מתוך "פינוקיו יורד מן הפסים" – מאמר מפתח המבחין בין ייחודי ומיוחד
אחר צהרים אחד, טיילנו בשביל הפסגה של המירון, תחת מעטה ירוק של אלונים. מדי פעם הייתה נגלית לעינינו חלקת נוף רחבה, משתרעת תחתינו עד האופק בקימורים ירוקים. אחר-כך היינו חוזרים אל תוך העצים שדממתם הילכה עלינו קסם. שלווה גדולה הייתה פרושה במקום, וסוג של פרחים שאיני יודע את שמו, הדגיש בכחולו העמוק את הדומייה.
שמתי לב שעצי האלון במורד הדרומי גבוהים באופן משמעותי מן האלונים במורד הצפוני. כשהערתי את תשומת ליבו של בני שהלך לצדי הוא הוסיף הערה משלו שעוד הוספתי לחשוב עליה זמן רב.
הוא אמר: "אם העצים היו חכמים הם היו עושים הסכם ביניהם להישאר כולם נמוכים ולא היו צריכים לגדול כל-כך. בסופו של דבר, את מה שהם משיגים כשהם נאבקים אחד עם השני על האור וכל אחד מנסה לגבוה יותר, היו יכולים להשיג בלי להלחם ובלי מאמץ."
התחלתי לענות לו דבר-מה על השיחים שהיו נאבקים עם האלונים, אבל אחר רגע תיקנתי עצמי ואמרתי: "אבל הם כן עושים הסכם!"
"איזה הסכם?" תמה בני.
"בהסכם הזה, כל עץ מבטיח לעצים האחרים שהוא ישקוד לאתגר את שכניו, לעודד אותם לצמוח למלוא תפארתם, שהוא לא ייתן להם להירדם בבינוניות."
הערה זו, נדמה לי, עשתה רושם רב על בני. אחר-כך המשכנו לדבר מעט על חינוך.
עקרון של חסכון באנרגיה הוא מן הסתם עקרון מרכזי בהתפתחות החיים, אבל בצדק נאמר שאם היה זה השיקול היחיד, לא היו צריכים האלונים לגדול כל-כך. למעשה, עקרון החסכון באנרגיה, שהוא גם עקרון האנתרופיה, היה צריך לגרום לחיים לדעוך עוד בראשיתם. מה יותר חסכוני באנרגיה מאשר פשוט לחדול, לא לצמוח כלל? אלא שעקרון חסכון האנרגיה לא פועל לבד בחיים, יחד עמו פועל עקרון אחר – עקרון הייחודיות.
עקרון הייחודיות אומר שכל יצור חי (והצמחים בכלל זה) פועל מפרספקטיבה אישית לאינסוף. שכל יצור חי הוא נקודה ייחודית ושואף לחדד את ייחודיותו. משמע, לא די לעץ היחיד שיהיו עצי אלון באופן כללי, אלא שהוא חווה את העולם מנקודת המבט של עצמו, מבפנים, באופן שאין שום יצור אחר יכול לחוות אותה. הוא שואף לטפח את ייחודיותו לא מכיוון שהיא מיוחדת כל-כך אלא משום שזה מה שהוא.
רבים טעו כשראו בעיקרון זה את העיקרון האנוכי. כשקראו לו העיקרון האנוכי ניסו לאפיין אותו מבחוץ, דרך שפת ההכללה הנגזרת מעקרון החסכון באנרגיה. אבל זה בדיוק הדבר שאי-אפשר לעשות. להיות ייחודי משמע, להיות נקודת מבט מסוימת על העולם, נקודת מבט פרטית לאינסוף, בלתי ניתנת לתרגום לשפה הכללית. להסתכל על הפרט ולומר – הוא אנוכי, זה לפספס את הנקודה העקרונית. הנקודה העקרונית היא לא הקיום הסטטי, לא ההישרדות לכשעצמה, אלא הזהות.
כשאנו חושבים על אנוכיות, מיד מצטייר לנו אותו כילי האוסף מטבעות זהב ודואג לרווחת עצמו. דאגה זו עיקרה הוא אי-ההשתנות, עקרון ההתמדה. גם אם מדובר באיסוף של עוד ועוד כסף, הרי שהכוונה היא לאותו הדבר שהולך וגדל. הכילי אנוכי באופן בו הוא בונה חומות גדולות ובלתי עבירות סביב עצמו ומפריד בינו לבין האחרים – מחייב את עצמו ומתעלם מן האחר. כלומר, יש באנוכיות משהו שכביכול מסתכל על העולם מלמעלה ומחייב את עצמו כאובייקט מעולה, דהיינו מתוך השוואה, מתוך הכללה, כאילו זו הייתה האמת האחת והיחידה – האמת של אני. אבל דבר זה, אף שאנו נוטים לשייך אותו גם לעולם החי והצומח, לא מגדיר נכון את עקרון הזהות. עקרון הזהות טמון כולו בייחודיות של היכולת לראות את העולם מנקודה מסוימת. הדגש הוא על לראות. מה שחשוב הוא לא שישתמר האובייקט, אלא שתשתמר הראיה, וזהו הבדל גדול.
