התייצבות דיאלוגית, אם כן, היא השם שאני נותן להתכוונות שעמה ניגש האדם לדיאלוג, ואשר יש בכוחה לתמוך בהתקיימותה של האיכות הדיאלוגית (בקבוצה ובכלל) ובזימונה של חוכמה יוצרת.
כמובן, אם תתקיים האיכות הדיאלוגית או לא, זה לא רק תלוי בהתכוונות של היחיד, אלא הרבה גם באקלים הקבוצתי, בהרגלי שיח, ובנסיבות המיוחדות של המפגש. ויחד עם זאת להתכוונות של היחיד יש כוח השפעה רב, וכאן גם נמצאת אחריותו. התכוונות זו, יותר מאשר המעשים שאדם עושה או הדיבורים שאדם מדבר, הם שעתידים לקבוע בדיאלוג. לא מה הוא אומר ועושה, אלא המקום שממנו הוא פועל, והאופן שהוא נוכח מחובר לדיבורו. וזו גם אחריותו: אמנם הוא לא יכול להסדיר את הדיאלוג מבחוץ, למצוא לו פתרון מוכן מראש, אבל הוא יכול להציע את עצמו כעקרון מחולל סדר, להסכים להיפגש, ולהתמסר לתהליכים הקורים במפגש.
ההתייצבות דיאלוגית, אם כן, היא תנועת נפש פנימית, סוג של התכוונות, ואופן של נוכחות שבו זמנית מגייסות את כוחו ונכונותו של האדם לפגוש את האחר, ולהרפות מאחיזות ישנות. זו הסכמה לתנועה שהאדם אינו יכול לשלוט בה, אבל מצד שני גם לא רק נגרר בתוכה, אלא מדבר עמה, תוך שהוא מגלה בה את רצונו, כוונותיו, נוכחותו, ואחריותו. הוא לא נמצא במקום בו הוא יכול לצוות על המציאות, אבל הוא נמצא במקום בו הוא יכול לבקש, ויכול לברך.
הרבה עדינות וידידות יש בהתייצבות זו. היא קשורה ביכולת לתת אמון, באומץ לטעות, בהקשבה, ביושרה, בפתיחות, בערנות עצמית, ביכולת להשהות, ובעוד דברים רבים אחרים שהם כולם חלק מתנועת נפש אחת שאני קורא לה "התיצבות דיאלוגית".
וזו מטרתי בפרק זה להתעכב מעט על חלק מן ההיבטים הקשורים בהתייצבות הדיאלוגית זו ולבחון אותם ביתר עומק. בפרק הבא אעסוק בצד המשלים – במרחב הקבוצתי.
התייצבות יחידית
אפשר להגדיר מחדש את החוכמה לא בתור היכולת לחשוב בהגיון – משמע, עניין צורני העונה לחוקים מוגדרים מראש – אלא בתור העוצמה של האדם לחשוב את מחשבותיו שלו, האפשרות להשתלב בתוך תנופה יוצרת, מביעה, אותנטית, העוקבת אחר איכות פנימית ההולכת ומתגוללת תוך כדי הבעתה.
פעמים רבות לא זו הגישה: האדם מבין את החוכמה כדרישה לחשוב "נכון", ומכניע את תהליכי חשיבתו העצמיים לטובת דפוסי חשיבה שמקורם בציבוריות. ה"נכון" מתנתק מן הממשי אותו הוא יוכל לחוש ולפגוש באופן ישיר, ונעשה זהה עם היכולת של ציבור להכיר בו כנכון. זהו "נכון" שאפשר להוכיח אותו, לשכנע בעזרתו, להפוך אותו לעניין שהקהל יכול לאשר.
