטרנטיבה, זו של חברתיות מוחקת היא עוד פחות טובה לו.
קהילה בריאה היא קהילה שמאפשרת את חירותו של היחיד. היא שונה מן החברתיות המוחקת המבקשת לבנות את כל חבריה בדמות אחת, בצבע אחד. לסוג כזה של קהילה אני קורא קהילה אורגאנית, בדומה לגוף האורגאני השלמות והלכידות מושגת בה דווקא על ידי ההבדלים בין חבריה, ובו זמנית על ידי היכולת והמוכנות שלהם לבוא לדיאלוג. כשאדם מגיע לקהילה כזו מיד הוא מרגיש את רוחב האופקים המאפשר לו להיות הוא. הוא לא חש בלחץ אל הקונפורמיות אלא את אותה נינוחות של הצטופפות ב"קהל משוגעים קדושים".
על רקע החברתיות המצויה, לקהילה בריאה תמיד יש גם ערך תרפויטי. היא לא רק מאפשרת, היא מרפאת את הניכור שרובנו גדלנו עליו כחלק בלתי נפרד מן החברתיות שהתרגלנו אליה.
אדם שקם בבוקר והולך לישון בערב בחברת ידידים טובים, כאלה שמכבדים את בדידותו אבל בו זמנית גם מאפשרים לו מפגש ודיאלוג אמיתי, יש לו חלק נכבד ממה שיכול לעזור לאדם להיות מאושר. הייתי אומר שזה חלק מן הים המזין, מן המלאות העוטפת ושהיא חלק בלתי נפרד מן האדם.
הבעתו
מלגוצי, מחנך איטלקי, אומר שהאדם נולד עם מאה שפות ותשעים ותשע מהן גוזלים ממנו עם התבגרותו. מאה שפות, משמע מאה דרכי הבעה. ואכן הסתכלו על ילד, הוא מדבר בגופו, הוא מדבר במשחקו, הוא מדבר בציורו, הוא מדבר בפיסולו, הוא מדבר בשירתו, הוא מדבר בריקודו. כל כך הרבה דרכי הבעה שונות, כולן אומרות אותו, מאפשרות למי שהוא להיות לא רק סוד כמוס אלא אור זורח, הגשמה.
וזה לא שבתור אנשים מבוגרים אנחנו זקוקים פחות להביע, אדרבא גם אנחנו, ולא משנה באיזו דרך, זקוקים להזרים את תנועת ההבעה, להיות חלק מצירה, לעשות דברים לא רק כדי לעשות אותם אלא כחלק מהנכחת קיומנו.
מה שחשוב ביצירה הוא לא דווקא התוצר, (גם הוא חשוב, אבל לא באופן היצרני) אלא עצם ההשתתפות בתנופת היצירה. עצם היותו חלק מתנועת הגשמה, מדיאלוג שהוא מקשיב ואומר, מבטא וזורם, מחדש ומזרים. היצירה היא לא רק הוצאה החוצה, היא גם הכנסה פנימה של החדש, היא מאפשרת התחדשות, אוורור. כל זה הוא חלק מבריאותו של האדם ומה שעושה אותו שמח.
נתינתו
אבל אני חושב שאם היה זה רק קהילה תומכת ויכולת הבעה עדיין היה חסר דבר מה לאושרו של אדם – זיקתו אל האחר.
התרגלנו לחשוב על האדם כמן חיה טורפת ואגואיסטית שכל מה שהיא רוצה, מושתת על עקרון ההישרדות האנטרסנטי, אבל אני מאמין שלכל אדם יש רצון עמוק לתת, שזה חלק ממי שהוא, דבר מה הטבוע בכל ישותו ושבלעדיו קשה לו להיות מאושר. אדם רוצה לתת, ואם נדמה שזה אחרת הרי זה משום שהוא התפתח להסתכל על עצמו באופן מוגבל. אדם רוצה לתת, ואם רק נותנים לו הזדמנות תת בלי להרגיש קורבן, הרי באמת זה מה שהוא רוצה. הוא רוצה לתת ולהרגיש שלנתינתו יש ערך. הוא רוצה להרגיש שהוא חי לא רק בשביל עצמו אלא בהקשבה ובזיקה לאנשים אחרים הנותנים בקיומם טעם לנתינתו.
לא די לו שהוא נהנה מתמיכת הקהילה המאפשרת לו להיות מה שהוא, לא די לו שהוא יכול להביע בשבילי עצמו, הוא זקוק גם להזדמנות לבטא את הדאגה שלו, את המסירות שלו, את הטיפול שלו.
זיקה אל מה שמעבר
ולבסוף אני חושב שהזיקה אל האחר חורגת מן הזיקה אל האחר האנושי. אדרבא, זה חלק מן החברתיות הבעייתית אשר הופכת להיות חזון הכל וכולאת את האדם בתוך נתיביה הפוליטיים. אותה חוויה כאלו הכל הוא חברתי, עניין שבין אדם לאדם, היא חוויה משמימה ומנכרת. הצורך המתמיד הזה להסתדר, לקבל אישור, למצוא את המקום החברתי בתוך קהל שנוטה להיות ביקורתי, לפעול מתוך תחושה שהאדם הוא מידת הכל, כל זה לא מספיק לאדם.
זיקה אל מה שמעבר, זאת אומרת להתבונן בעיני האדם האחר ולדעת שאף על פי שהוא מוגבל ומותנה הרי שהוא חלק ממציאות שהיא בלתי מוגבלת ולא מותנית. שאף על פי שמה שנראה וידוע לא מכיל פתרון, הנה ישנו הבלתי נראה העוטף אותנו מכל עבר, והוא יכול להכיל פתרון שכרגע אנחנו לא יודעים אותו. וזו הסכמה זו ללא נודע, הסכמה להכניס אותו כפלא אל תוך חיינו שהיא המידה הרביעית התומכת באושרו של אדם.
ומה עוד?
תיארתי את הארבעה כדברים נפרדים אבל בעצם הדברים הללו קשורים זה בזה, ואם רוצים הם כולם חלק מדבר אחד. הם קשורים זה בזה שהרי קהילה בריאה מאפשרת במה להבעה, נותנת הזדמנות להפעלת יכולת ולנתינה, והיא עצמה נמצאת בזיקה למשהו שמעבר ובמילא תומכת בזיקה של היחיד אל המעבר. וזה נכון גם בכיוונים שונים של קשר: הנתינה בונה קהילה, היכולת להביע מזכירה לאדם את קשרו עם מה שמעבר, וזיקתו אל מה שמעבר מאפשרת לקהילה להיות קהילה בריאה שבה חבריה מכבדים זה את זה שהרי הם יודעים שהם לא מידת הכל. כך בכל כיוון, הקשרים תומכים זה בזה – ארבעה שהם אחד.
ומה, האם אדם לא יכול להיות מאושר ללא כל אלה?
יכול. אלה הם דברים תומכים אבל הם לא תנאי. בשביל מרבית בני האדם הם יהוו מפתח חשוב ליכולתו להיות מאושר, אבל הכרנו אנשים שהצליחו להיות מאושרים גם בלא אחד מהם או אחדים מהם. וצריך אולי להדגיש נקודה זו שהשמחה של אדם בסופו של דבר היא חלק מחירותו ומסורה לו תמיד וללא תנאי. ויחד עם זאת כשאדם מחפש כיצד לעזור לעצמו או לאחרים במסע אל האושר, טוב יעשה אם יטפח את ארבעת אלה.
ומה לגבי האהבה שכל כך מדברים עליה?
ומה לגבי החירות?
אני חושב שלא נכון להתייחס לאהבה ולחירות בגדר תנאים תומכים. הם הדבר שמגיע, שישנו, כשהתנאים מתאימים. הם חלק ממה שזה אומר להיות מאושר.