מי שאינם רגישים להבדל זה קובלים על הנפילה של האדם. הם מקוננים על-כך שהאדם, בשונה מן המלאכים, נפל לעולם אל תוך גוף מסוים, בעל מגבלות מסוימות, ואיבד בזה את הפרספקטיבה הכלל עולמית. אין הם יודעים שדבר זה בדיוק, הוא גם יתרונו של האדם על פני המלאך. זה מה שמייצר את החיים – המלאך החי תמיד, שעקרון ההתמדה והצדק מכתיבים את ישותו, אינו יכול בשום אופן להיבדל מכל מלאך אחר, ובמובן זה כל המלאכים זהים. בדומה לגיאומטריה אויקלידית, אין שום נקודת מבט אישית אלא רק קווים מקבילים המותירים את העולם "כמו שהוא", משמע, נראה בו-זמנית מכל נקודת מבט אפשרית, משמע, ללא כל צל, משמע, ללא טוב וללא רע. אבל הנה הוא האדם שנפל אל תוך נסיבות קיומו שנראות מקריות – גוף מסוים, משפחה מסוימת, שפה מסוימת, גורל מסוים. לכאורה אי-אפשר היה לדמיין דבר יותר מקרי ובזוי מכך. אבל זו דווקא המסוימות הזו, הנקודה הסינגולרית בזמן ובמרחב, שעושה אותנו מה שאנחנו ומנועה מן המלאך. זה מה שמוליד את החיים. הגוף הסינגולרי שלנו, הנסיבות הייחודיות שלנו בחוסר הסימטרייה שלהם, הם לא הכלא שלנו אלא להפך, הצוהר שלנו אל החיים ומה שמעבר להם.
לחיות, משמעו להיות נקודה ייחודית. אי-אפשר לחיות בלשון לז כללית אלא רק בלשון אני ואתה. האריה הוא לא אנוכי במובן שבו כילי הוא אנוכי. הוא אינו מלא את עצמו ואינו עסוק בלשמור על מלאותו. יותר נכון לומר שהוא ריק. גם אם הוא הורג הוא אינו עושה זאת כדי לפאר את עצמו או לשרוד במובן הצר של "שימור גנים". הוא עושה זאת משום שזה מה שהוא מחויב לעשות מתוקף היותו אריה מסוים. הוא אינו שומר על עוד אובייקט בכלל האובייקטים הקיימים, הוא מוציא לפועל נקודת מבט ייחודית – הוא מתרוקן. הוא לא עושה את זה נגד העולם, אלא בעד העולם.
עקרון חסכון האנרגיה דורש שכולם ייעשו דומים, פשוטים, מאותו סוג. עקרון הזהות דורש מן האחד להיות יחידי. שונה מכל אחד אחר, אבל לא שונה כסוג אחר של אובייקט, אלא שונה במובן הזה שאין לו תחליף בכלל. במובן הזה שאם מישהו אהוב מת, אי-אפשר פשוט להחליף אותו במישהו אחר ולומר "הוא מאוד דומה לו, אז אתה לא צריך להיות עצוב". "כן, הוא מאוד דומה, אבל אפילו היה זהה לחלוטין בכל זאת זה לא הוא!"
מי שמתעקש לראות את כל זה מנקודת המבט של ההכללה לא יראה כאן כל הבדל. מבחוץ האריה הוא אריה, ונראה שהוא נלחם כדי להשיג תוצאה מסוימת ותוצאה זו היא קיומו של האריה. נקודה. אבל מנקודת המבט הפרטית, האריה לא נלחם לצורך קיומו של האריה. האריה לבד אינו שווה דבר. אין לו קיום ללא העולם הסובב אותו. הוא נלחם לצורך קיומו של עולם שלם. הוא לא נלחם על הישרדותו הוא נלחם על זהותו – הוא נלחם על אותה תנועה ייחודית לאינסוף, על אותו הדבר שמפריד אותו מן המלאך, אותו דבר שבשלו יש טוב ויש רע. כלומר, המקום שבו לא הכל היינו-הך, המקום שבו "זה משנה", המקום שבשלו האריה שייך למין הדברים ה"הולכים".
