תהליך מוסרי

כשאני מציג את תהליך ההתבגרות כתהליך המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית אני לא רק מציין מה הוא ומה קורה בו אלא אני מתארו מנקודת מבט מסוימת. אני רואה את התהליך לא כתהליך טרנספורמציה פסיכולוגי, אלא בראש ובראשונה כתהליך טרנספורמציה מוסרי. לא כתהליך התמרה של "יש" פסיכולוגי, אלא כתהליך התמרה של זיקה, של תווך בין אישי, שלא ניתן להבינו ממש אלא במונחים של מוסר. כמובן, קורים גם דברים במישור הפסיכולוגי אבל מה שחשוב הוא כיצד אנו מבינים את מהות התהליך, השם שקוראים לו, ומה מסונף למה. מה שאני מציג כאן הוא שהפסיכולוגיה עוקבת אחר המוסר. שהתהליך עצמו הוא תהליך מוסרי, ויש בו גם גורמים פסיכולוגיים.

והנה, מילה זו "מוסר" היא מילה מאוד בעייתית בקונטקסט של התרבות המודרנית, הייתי אומר, שבקונטקסט הזה המילה "מוסר" היא לא מוסרית. זה כך משום שבמעמדה המסונף לפסיכולוגיה, לטכנולוגיה, למדע, היא מקבלת משמעות העוקרת את ליבתה ומשאירה את קליפתה. בשבילנו, בני הזמנים המודרניים מוסר מתחבר לערכים נוקדנים, להטפות מוסר, לדוגמטיקה, לדעות קדומות, לצדקנות, ואפילו לצביעות וחוסר מודעות עצמית. המוסר נתפס כעין סובלימציה, הוא מתערבב עם החוק, עם ערכים סטטיים, עם חיצוניות נוקשה הבאה במקומה של האהבה או ערכים פתוחים וזורמים. לכל היותר הוא נתפס כמערכת נורמטיבית מחויבת המציאות המסדירה את התן והקח בין אנשים, שאלמלא כן היו כולם טורפים זה את זה.

אבל ייתכן שמוסר, במהותו, אינו אף אחד מן הדברים הללו, ואם הוא ככה בשבילנו הרי זה כיוון שאיבדנו סוג של ראייה, חוש, שהיה מסוגל לקלוט אותו כפי מהותו. אולי המילה "איבדנו" קצת חריפה, היא בכל אופן הייתה מוציאה את המשמעות מניסיון כתיבה זה, אולי אפשר לומר פשוט "הוסתר מאתנו". וייתכן שתהליך הגילוי יצטרך להתעכב על טבעה של הסתרה זו כדי שנוכל לטול קורה מבין עינינו.

התרגלנו לראות את העולם בגדר "יש" עד כי איננו מכירים שום דבר אחר, לכל היותר אנחנו מוכנים להכיר בקיומם של ישים מופשטים או ישים רוחניים, אבל אלה כמו אלה מקבלים את צביונם היישי דרך האפשרות שלנו להתייחס אליהם מבחוץ, כסוג של חומר נגדר שבאופן עקרוני יכול להיות בבעלות – קניין. אולי קשה להחזיק ביש "רוחני", בדמיוננו הלא מודע הוא מקבל צביון של חומר אוורירי, אבל הרי כבר לימדה אותנו הפיסיקה, גם האוויר הוא משהו. ובתור משהו הרי אני יכול לתבוע עליו בעלות. בתור משהו אני יכול להפעיל עליו מניפולציה, להזיז אותו, להעביר אותו, לשנות אותו, לתת אותו למישהו. ומה שעומד בבסיס כל הדברים שאני יכול לעשות עם היש זה יחס הבעלות. זהו היחס היסודי אשר מתוכו נגזרים כל שאר הדברים שאני יכול לעשות אותו. אם תרצו, אם אקח את כל הדברים שאני יכול לעשות עם היש, כל האופנים שבהם אני יכול להתייחס אל היש, הערבב אותם ביחד והוציא את התמצית, זה מה שאקבל – בעלות. היש הוא יש כי הוא, ביחס אלי, דבר מה שיכול להיות שלי. הבעלות, כך אני אומר, אינה דבר מה שבאה אחרי קיומו של היש – היא עושה אותו יש.

