על הקבלה, ההד והדיאלוג

 

אצל טיליך בתשובה לרוגרס:

"אני מאמין שאתה צודק בהחלט כשאתה אומר שהתנסות במחילה בין אדם לאדם, או מוטב, של קבלה את הבלתי-ניתן-להתקבל, היא תנאי מוקדם לקבלה עצמית. ואתה לא יכול לסלוח לעצמך. אתה לא יכול לקבל את עצמך. אם אתה מסתכל במראה רוחנית תהיה לך נטייה גדולה יותר לשנוא את עצמך ולהיות נגעל מעצמך."

ובהמשך:

"אבל רק הקבלה הנכונה, היא המדיום שדרכו על האדם לעבור – מאדם לאדם – לפני שממד המוחלט יהיה אפשרי. אוסיף כאן שלא השתמשתי תדיר במילה "מחילה" כיוון שזה יוצר פעמים רבות התנשאות רעה במי שמוחל והשפלה למי שנמחל. אני מעדיף את המילה קבלה."

לכאורה מה שלמדנו הוא שכל מי שממתין לאישור האחר כדי לזכות את עצמו, מכניס עצמו למלכודת שלא ניתן לצאת ממנה. עצם תלותו באדם האחר היא המפתח לכל משחק האחזקות שבו אנשים גוררים זה את זה לקטנות הנפש. "הב לי אישורך" הוא תביעה על סף גזלה. מה שהופך כל אהבה לאהבה על תנאי, וכל תנועה לכבולה בשרות הדימוי העצמי. "אשר אותי" משמע, אשר את סיפורי, חזק את דימויי, עשה זאת בין אם אתה רוצה ובין אם לא. מכל זה למדנו שגאולת הנפש מתחילה בנכונותו של האדם להיות לבד, ולוותר על אישורם של אחרים כתנאי לנוכחותו.

ואם כן איזה מקום יש לקבלה?

ובכל זאת, כעובדה, לא הייתי מה שאני אלמלא כל האנשים הקרובים לי שאפשרו לי להיות את מה שאני. אדם לא יכול להיות יותר גדול מן הדיאלוג הכי גדול שלו. הוא, כפרט, הנו פרי של הדיאלוגים שעוטפים אותו. וגם אם ירצה למרוד, לשחוט פרות קדושות, לפרוץ גבולות, להגיע להיכן שאיש לא הגיע לפניו, לא יוכל להרחיק לכת ללא הקבלה של האחר שמוחל לו מראש, שמאשר לו, שמאפשר לו. די במחילה אחת כזו כדי להרגיע נפש מיוסרת, די באמירה אחת של קבלה כדי שאדם ייזכר בגדולתו ויחזור לחוש את דרור רוחו. די שיהיה אדם אחד בכל העולם שרואה בכל ניסיונותיו הקשים, הבעייתיים, הגורמים לדחייה, חלק ממפעל של עשיית טוב, כדי לגאול אדם ולהעניק לו תחושת זכות בעולם הזה. 

כי כן, אנחנו מדברים על קבלת הבלתי-ניתן-להתקבל. משמע, על אותו דבר עמוק הנמצא בכל אדם, אותה תחושת אי-זכות שהוא אפילו לא יודע על קיומה, ואשר יחד עם זאת מכתיבה את קיומו. שהיא זהה לאמונה הטפלה המאיימת בקיומה בדבר הרע הבסיסי. את השד הזה מתקשה האדם לגרש מקרבו. 

ואמנם בסוף כל יום הוא חוזר אל ממלכתו האישית ובאופן עמוק הוא מבין את אי-תלותו. הוא מבין את חירותו ואת טובו שאינו תלוי באיש. אבל כדי לחזור ולהיזכר במקום הזה הוא זקוק למבט של האחר שמשחרר אותו להיות מי שהוא.

האם המבט המשחרר והמקבל של האחר הוא תנאי?

כן ולא. הוא לא תנאי במובן זה שמה שהאחר חושב, בתכנים שלו, בשפיטה שלו וכן הלאה, אינו מעצב את מי שהוא האדם. אין זה אומר לאדם מי הוא. אבל, היא כן, במובן זה שקבלת האחר, הקבלה שהוא טוב, משחררת להיות טוב.

האם זה תנאי או רק אפשרות תומכת? אם כולם יגידו על אדם שהוא רע, האם הוא יוכל להיות טוב? האם הוא יוכל להשליך את כל זה מעליו ולהכיר בטובו? האם הוא יוכל לעשות זאת בלא שיהיה אפילו מישהו אחד שיקבל אותו כטוב? האם ימצא את הכוחות בנפשו? אולי. אני לא יודע. אבל למה צריך ללכת לקצוות האלה? מדוע לא לקבל בפשטות את הקבלה של האחר של הבלתי-ניתן-להתקבל? מדוע לא לקבל את עובדת היותנו, אנשים, ביחד, כחלק בלתי נפרד ולא סותר מנוכחות היחיד?

כן, מכיוון שבדרך כלל אנחנו עטופים בשפיטה, לא בקבלה. וכמידת הרע שהיא מחוללת כך אנו מבקשים להיגמל ממנה על ידי אידיאלים של אי-תלות. וכך אולי צריך להבחין בין הצורך באישור לבין הצורך בקבלה. הצורך באישור יגדיר את אותו רעב של אדם נאהב-על-תנאי לזכות באישור למה שהוא בתור אובייקט סיפורי מוצלח. ואילו הצורך בקבלה, יגדיר את הרעב של האדם למחילה – משמע להכרה בכך שהוא טוב ולא משנה מה הוא ומי הוא. האישור כובל את האדם לדפוסיו אומר לאדם כיצד להיות, הקבלה משחררת. האם אנחנו יכולים להבחין בין השניים? האם בפועל אלה שתי תנועות נפש שונות, הרעב לאישור והרעב לקבלה? האם אפשר להבחין בטעם השונה שלהן? בבגרות השונה שלהן?   

שזה אומר שקבלת האחר היא בעצם הכרה עמוקה בטוב שלו. זו הקבלה הנכונה שמדבר עליה טיליך. קבלה עקרונית שאינה מתנה דבר, שאינה אומרת, עליו להיות טוב כדי שאקבל אותו קודם, אלא שהיא קודם מקבלת, גם אם הוא לא טוב, כי היא יודעת שגם הלא טוב הזה הוא חלק מרצון לטוב, או ממהות של טוב. הקבלה, בעצם קיומה קובעת את הטוב.

אנו זקוקים למחילת האחר. אבל אין זו תביעה שאנו יכולים לתבוע. זו בקשה שאנו יכולים לבקש. בקבלה הזו שאדם מרגיש שמקבלים אותו כטוב הוא חש בהד שלו אצל האחר, חש בנוכחותו. חש שחייו אינם לשווא, שמאמציו אינם לשווא, שהוא פורה, שרואים אותו, משמע שהוא משאיר הד. לא סתם משאיר הד כחקיקה אונסת, שתמיד יש בה טעם לפגם, אלא הד שהאדם האחר מוכן לקבל אותו אליו בבחירה, ברצון, בשמחה. אין זה רק "אתה יכול להשאיר כאן את הדברים שלך וללכת," אלא, "אני מוכן להקשיב, לקלוט אל רחמי". כך שההד הוא ביטוי לרצון החופשי של האחר, וזה בכוח רצון חופשי זה שהאדם שמולו נגאל.

וזה עושה עוד הבדל בין אישור לקבלה. כי הרבה פעמים באישור אנו מבקשים לאלץ את השני לתת לנו אישור. כל דרכי המניפולציה והחנחון והנחמדות נועדו לזה. לחייב אותו להכיר בנו. אבל אז הכרה זו שאינה נעשית מרצון חופשי, במובן מסוים, שאינה נעשית ממקור אלוהי, רק חוזרת וכובלת את האדם חזק יותר אל גלגל הייסורים ומגבירה עוד את הצורך באישור. לא כן הקבלה, אשר בהיותה כולה מעשה של חירות יש לה כוח לשחרר ולהזכיר לאדם האחר את חירותו שלו. אי אפשר לאלץ קבלה. אפשר רק להתפלל לה, לבקש אותה. והרבה פעמים אנחנו לא מעיזים לבקש, לא יודעים איך.

מה שחשוב לראות הוא שבמה שנוגע לאנשים ההד הזה ניתן מתוך רצון, הוא מעשה של רצון חופשי. הוא כרוך בהסכמה. מתוך זה יש למחילה את כוחה המדהים. הרי זה חיוב במלוא פארו. אותו אני שעונה לאתה. אותו אני שמסכים להיות הד לאתה. שהוא תשובה, לא תגובה.

זה דומה להבדל בין רעב להתמכרות. רעב מביא שובע. התמכרות יוצרת התמכרות. האישור כמוהו כסם ממכר, הקבלה כמזון משביע.      

ומדוע כל כך קשה לנו לקבל אחרים? גם מכיוון שאיננו מכוונים לכך כמעשה של רצון חופשי וגם משום שאנו עצמנו איננו משוחררים, משמע לא היה שם מישהו שקיבל אותנו. וייתכן, אבל, שבקבלה שלנו את האחר אנו גם גואלים את עצמנו. הדרך לבקש היא לתת.

ומילה מסכמת בעניין הדיאלוג. שהרי הקבלה היא סימן ההיכר של כל דיאלוג. הדיאלוג, כהדהוד של קבלות, משמע כהדהוד של חירויות, הוא ביטוי לאותו טוב וגם הנכונות והדרך להביא אותו לעולם. במובן זה הדיאלוג לא שייך לאנשים. הם שייכים אליו. כמעט אפשר לומר שהדיאלוג הוא קבלה בתנועה, הוא מציאות גדולה מן האנשים השותפים בדיאלוג. הוא מציאות שחורגת מן הקבלה האישית של כל אחד, הוא בעצמו הופך למציאות מקבלת, מפייסת, משחררת. 

  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *