ב"יחיד" הכוונה להצביע על אותה איכות של הוויה החורגת מכל סיכום כללי והמאפיינת את התייצבותו של היחיד בעולם.
בהקשר זה דיאלוג אינו סוג של תוכן פסיכולוגי או עניין חברתי של חילופי דעות, אלא ביטוי לטבע ההתייצבות של היחיד בעולם. הוא מצביע על האיכות של עמידה זו, שאינה מבודדת פרושה מן העולם, אלא מראש עומדת אליו, ומכילה, כחלק בלתי נפרד ממנה, את המשמעות המוסרית של התייצבות זו.
בכך מכוונת הגישה הדיאלוגית לאותו מקום שכיוונה אליו הפילוסופיה האקזיסטנציאלית מבית מדרשם של קירקגור והבאים אחריו. כמוה, גם היא הניחה במרכז תפיסתה את עמידתו של היחיד מול ההוויה. ויותר משהייתה זו אמירה פילוסופית הייתה זו זעקתו של האדם אשר בחיפושיו אחר מזור לנפשו הבחין סוף סוף בשבר הגדול שנפער בין התשובות הכלליות שניתן לנסח באופן אינטלקטואלי-מושגי, לבין חיי האדם בפועל. אמנם החוכמה האקדמאית הצליחה לומר דברים רבים על המציאות והאדם, אבל הותירה את ההרגשה כאילו מדובר במישהו אחר – איזה אדם ציבורי, מנותק, לא קשור לאותו יחיד אשר בשבילו הקיום הוא ממשות חיה, איכות כואבת ועורגת.
עם זאת, הדגש בפילוסופיה הדיאלוגית מעט שונה מזו של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, נוטה יותר לאופטימיות, וממילא חיוני יותר, ומושרש בעולם המעשה.
¨ ¨ ¨
יחיד.
לא סובייקט פסיכולוגי, או אובייקט חברתי, ובוודאי לא איזה מושג מופשט שניתן לעבדו במונחים כללים, אלא התייצבות יחידית המגיחה בצומת של כאן ועכשיו, והיא נוכחת את קיומה באופן לגמרי בלתי אדיש. עניין שאין כל דרך לתרגמו לשפה ציבורית, כללית, אלא רק לחיות אותו בגוף ראשון נוכח – כ"אני", כהתייצבות, וכהסכמה למפגש.
הנה, כאן.
אני שמרגיש, וכואב, ושואל, ומקווה, ומתגעגע, שהעולם קורה לו, ולו דווקא.
ובשונה מתפיסה מהותנית-מושגית המנסה לברר מאיזה חומר בנוי ה"אני" הזה, מניחה התפיסה הדיאלוגית שהאני הוא תמיד חלק מזיקה, קוטב אחד בצרוף אני-אתה או אני-לז. לא משהו לעצמו, אלא כבר דיאלוג, כבר תנועה. וכל ניסיון לחפש אחרי ה"אני" הזה במונחים של משהו שניתן לגעת בו ולסכם אותו מסתכם באפס – אין שם כלום לאחוז בו. היחיד הוא לא משהו – הוא התייצבות. הוא תשובה לשאלה ושאלה לתשובה, וחיפוש, ומעיין נובע, ונכונות, והתכוונות, והיענות לזימון, וזרימה שברגע שעוצרים אותה שוב אין בה דבר – חייבים לנוע אותה, להיות אותה, להתייצב אותה.
כך פורצת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית-דיאלוגית מן הכלא ההכרתי-מושגי – אל החיים הנחווים, אשר אין כל דרך להשיגם כידע, כהפשטה, כהוכחה, כציבור, אלא רק כפעולה שיחית-מוסרית של היחיד.
יש קשר עמוק בין היחיד לבין מושגי ה[[חירות]] (החירות הדיאלוגית) וה[[נוכחות]].
¨ ¨ ¨
יחיד, לא הפרט – האינדיבידואל המופרד, הבועה המוקפת בעצמה באופן אטום ומנותק – אלא היחיד שפניו החוצה, שעצם טבעו הוא כבר דיאלוג, השתתפות, רצון לגעת, יחיד זה הוא תמיד חלק משייכות – שייכות דיאלוגית.
היחיד ו[[המרחב-הדיאלוגי-אמוני]], אם כן, הם חלק ממציאות אחת ומהווים שני היבטים משלימים, דמות ורקע.
לעומת זאת הפרט מוגדר ביחס לסוג של חברה או קהילה שהם סימביוטים במהותם.
הייתי אפילו מקצין ואומר שעיקר המצוקות האנושיות צומחות מציבוריות לקויה ותקשורת בעייתית. לא טבעו של היחיד, אלא טבעו של היחד שהתנחל בעולם. זהו יחד שלא ידע לגדול מעבר למאבק ההישרדותי-ציני, והותיר בשממה את היחיד הצמא לדיאלוג.
אלה הבחנות מקבילות, (אם כי לא זהות) להבחנות הבאות:
לבדיות ובדידות
"אני" ל"עצמי"
לקריאה נוספת