תחת דימוי זה של חוכמה אדם נוטה להמעיט ערך מתחושת הוודאות הפנימית, ומניואנסים שונים של איכות שהוא חווה באופן ישיר. הוא ימעיט מערך תחושות של אי נוחות וחוסר סיפוק מפתרונות מסוימים, שנראים על פני השטח "נכונים" אבל לא מרגישים כך, ובכלל יוותר על הכוונות עצמיות של גופו ונפשו שהם ביטוי ליושרו. מה שיעצב את התפתחות מחשבותיו שוב לא יהיה הכוח היוצר של חכמתו – היושר שלו – אלא חוקים הקשורים למדיום החברתי ולמה שראוי ולא ראוי בו. העובדה ש"כולם" חושבים דבר מסוים, יהווה בשבילו הוכחה לנכונות דבר, והוא יטה להסתפק בכך, פותר עצמו מאחריות להעמיק יותר. תמיד יטה להאמין לאחרים יותר מאשר לעצמו.
חלק חשוב בהתייצבות הדיאלוגית, אם כן, קשור בהתייצבות בתור יחיד. ביכולת להבליג על הכוחות הציבוריים לטובת סוג של יושרה הזהה עם החוכמה. היושרה הזו מקפלת בתוכה את הנכונות לפגוש אי-נוחות, אי וודאות, קצוות לא מעוגלים, ואת כל הדקויות הנוטות להפריע לסדר הטוב, וגם את האומץ לשחרר דפוסים ישנים, תמונות עולם סדוקות, תבניות של יפה וטוב, מאחזים של הרמוניה, הרגלים חלקים, לטובת אותה נאמנות לאמת ואהבת היש על כל ההפתעות והדיסהרמוניות הכרוכות בה.
לא קל להתייצב בתור יחיד. כבני תרבות חונכנו לחשוד בעצמנו ובמחשבתנו העצמית ואנו נוטים לחשוב שתחושותינו אינן מהימנות, שראייתו אינה בהירה, שמה שאנו חושבים הוא שגוי.
וצריך לראות שהאחיזה הנוקשה והבוטחת ב"דעות", שמצטיירת כביכול כהיפוך של אותו חשד עצמי, היא בעצם הביטוי היותר עמוק שלו. דווקא משום הקושי של אדם להאמין לעצמו, הוא נאחז בדעות שהוא מחזיקן כשלו, בעוד שהוא שואב את בטחונו מהן, בסופו של דבר, מכיוון שגם אחרים מחזיקים בהן. ואדרבא, לחשיבה עצמית יש לא פעם אופי של תנועה מהססת, לא יודעת אבל עדיין בוטחת בזכותה להיות ולבטא את עצמה. המחשבה היוצרת של האדם מגששת דרכה כשאלה, כאי וודאות, כחיפוש, כרמיזה המבקשת להתגשם, כתחושה מקדימה, תמיד כתהליך חי, מחדש, מפלס דרך.
את כל זה אנחנו ממהרים לפזר כ"לא חשוב" לטובת הביטחון הציבורי וההגיון שהוא מכתיב. ההגיון הזה, כל פעם מחדש מוצג כדבר מה יותר חזק מן המחשבה העצמית, וסופו של אדם להיכנע בפניו. הוא לא יצליח להבהיר לעצמו מדוע אינו חש בנוח עם דעה מסוימת או "עובדה" מסוימת ויבין את הכישלון הזה כדרישה לוותר על חירות מחשבתו ה"סובייקטיבית", ולכפוף עצמו בפני עול האמת ה"אובייקטיבית". הוא לא ישים לב עד כמה ה"אובייקטיביות" נעשתה חופפת ל"ציבוריות" ובמילא גם לא יבין את הקשר העמוק בין חכמה לבין הנכונות להיות לבד.
ושוב: חכמה היא לא היכולת לנוע על פי דפוסים של חוכמה שקבעו אחרים – אותם אחרים שעתידים להתריע על כל סטייה ולבקר כל מהלך לא כשר – אלא עוצמת ההבעה היוצרת הנעה על פי חוקיה שלה בלי צורך לתת דין וחשבון לאף אחד. זו היכולת להתנתק מקווי הכוח של הציבוריות לטובת מהלך עצמאי, עם מלוא החיל והרעדה שיש בהתייצבות לבדית זו.