אפשר להגיד את זה גם אחרת: כשהעולם מחולק לסובייקט ואובייקט וכאשר אני רוצה לציין את היחס היסודי שיש בין סובייקט לאובייקט בלי להתחייב לשום דבר מסוים ומקומי, כאשר אני מחפש את החומר הערום ממנו בנוי היחס הזה, הצבע הלבן שלו לאחר שניקיתי את כל הצבעים המקומיים, אני מגיע ליחס הבעלות. מה שעושה אותו "יש" עבור הסובייקט הוא יחס הקניין. 

הדבר המאפיין את יחס הקניין, הוא ה"לזיות" בלשונו של בובר ומה שאני כיניתי במקומות שונים בשם "מה". פירושו של דבר שישנה אדישות עקרונית בין הסובייקט לאובייקט. הם לא שייכים זה לזה אלא באופן מודבק, חיצוני, לא שייך. חשבו על הקשר בין אדם למכונית הסובארו שלו, אין שום דבר באדם כסובייקט הקושר אותו למכונית הסובארו הזו דווקא. אדרבא, יחס הקניין הוא כזה שיכול לאפשר להדביק באופן שרירותי לחלוטין כל דבר אל כל דבר: שלמה אל טירה בהולנד, ויעקוב אל עט מסין. אני קורא לזה חיבור של צד אל צד. אין שום דבר מבפנים שמשייך אותם זה לזה. הם סתמיים זה לזה. זהו טבעו של העולם בגדר "מה-יש", שזו דרך אחרת להגדיר את העולם כ"חומר". ושוב מה שעושה את החומר לחומר הרי זה יחסי ההחזקה. המסוגלות של אדם להחזיק אותו באופן לא אישי, מנותק, מבחוץ, במרחק. הנה החומר – הדבר שבאופן עקרוני אני יכול להשתמש בו. (שהחוק הראשוני שמגדיר את המותרות שלי להשתמש בו הרי זה הבעלות).

אבל, מי אני?

אני רוצה עכשיו להיכנס לעולם אחר לגמרי, לשפה אחרת, למציאות-ללא-השתדלות.

כי גם את זה יש למר: המציאות כמו שהיא מציגה את עצמה לפנינו בתור ילדים היא מציאות זיקתית ורק בשל מאמץ מתמיד של רוחנו, בשל השתדלות שאימצנו לנו כאורח חיים מתמיד עם גדילתנו, השתדלות מכווצת, היא הופכת להיות ל"מה-יש". ומה שנדרש לנו לפיכך כדי לעבור לשפה האחרת הוא דווקא לחדול ממאמץ, להתרווח, לתת לעולם לדבר אלינו כמו שהוא היה מדבר אלינו בילדותנו. אם תרצו, לחזור ולהאמין בניסים.

כי אז נוכל לגלות מחדש את העולם בבחינת אני-לאתה. ואם תנסו להבין מאיזה "חומר" בנוי אותו "אני אתה" תגיעו למבוי סתום, הוא בדיוק המבוי אשר מעבר לו ניתן להבינו. אין מדובר במיסטיקה, אדרבא, אני חש שהמציאות הערכית-מוסרית היא אמפירית לגמרי. אבל, לא אפשרי להבין אותה במונחים של עולם המה. בסופו של דבר גם ה"מה" הוא סוג של זיקה, גם ה"מה", כדברי פרסיג, הוא סוג של ערך, סוג של מוסר, וכך ניתן להבין אותו מתוך המוסר, אבל לא את המוסר מתוכו.