אם צמח היה מקבל רק את החומרים הטובים לו, סופו שהיה מת. כיוון שלהיות צמח אין פירושו להיות רק אוסף של חומרים מסוימים הנמצאים בתוכו, אלא להיות התהליך הבורר ומזקק את החומרים האלה מן הקרקע והסביבה. הצמח זקוק לא רק לחומרים שיהיו בתוכו בסופו של דבר, אלא גם לכל החומרים אותם הוא עתיד לדחות במעשה החיים. אפשר לומר שכל קיומו הוא תנועת מספריים זו, אשר בו-זמנית דוחה את הרע ומזקקת את הטוב. זה המובן בו הצמח נשען על הרע לצורך התפתחותו. הוא יורד לצורך העלייה. כלומר הצמח הוא הדיאלוג – לא רק ייחודיות אלא תנועה של התייחדות. וכך גם האריה. הוא אינו רק סכום של דברים – הוא הדיאלוג הבורר, הנשען, הנמצא בתנועה עם הסביבה.
ואכן, שני עקרונות חייבים לפעול ביחד: עקרון החסכנות באנרגיה ועקרון הייחודיות הם זוג צמוד. שני העקרונות נחוצים בהחלט לקיום החיים. שני אלה, חוק חסכנות האנרגיה וחוק הייחודיות מגדירים יחדיו באופן ממצה את תנועת החיים. כפי שתיאר זאת ברגסון – תנופת החיים היא החתירה בתוך החומר הדומם. אלא שצריך להבין את הדומם לא רק כחומר אלא להבין את העיקרון הטמון בחומר – חוק האנטרופיה, ההתמד, השאיפה למינימליזציה של האנרגיות. והנה החיים משתמשים בדיוק באותו עיקרון, יורדים למטה במלוא העוצמה של כוח המשיכה כדי לנסוק למעלה בעזרת עקרון הייחודיות. אותו התמד של קו ישר, כשמקרבים אותו אל מוקד סינגולרי הופך לתנועה מעגלית. כדור הארץ אינו נופל אל השמש ואינו בורח אל תוך החלל. כך התאפשרו חיים על פני כדור הארץ. עקרון הייחודיות לבד אינו מספיק, צריך שיהיה "המאבק לייחודיות", תנועה של התייחדות. לכן העיקרון הסינגולרי גם מגדיר אותנו כנוודים – כהולכים. אין זה משהו שהושג אחת ולתמיד, אלא מעשה שהולך ומזקק עצמו. מעשה שאפשר לקרוא לו: "התעלות". כלומר, הזהות איננה משהו סטטי מסוג "אני משה", אלא היא התנועה של נקודת מבט מסוימת. ההגשמה שלה כמשהו שהולך ומשתכלל. לא הולך ומשתכלל כאובייקט מעולה, אלא הולך ומשתכלל כקול שנעשה פרטי יותר ויותר. ייחודי יותר ויותר. תנועה זו לא הייתה אפשרית ללא חוק ההתמד, חסכון באנרגיה. הוא זה הדורש מאתנו ללכת ולשכלל את ייחודיותנו – לזקק את זהותנו.
ראו למשל את מה שקורה כמעט בכל תהליך של למידה: הביטו על מוכר הפלאפל המיומן אשר מפתח לעצמו סגנון של החדרת כדורי פלאפל לפיתה. השוו אותו לטירון שרק התחיל במלאכתו. מה שמאפיין את המומחה הוא החסכון באנרגיה עד כי נדמה שהדבר כאילו נעשה מעצמו. אבל הנה דווקא חסכנות זו שמאפיינת כל מומחה היא גם המזקקת את הסגנון הייחודי שלו. החיסכון מחייב אותו להתעלות לידי זהות.
אפשר לומר זאת גם אחרת. עולם ההתמדה, הוא אותו עולם מופשט ואויקלידי של מלאכים, הוא עולם שבו דברים קיימים אבל לא מתהווים, והוא גם העולם ללא חיכוך. אם דברים נעים שם הם נעים מתוך התמד, מרחפים בחלל נצחי. בחלל כזה הכל שווה לכל כיוון. החיים מתחילים באותה הפרעה סינגולרית, המעוותת את החלל באופן כזה ששוב לא הכל סימטרי. הם מתחילים במקום שבו מתחיל החיכוך.
כל זה מאוד חשוב ומעורר מחשבות עמוקות על התרבות בה אנו חיים. שכן מה שמבדיל את האדם מן האריה הוא יכולתו לאמץ את נקודת המבט המלאכית. משמע, הוא מסוגל לבלבל בין זהות במובן הפרטי לבין זהות במובן של השוואה. וההשוואה, במקרה שלנו, היא אם כל חטאת. הזהות במובן של השוואה היא זהות סטטית שאינה רואה את הזיקה, את נחיצות הדיאלוג. ההשוואה אינה יוצרת הבחנה נשענת, הבחנה דיאלוגית, אלא מתימרת לקחת את נקודת המבט העומדת, זו של המלאכים, ובאופן של "אחת ולתמיד" להגיד מי אני. כלומר, לקבוע בעניין זה מסמרות, ולהכריע בעניין הטוב, באופן שלא מותיר מקום לכל רע. הרע צריך להיות מושמד.
רבים תמהו ולא הבינו כיצד העם הגרמני הנאור שידע יכולות הפשטה כה רחבות, שידע להיות כה מדויק וצודק בדברים שונים, גם הגה את ה"פתרון הסופי". אבל לא רק שדברים אלה אינם סותרים זה את זה, אלא שהדבר האחרון מוטבע בתוך הדבר הראשון. זו נקודת המבט האויקלידית, האמת המוחלטת, שתבעה את קורבנות החיים. ואולי אין זה מקרה שהגרמנים בחרו במיוחד ביהודים, שכן נדמה לי שאין כמו היהדות המקפלת בתוכה את "ובחרת בחיים" במובן הדיאלוגי.
אבל העולם הפוסט מודרני שמבקש להחליף את העולם המודרני על הדוגמות שלו אינו יותר טוב. הוא עדיין מבוסס על השוואה, עדיין עיוור לנקודה הסינגולרית, ומבקש לקיים עולם ללא חיכוך, מבלי להבין שהחיכוך הוא יסוד המפגש בין שני עקרונות החיים. העולם הפוסט מודרני מנסה לשמן את הגפרורים כך שפעולת ההחלקה של הגפרור על הקופסא תהיה חלקה יותר, ורק במאוחר הוא תמה מדוע לא ניצתה האש. בעולם זה של השוואה נראה שיש רק שתי אפשרויות, או מאבקים עקרוניים בהם מנסים להמליך אמת אחת על הכל, או מין רדידות שבה לאף אחד לא אכפת משום דבר והכל הוא היינו הך. שתי האפשרויות הללו גם יחד שייכות לעקרון חסכון האנרגיה ועיוורות כליל לנקודה הסינגולרית.
מצד שני, צריך לראות שיכולתנו להכליל היא לא רק קללה הרסנית, אלא אותו רע שהאדם בשפע החיים שלו מסוגל להתמודד עמו, ובעזרתו מסוגל לזקק את זהותו. שכן, האדם, בשונה מן האריה, לא די לו למצוא את זהותו יחסית לעקרון ההתמדה בחומר המת. זקוק הוא למצוא את זהותו יחסית לעקרון ההתמדה בעולם הרוח. על כן גורלו של אדם הוא לרדוף צדק ולנהוג בחסד. צדק הרי זה החוק, הגיאומטריה המשוונית, המקום בו כולם שווים – נקודת המבט של המלאך. חסד הרי זו הנקודה הסינגולרית, היותנו מרכז של נסיבות, החגיגה של נקודת מבט מסוימת. מה שאנושי בנו הרי זו הזהות. וזו גם העבודה הקשה ביותר שלנו – להישאר יחידי.
משמע, כשאדם בא לעולם, הוא בא אליו כמישהו מסוים.
אבל גורלנו בעניין זה כבר נגזר. להיות יחידי, להיות תמים, כבר אינו עניין פשוט. גורלו של המאבק האנושי הוא לעבור דרך לשון ההכללה הרוחנית. חירותו עוברת דרך האמת במובנה הקשיח והמדכא. צריך הוא לרדוף צדק, לאמץ ללא לאות את נקודת המבט המלאכית, כדי שיוכל "להיכנע" בפני החסד. שכן, רק אם עבד קשה מספיק על תפיסת העולם ההומאנית הרחבה, הגלובלית, רשאי הוא להתענג, לזקק את ייחודיותו כנקודה סינגולרית. צריך הוא, כי רב כוחו, ככלות הכל, לטפח את חוק ההתמד כדי שעקרון הייחודיות יזכה להתעלות. וככל שהוא חותר כך אל הצניעות הרבה יותר, כך הוא עולה ומזדכך.
ואז מסתבר שמה שמעולה בנו זו לא היכולת שלנו להיות מעל הגורל, אלא יכולתנו להשיב לגורל האישי שלנו. לענות לקריאה הקוראת בשמנו הפרטי. לא לאבד נוכחות מתוך תחושת עליונות כאילו אני נמצא מעל הנסיבות, אלא להתעקש להפוך את הנסיבות ואפילו הן כלליות ביותר לעניין אישי לגמרי: אליי כיוון העולם. עלי מוטלת האחריות והיא לא מוטלת עלי מתוקף איזה צדק כללי ועל-אישי, אלא דווקא מתוקף ההתייצבות שלי בנקודת זמן ומרחב מסוימת.