הנה כי כן, במילה "מוסר" איני מתכוון לערך שנמצא בתוך המציאות, אלא לתשתית ממנה בנויה המציאות. הטוב והרע הם לא המצאה נורמטיבית מאוחרת שהמציאו בני אדם כדי להסדיר את התנהגותם, אלא תנועת הנפש הבסיסית של המציאות, מה שמתגלה לנו כאשר אנו מוכנים להיות מי-מול-פני-מי. והרי ככללות הכל זה מה שהוא העולם בשבילנו. אף שאנו מניחים קיום עולם לכשעצמו, בסופו של דבר העולם מתגלה לנו בבחינת משהו שקורה לנו. אנו רואים אותו, חשים אותו, שומעים אותו, וחיים בעולם שהוא שמיעה, ראייה, חישה. אנחנו לא חיים בעולם פיסיקלי, אנו חיים בעולם תופעתי, הוא המפרנס אותנו, הוא המזין את תנועתנו, הוא המדבר אלינו. אין זו מליצה. אותה ממשות המקיפה אותנו מכל עבר, ואשר אליה אנו מתייחסים כשאנו אומרים שהמציאות היא ממשית, היא מציאות אינטראקטיבית, מציאות הבנויה מן השיח שלנו עמה, ואשר בהכרח אינה אדישה לנו, מן הסיבה הפשוטה שהיא קורת לנו, לכל אחד, היא לא קורת לעצמה. אנחנו לא יודעים מה היא מציאות שקורת לעצמה, זו הפשטה תאורטית, כל מה שאנו פוגשים, תמיד, זו מציאות שקורת לנו.

בליבה של מציאות ממשית-אמפירית זו נמצאת האכפתיות שלנו. העולם הנראה, המוחש, הנשמע, הנטעם הוא ממשי כיוון שכל זה אומר לנו משהו, כי אנו ביחס אליו לא רק צופים מבחוץ, לא רק בעלי קניין, אלא מעורבים בו באופן בלתי אדיש. מכיוון שאנו חיים הדברים נוגעים לנו. בחיים יש מתח, יש רצון ותשוקה והתכוונות. הם לא רק נמצאים, הם קורים. הם לא רק קיימים, הם נוכחים. וכי מה הם ככלות הכל פחדינו, תקוותנו אהבתנו? מאיזה "חומר" הם בנויים? אין הם ישויות פסיכולוגיות הספונות בתוך קליפת מוחנו, אלא זיקה, יחס ממשי אל האחר הממשי. לא רק אשליות העולות בתאטרון נפשנו, אלא חלק בלתי נפרד מדיבור מתמיד שאני, בתור יחיד לאינסוף, הנני חלק ממנו.  

בראשית היה הערך, אומר פרסיג בספרו לילה, אבל לפעמים נדמה לי שגם הוא עצמו נפל קורבן ל"מה", הרי כך הוא חותם את ספרו: "הטוב הוא שם עצם", ומה שאני מריח שם זה את ה"חומר". בעוד הטוב הוא זיקה, כלומר תנועה של אכפתיות, התמסרות. בכל זאת אתחקה אחריו – בראשית היה הערך.

בראשית היה הערך, הרי היא גם הקביעה שהאחר הוא ממשי. לא רק המחשבות שלי והדימויים שלי, והקניין שלי, אלא האחר. ולא רק שהוא אחר לעצמו, אני מסוגל לבוא אליו, לחבור אליו, לפגוש אותו ממש. אין הוא עוד עצם בעולם שלי, עוד חומר, עוד אובייקט, אלא נוכחות.

ונדמה לי שהילדים עדיין לא מבולבלים בקטע הזה, הם חיים את העולם כנוכחות, עדיין לא למדו להשתיק את התרגשותם, לפצל את אהדתם, לאפק את דיבורם. הם יודעים את המשיכות והדחיפות של החיים שפונים אליהם, חשים את הבלתי אמצעיות של עולם הזיקה, את הטוב והרע לא כשמות עצם אלא כתנועות ממש. אין להם ספק לגבי ממשותו של עולם זה. הם לא עסוקים בלתאר אותו, להבטיח אותו, לייצב אותו, הם עסוקים בלדבר עמו, להתמסר אליו, להרגיש אותו.

 וכך, כשאני אומר שתהליך הגדילה הוא תהליך המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית אני מתכוון לתהליך השינוי שעובר אותו עולם של דיבור, של פנייה של כוונה. אני מדבר על הטרנספורמציה שעוברת האכפתיות, מאכפתיות סמביוטית לאכפתיות דיאלוגית.  אני מדבר על טרנספורמציה של מציאות מוסרית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *