הפלא ♦ טבעו של המסע – החזרה הביתה ♦ מקור האנרגיה בקרקע החירות ♦ חזרה בתשובה ♦ הציר האנכי ♦ הערה ♦ הגירה ♦ דוגמא – זוג ♦ מתחנה לתנועה ♦ מניהול יחסים למפגש ♦ המלאכים ♦ מהות הטרנספורמציה – רקע נבחר ♦ האם אפשר לבחור רקע? ♦ עדינות ועוצמה ♦ חרכי הממברנה ♦ עוד על הגירה והאומץ להיות טוב ♦ בחזרה למסגרת – נקודת פתיחה של השיחה ♦ החוקים בשער ♦ חגיגה וגילוי החירות
(מיקרו-דיאלוגיה של תקשורת משחררת)
תכליתה של התקשורת המשחררת הוא לסייע לנו להגיע אל מרחב דיאלוגי-אמוני, אם בקהילתנו, אם בנפשנו. זהו תהליך שיכול להיות עניין של רגע אחד, או פרי הבשלה של שנים רבות. במובן עמוק זהו מסע בחזרה הביתה – אל המקור שלנו. גם זה שמהווה את תשתית נפשנו וגם זה שממנו גלינו במהלך התבגרותנו.
"בית" איננו המבנה שאל תוכו דוחקים את האדם במנוס ממציאות דורסנית, אלא איכות פועמת המשפיעה מברכתה על עולם ומלואו. לא דלת האמות שבהם אנו מסתתרים בתחושת ביטחון מדומה, מציצים אל עולם זר, עוין ומנוכר, אלא אדרבא האפשרות לשייכות עקרונית ומהותית – להתנחלות בממשות. לא רק מקום אחד קטן, אלא ידידות אדם-עולם, העושה את העולם כולו לביתו.
העולם מלא מבנים שכביכול מבקשים לעשות לאדם "בית" ובעצם הם מבנים של אהבה על תנאי. לא מזהים אותם בתור שכאלה. נדמה שכל דיבורם ומעשיהם מכוון להעניק בטחון, לחבק ולטפח, אבל בעצם לא לאדם היחיד הם מכוונים אלא ל"מבני-אדם". ומכיוון שהאדם הוא קודם כל יחיד, אותו מקום שנעשה למבני-אדם הוא בדיוק המקום שנגרע ממנו עצמו. לכאורה בנו לו בית, אבל העולם התמלא בתחליפי אדם, ואלה גרשו את האדם הממשי אל הגלות. וזה הולך עמוק מאוד.
בהמשך כאן אני מתעכב על מספר היבטים מעשיים של מסע זה חזרה הביתה.
הפלא
אבל לפני שאכנס לפרטים, לעקרונות, ולכלים המעשיים, אני רוצה לתאר באופן כללי את אופיו של מסע זה. תאור כללי זה כבר ניתן במאמר ה"אומנות השיחה – מפה", ואילו כאן אני מתעכב על הצד היותר דינמי של התרחשות זו.
כאמור, המסע הזה עובר בין שני מרחבי מציאות שונים. בין ה[[מרחב ההישרדותי]] ל[[מרחב הדיאלוגי-אמוני]]. כל מרחב כזה יש לו ממברנה אופיינית משלו. זו ממברנה אחת שעוטפת את השיחה ההסתדרותית, וזו ממברנה אחרת העוטפת את השיחה הדיאלוגית. ואם מדובר בשיחה אחת שנודדת בין שני המרחבים, זו ממברנה אחרת שעוטפת כל אחד מן השלבים בשיחה.
ואיך קורית הטרנספורמציה הזו בתוך שיחה אחת?
זה פלא.
המעבר בין המרחב ההסתדרותי למרחב היצירתי הוא לא משהו שאנחנו עושים במחשבתנו המהנדסת. יותר נכון לומר שזהו סוג של סדר המגיח מעצמו כשהתנאים מבשילים. חלקו של האדם (השותפים לשיחה) בתהליך הזה הוא בעיקר ארגון התנאים המזמנים את הפלא הזה, ועוד יותר מכך, ההתמסרות אליו – ה[[קבלה]]. חשוב להדגיש את זה, כי כאשר אנחנו תקועים, מה שאנחנו מסוגלים לחולל במחשבתנו המהנדסת, זה עוד תקיעות. תקיעות היא לא רק עובדה פסיבית, כשאנחנו תקועים – זה מה שאנחנו מייצרים – תקיעות. וככל שאנחנו מתאמצים יותר כך אנחנו תקועים יותר. (ראה אשליית השליטה)
זהו הפלא שמגלה לנו את השער בין שני המרחבים ועוזר לנו לעבור דרכו. זהו הפלא שקורא לנו הביתה, שמזכיר לנו שיש לנו תשתית הקודמת ל[[עצמי]] ול[[מאבק האינטרסים]].
טבעו של המסע – החזרה הביתה
ניתן להתייחס למסע זה, אם כן, כהיענות לקריאה לחזור הביתה, קריאה שתמיד רוחשת מתחת לפני השטח, אבל שלא תמיד אנחנו מפרשים אותה נכון. כשאנחנו מפרשים אותה לא נכון, זה לא אומר שהיא לא קיימת, אבל כוח המשיכה שלה במקום להחזיר אותנו הביתה, ממשיך את התנופהה בחזרה אל תוך האחיזה ההישרדותית – הוא מיצר פנטזיה של בית, אבל לא התנחלות בממשות. כך נראה אם כן התהליך:
באיור הראשון אנחנו רואים מהלך טבעי שיכול לקרות כאשר האדם חוזר הביתה דרך אותם מקומות שמהם הלך לאיבוד. באיור השני מתואר מצב בו האדם, מתוך בלבולו, אינו מכיר לא בקיומה של שייכות דיאלוגית ולא את דרכי המעבר אליה. כל מה שהוא יודע זה את העצמי ו[[מאבק
האינטרסים]] שלו. השער לקומה התחתונה חסום. ה"אני", שהוא התשתית של הקומה התחתונה נדמה לו רק כסוג של שיקוף מעומעם של [[העצמי]] אותו הוא מכיר ועמו הוא מזדהה. ומכיוון שכך, אותה תנופה הנענית לקריאה לחזור הביתה, לא מצליחה לחדור אל קומת הקרקע, ונשלחת בחזרה אל קומת מאבק האינטרסים וחיפוש אחר מקום (איור שלישי). כך נוצר המעגל הסימביוטי. 
מקור האנרגיה בקרקע החירות
משתמע מכאן, שגם כאשר האדם אינו מכיר בשייכות הדיאלוגית, מה שבכל זאת, באופן פרדוכסלי, משאיר אותו תקוע במרחב ההישרדותי ומזין את התנועה שלו שם, הוא אותו כוח משיכה שמקורו דווקא בשכבת החירות. זהו החיפוש אחר שייכות ששורשו הוא בקרקע האני שנותן את הדלק למערבולת. האדם חושב שהוא נקרא אל השייכות הסימביוטית ועוצר שם, אבל באמת הקריאה באה מקומה נמוכה יותר, מן השייכות העקרונית יותר, זו ששוכנת מתחת לשייכות הסימביוטית – השייכות הדיאלוגית. כך שהסימון המקווקו של קומת הקרקע באיורים השני והשלישי מסמל שני דברים: מחד את זה שהאדם לא מכיר בקיום הקומה הזו, ולכן רואה כאן לכל היותר השתקפות של העצמי שלו, ומאידך שבכול זאת קומה זו קיימת, וגם אם לא מודעת, פועלת את פועלה ומקיימת ומזינה את המעגל הסימביוטי.
למעשה זה כל הזמן קורה כפוטנציאל כי שלושת שכבות הרצונות נמצאים בו זמנית. לא הייתה התנגדות אלמלא הייתה חירות. ולכן אדם עם רצון לחירות יכול לבטא אותה באופן פרדוכסלי באקט ה[[התנגדות]] (שזה גם אקט וויתור עליה, המחליף חירות בהתנגדות).
יש כאן גם ביטוי לאמת מקיפה יותר: האנרגיה שלנו באה מן האני. אם תרצו, כאן הוא חבל הטבור שלנו לפלא, הממשיך להנשים ולהניק אותנו מדי רגע ברגע. כל תנועה שמתרחשת במרחב הנפשי מקורה בסופו של דבר מכאן. לעצמי כמו גם למאבק האינטרסים אין אנרגיה משלהם.
חזרה בתשובה
המשמעות של הדבר האחרון הוא שבעצם כל איכות נפש, כל תנועת נפש, אם עוקבים אחר מקורה וגלגוליה השונים, בסופו של דבר מובילה אותנו אל המקור האחד הזה – אל קרקע החירות ואל האני.
אפשר להתייחס למעקב אחר הגלגולים השונים של תנועת נפש מסוימת כתהליך של חזרה בתשובה. זה גם המהות של מושג ההתרה שאני מרבה להשתמש בו: אנו חוזים במופע מסוים של תנועת נפש וחושפים, שכבר אחר שכבה, עוד מופע שלה ועוד מופע שלה, עד שאנו מגיעים אל המקור. זהו תהליך שמתיר צעד אחר צעד את ההליכה לאיבוד.
אין זה רק תהליך הכרתי, אלא תהליך הווייתי שבו אדם חוזר לקחת אחריות על האנרגיות שלו. לגלות שה"רע" כביכול שהאדם עשה בעצם נמשך מתוך רצון של טוב הנעוץ בקרקע החירות ואשר קיבל את מופעו ה"רע" רק מתוך בלבול, הוא מעשה של הכרעה והתגלות. לא רק ידיעה מופשטת אלא חוויה שאדם חווה אותה – גילוי חירות, שבמקביל הוא גם שיקוף של האומץ להיות טוב (ראה בהמשך).
החזרה הביתה, אם כן, היא סוג של תהליך חזרה בתשובה, התחברות מחדש אל מקור הייחוד, חזרה אל המרחב הדיאלוגי.
כאן גם מתגלית לנו האמת החשובה, שאנחנו חוזרים הביתה דרך אותם שערים שמהם הלכנו לאיבוד. אלה אותם ילדים אבודים (רגשות דחויים וכן הלאה) שנושאים את המפתח לגאולתנו.
הציר האנכי
כאשר אדם עובר ב[[שער]] ומגיע למרחב הדיאלוגי ושוהה בו, מתחילה תנועה מסוג חדש. לכאורה, הכול נעצר כאן. בהשוואה למערבולת שהייתה אופיינית למאבק האינטרסים הסימביוטי, על הדרמות הרועשות שלה, יש כאן דממה, שדומה שתמציתה הוא שלא קורה כאן דבר. הכול חדל. אבל זה כך רק מנקודת המבט של המישור. מה שנדמה כאי-תנועה הוא בעצם התחלה של תנועה חדשה בציר חדש – תנועה אל התלת מימד. זו תנועה ספירלית.
להישאר במרחב היצירתי-דיאלוגי זה לגלות את התלת מימד. להישאר במרחב היצירתי-דיאלוגי, (במובן אחר – לדמום), זה לאפשר את התנועה בציר האנכי.
הערה
אחרי תאור סכמטי זה חשוב לחזור ולהזכיר שכל שיחה (בין אם מדובר בשיחה קונקרטית ובין אם מדובר בשיחת רקע) היא מיקרוקוסמוס, וקורים בה דברים רבים. התיאור כאן הוא תאור מופשט ואידיאלי. במציאות קורה שאדם מצליח לעבור בשער, שוהה זמן מה במרחב הדיאלוגי, אבל לא מספיק זמן כדי שייווצר תלת מימד, והוא חוזר בחזרה למרחב הסימביוטי, רק כדי לשוב ולמצוא את השער וכך הלוך וחזור. האפשרות הזו קיימת גם כאשר הוא מצליח להגיע לתלת מימד. גם אז אפשר שיקרוס מחדש לשטוח, ויעלם אל תוך מרחב סימביוטי. האפשרויות השונות הללו גם לא בהכרח קורות בזו אחר זו, לפעמים הן גם קורות בו זמנית.
ובכל זאת התיאור המופשט הזה יכול לשרת אותנו. הוא בעצמו הנו כלי בידיו של מי שנמצא במרחב ההישרדותי ומגשש את דרכו למציאות הדיאלוגית.
הגירה
כל שיחה דיאלוגית מייצרת מציאות דיאלוגית הממשיכה ברצף מלב השיחה ומקיפה עולם ומלואו. וככל שנשתתף ביותר שיחות דיאלוגיות כך ינדדו אלה לרקע ויבנו עבורנו את שיחת הרקע הדיאלוגית כשיחה העקרונית שבה אנו משובצים – כעולם שאנו מתנחלים בו. וככל שהרקע הדיאלוגי יהיה מבוסס יותר בחיינו, יהיה מקיף יותר, כך גם נמצא את עצמנו יותר ויותר בשיחות דיאלוגיות.
כל שיחה של תקשורת משחררת שלומדת לעשות את המהלך מן המרחב ההישרדותי בחזרה הביתה אל המרחב היצירתי, מכוננת מציאות של חדווה החוגגת את גילוי החירות. כל מהלך כזה עוזר בהפיכת העולם לבית.
וכך, מעבר לתהליך המקומי המתואר כאן (ובהמשך לפרטיו) יש גם תהליך של [[הבשלה]] המנייד אט אט את מרכז הכובד מן המרחב ההישרדותי (אותו למדנו עם התבגרותנו בתרבות המודרנית), אל המרחב הדיאלוגי-אמוני. לתנועה הזו אני קורא בשם הגירה. זה לא אומר בהכרח שאנחנו משתכנים באורח קבע במרחב הדיאלוגי, אבל זה כן אומר שהוא מוכר לנו יותר, ומתקיימות בנו כבר העדפות טבעיות להגיע אליו.
כשכף המאזניים מוטה לכיוון הזה – עניין הצורך זמן והבשלה – האדם מגיע לנקודת "אל-חזור" ועל כך בהמשך.
דוגמא – זוג
הנה דוגמא שתוכל לעגן את דיוננו:
זוג שחי כבר מספר שנים ביחד מוצא את עצמו בתקשורת קושרת. הם מנהלים הרבה [[שיחות צל]] ביניהם, ולאחרונה הדברים הסתבכו – סוג של ניכור ועוינות מחלחל לתוך ביתם, והוא מתפרץ בכל הזדמנות. כמעט כל השיחות שלהם נתקעות כעת במבוי סתום. באירוע האחרון הם רבו על האור שנשאר דולק ברכב. בעקבות המריבה הגדולה הם לא מדברים זה עם זה. כלומר, לא מדברים ביניהם, אבל כל אחד מהם ממשיך ומדבר עם רעהו שבדמיונו במעגלים החוזרים על עצמם וכובשים כמעט את כל שטח נפשם. כל אחד אוגר לעצמו את נקודות החובה של רעהו, מוצא באלף דרכים מדוע אינו בסדר. ואף על פי שהם אנשים "מודעים" ולפיכך יכולים להבין שלא ייתכן שהצד השני הוא עד כדי כך גרוע, בכל זאת הם לא יודעים איך לצאת מזה. יותר מזה, נדמה שיש בהם סוג של הנאה, מתיקות המושכת אותם לטפח את הריב הזה. הם אמנם גם חשים בצד זה חרדה, אבל בשלב זה הם בעיקר רוצים להעניש זה את זה.
מגיעים הדברים לידי כך, שאחרי מספר ימים, ברגע של הארה, אומר האיש לאישה: "אנחנו צריכים לדבר". והם מחליטים לייחד זמן ומקום לשיחה.
הם נכנסים לשיחה טעונים מאוד. ולפחות בשלב ראשון דומה שהשיחה הזו ממחזרת ומשחזרת את כל מה שהם כבר יודעים. התקיעות מנציחה את עצמה שוב, והייאוש אוחז בלבם. כל אחד אומר בלבו – אין עם מי לדבר.
אבל אז קורה משהו. בלי להבין איך וכיצד הם מגיעים למרחב חדש.
אנחנו, שמתבוננים בהם מבחוץ, יכולים להגיד כל מיני דברים על מה שתרם לפריצה אל תוך המרחב החדש. ומתוך כך גם יכולים להבנות את השיחה בתיאור מלאכותי שגם יהווה את המצע לשיחת ת"ם מובנית. על בסיס תאור מלאכותי זה גם ניתן לזקק וליחד את הכלים והעקרונות של שיחת תקשורת משחררת.
בהמשך אני מתאר, אם כן, עקרונות אלה, כאשר אני עובר באופן מתחלף בין תאור תהליכים לבין המלצות שיכולות לסייע לזמנם.
מתחנה לתנועה
אתחיל בזה שעצם זה שנעשית השיחה, זה כבר סוג של [[מיקוד]] העושה [[תחנה]]. ואם זה נעשה ברובד הנכון הוא גם מזמין את התנועה כשלב הבא והטבעי של ה"תחנה". זה נכון ברובד הכללי ביותר: הכוליות של השיחה (ולא דווקא אירוע כזה או אחר בתוכה) הוא מוקד. זה עושה אותה תחנה, וכמו כל תחנה, השהייה בתוכה (וה[[קריאה בשם]]) מזמינה תנועה.
בהקשר הרחב השיחה הקונקרטית היא ה"דמות" בתוך שיחת רקע. וגם במובן הזה, המיקוד, (ההפיכה לתחנה), יש לו פוטנציאל להניב תנועה.
הזמן עושה את שלו. הנוכחות עושה את שלה.
המסגרת עושה את שלה. בעיקר המסגרת עושה את שלה. עצם הצבת המסגרת, פינוי המקום, יצירת ההתכוונות, ושמירה על מספר חוקי שיחה בסיסיים, ביחד יוצרים את המעטפת של השיחה (מכוונים את הממברנה, מתחזקים אותה), אשר מאפשרת לזמן לעשות את שלו.
הנה מספר חוקי מסגרת שיכולים לתמוך במיקוד הזה:
– להגדיר זמן מינימום לשיחה, ולהתכוון שלא עוזבים באמצע. (שעה וחצי).
– להגדיר מרחב פנוי מהפרעות (כמו מרחב פנוי משיחות טלפון).
– כל דובר מדבר בתורו כל כמה שהוא רוצה, ומודיע כשסיים לדבר.
– מותר לשתוק. אם אתה דובר, הדיבור אצלך גם כשאתה לא מדבר, עד שהכרזת שסיימת. אם אתה מקשיב, אתה יכול לא לענות, או לא לענות מיד.
– כל אדם פונה אל רעהו ומדבר אליו – לא עליו.
חוקים בסיסיים אלה לבדם, בצרוף הזמן העובר, הם אולי הכלים החשובים ביותר להתרחשות שינוי.
מניהול יחסים למפגש
ואף על פי שהמסגרת היא העיקר, והיא עושה את מרבית העבודה, לא מיותר לדבר על ליבת השיחה ועל המתרחש בתוכה.
ובעיקר אני רוצה לדבר על ההבדל בין ניהול יחסים למפגש. הבדל שקשה מאוד לתארו, ויחד עם זאת הוא מהותי מאוד לכל מה שמתרחש במעבר מן המרחב ההסתדרותי למרחב הדיאלוגי.
על פי רוב, עיקר השיחה שלנו קשור לניהול יחסים. כלומר, השיחה היא לא רק מרחב שבו אנו משתפים זה את זה בתכנים שונים, אלא היא בעיקר אירוע חברתי, שבו אנחנו מתרגלים את שליטתנו ההדדית זה על זה. שליטה, כלומר דואגים לכך שהזולת ימוקם במקום הנכון, ואנחנו נמוקם במקום הנכון, והכול יהיה בתוך הסדר [[מקבילות|המקבילי]]. זה אומר שאנחנו לוקחים אחריות עודפת על האחר ועל מה שהוא חושב ומרגיש, ופועלים במטרה להשפיע על כך – שלא יפגע, שלא יחשוב דברים לא טובים וכן הלאה. כמובן, אנחנו לא עושים את זה רק לטובתו, אלא גם לטובתנו.
הבסיס של עשייה זו מונחית על ידי האמונה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשחרר אותו מן השליטה שלנו, שכן אנו מאמינים שאנו זקוקים ממנו לדבר שבלעדיו נמות (אישור/אהבה/שייכות). ומכיוון שאנחנו לא סומכים שייתן לנו את הדבר הזה מרצונו, אנחנו מבלים את מרבית השיחה בניסיון לעצב את "דעת הקהל" שלו. בצורה כזו אנחנו לא באמת צונחים אל לב השיחה, אלא נותרים צפים על גביה, שולחים את ידי שליטתנו במטרה להנדס אותה. להנדס את השיחה, להנדס את הזולת, ולהנדס את עצמנו. כל זה מעניק לכל אירוע בתוך השיחה איכות קליפתית, נוקשה. הדברים כביכול בו זמנית קיימים אבל באמת לא קיימים – הם רק הסימון של הדבר – הקליפה שלו.
הוויתור על השליטה, והצניחה פנימה אל תוך השיחה, נחווים כמסוכנים ביותר. ובכל זאת זה הדבר העיקרי שמזמינה שיחה דיאלוגית – מעבר מניהול יחסים למפגש.
משמע, מעבר מעמדה צפה, הניצבת מחוץ לשיחה (בעמדה בטוחה השומרת על ניטור מתמיד של השיחה), אל השתתפות פנימית כגורם בתוך השיחה. זהו תהליך של יצירת מגע והסכמה להיות גורם מוגדר, מוגבל, מקומי, ואינו מנסה להקיף בדמיונו ובאחריותו מעבר למה שהוא. הוא מסכים לקחת חלק בשיחה, כלומר, הוא מסכים להתמסר לזרמיה. מסכים לקפוץ למים בתור מי-שהוא, לא יותר ולא פחות. מסכים לשחרר את אחיזתו הסימביוטית באחר, ומוכן שיקרה מה שצריך לקרות – הוא מתמסר לנוכחות. הוא לא מארגן אתה דברים, דואג להם, דואג לעצמו דואג לאחר, הוא נותן לסדר המגיח – לתבונה שהיא רחבה יותר ממנו – להסיע אותו במורד הנוכחות. הוא לא משתמש בשיחה כמניפולציה על דעת הקהל – לא עסוק ביצירת סדר, לא קושר אותה לשיחת הרקע המנסה לעשות סדר, אלא נוכח בתוכה.
כאמור, שיחה מקומית היא תמיד גם [[קונקרטיזציה]] של שיחת רקע מסוימת. וכאשר השיחה היא הסתדרותית, היא משובצת בתוך ההקשר ההסתדרותי הרחב – בתוך שיחת צל – שחלק בלתי נפרד מאופייה הוא שהיא לא מאפשרת לנוכחות לעבוד. וכבר אמרתי למעלה שעצם המסגרת כבר עושה את מרבית העבודה – היא מזמנת את הנוכחות ומפנה את הזמן לפעולתה של זו. אבל אם האדם נתון בשיחת צל-סרבנית-נוכחות, ייתכן שהמסגרת לא תספיק.
כאן אנחנו נדרשים לכלים שיעזרו לאדם להיגמל משיחת הצל, ולהתחבר לרקע חדש שיוכל לתמוך בזרימה. אחד הכלים הללו הוא הבחנה זו עצמה בין ניהול יחסים למפגש. או בניסוח קצר – תסכים לפגוש.
אלא ש"תסכים לפגוש" עדיין לא מבואר מספיק, ובמאמר "סמוך לשער" אני מפרש ממדים שונים שלו.
המלאכים
במקום אחר תיארתי את הכלים בתור סוג של מלאכים – שליחים לעניין אחד. במובן הזה כול מילה שאנו משתמשים בה במהלך של שיחה היא סוג של מלאך – היא מובנות, והיא מזדמנת מתוך הסיטואציה. אנחנו לא מחפשים במודע את המילים כשאנו מדברים. הן מזדמנות לנו תוך כדי הדיבור. אנחנו הולכים והם כמו נמצאים לנו תוך כדי ההליכה למדרך רגל, וככל שהתנופה שלנו גדולה יותר, כך גם המילים המדויקות מזדמנות ביתר עוצמה, ותומכות בהמשך התנופה.
כך גם בנוגע לכלים שיכולים לתמוך בתקשורת משחררת. הם מזדמנים כשהרגע קורא להם. במובן הזה מלאכים הם דברים שאני מכין מראש (כחלק מעבודת הרקע), ולכל היותר אני רוצה לזמן מלאכים מסוימים ולא אחרים שיהיו קרובים למעטפת לפני שאני נכנס לשיחה. מעשה זה של קרוב מלאכים מסוימים הוא חשוב. זה דבר שאני יכול להיזכר בו לפני השיחה, וזה דבר שאני יכול ללמוד אותו משיחה לשיחה. מלאכים, במובן הזה, מטבעם שייכים למעטפת הם מעין סוג של תיווך בין הרקע לבין הדמות שבמוקד.
אך, כאמור, מטבעם של מלאכים אלה שהם באים והולכים על פי שליחותם. הם לא נתונים בידי האדם כמו כלים בידי השולט. הם מלווים את הכוונה שלי, אבל הם לא היוצרים אותה. לכן גם אין מקום לדבר על "ערכת מלאכים" בתור הציוד שאני מצייד את המשוחח עם כניסתו לשיחה. זה לא יעבוד. אז מה בכל זאת אפשר להמליץ?
– קרוב מלאכים, התיידדות אתם, זימונם הקרוב, לימוד השריקה המיוחדת הקוראת להם, וגם, לא פחות חשוב, הפרידה מהם. כל זה נעשה בעקרון הרבה לפני השיחה הקונקרטית ובלא קשר אליה – כסוג של אורח חיים ולימוד. אבל אפשר גם שיקרה במינון זעיר תוך כדי השיחה. במיוחד אפשרי הדבר לתומך, הנמצא במעטפת.
– התמסרות לנוכחות (שזה עיקר מה שנאמר בסעיפים הקודמים), נכונות להתמקד, לשהות ביש, להפוך דבר לתחנה. שהרי זו הדרך שבה הם נקראים. הנוכחות קוראת להם.
על מלאכים, שהם אולי העזרים העיקריים בתוך שיחה, אני כותב בהרחבה במקומות אחרים. וכאן אני רק רוצה להזכיר שהמלאכים הם גיבוש של התרות, ושיש תהליך מלאכותי שבו אפשר לגבש את שליחותם, ושכל מלאך נושא עמו ממדים של זימון, ברכה, ופרידה.
מהות הטרנספורמציה – רקע נבחר
אפשר להסתכל על שיחה מצד אחד כמסע חזרה הביתה העובר בשער, ואפשר להסתכל על השיחה במונחים מרחביים יותר, כיצירת מרחב דיאלוגי על ידי יצירת המסגרת החיה (הממברנה). אלה שתי נקודות מבט משלימות – המיקוד, ו[[התנועה]].
הממברנה לא מגדירה רק את מה שנמצא עטוף בתוך גבולות השיחה, כי הרי זו טבעה של הממברנה בתור מעטפת חיה – היא יוצרת זיקה אל רקע מסוים הנמצא מחוץ למעטפת. היא יוצרת רציפות בין הרקע לדמות במרכז, עושה אותם לחלק מדבר אחד. כלומר, המרחב הדיאלוגי הפנימי בתוך השיחה, נעשה לחלק משיחת רקע רחבה יותר שגם היא דיאלוגית – מציאות אחת שמתמשכת מן המרכז ומקיפה עולם ומלואו, ומגלמת בהקפה זו גם את היחס העקרוני של האדם להוויה.
וכמובן, מה שאמרתי לגבי מרחב דיאלוגי נכון גם לגבי מרחב סימביוטי: כשהאדם נמצא בתוך שיחה הסתדרותית-הישרדותית, אין זו רק השיחה הזו שהיא כזו, אלא הוא מתחבר כך אל עצם ההוויה ההישרדותית וחווה כך את העולם כולו. לכן אני אומר שהממברנה יוצרת מציאות – לא רק מציאות פנים שיחתית אלא בכלל מציאות.
לכל מרחב, אם כן, יש אקלים שונה, ועל רקע אקלים שונה זה כל התרחשות והתרחשות מקבלת משמעות שונה בהתאם. הממברנה היא שעושה את ההבדל. היא זו שיוצרת אקלים מסוים ולא אחר, ומתוך כך דואגת שכל התרחשות, כל עניין, כל תוכן, יקבל משמעות בהתאם למרחב שבו הוא משובץ. הפוך הוא הנכון: האירועים השונים המתרחשים בשיחה משפיעים בחזרה על המרחב. כל אירוע הישרדותי, למשל, יתרום בתורו לאקלים ההישרדותי שלה, ומנגד די לפעמים ברגע אחד של חירות כדי להפוך את המרחב כולו למרחב דיאלוגי. ואמנם אם אירוע הוא הישרדותי כן או לא, זה תלוי הרבה בפרשנות, אבל לא רק.
בניסוח אחר, אפשר לומר שמהות הטרנספורמציה שיכולה לקרות בשיחה קשורה להתחברות לרקע חדש. האיכות של פנימיות השיחה מקננת בתוך האיכות של שיחת הרקע הרחבה, ומהווה את ההתגלמות שלה. ואם רקע זה הוא דיאלוגי-אמוני, כך גם תהיה פנימיות השיחה.
לתקשורת קושרת יש תדר אנרגטי משלה שאותו אפשר להרגיש כבר מן המילה הראשונה. שהרי כל מילה, כל הבעה, כל מעשה של מיקוד נעשה מתוך הרקע, ואם [[שיחת הרקע]] היא של תקשורת קושרת זה גם המטען שנושאת כל הבעה, כל דמות שבמוקד.
במקום אחר אני מתאר את מה שמאפיין את המרחב ההישרדותי כבעל ממברנה שהיא אטומה לפלא (לזולתיות, לאחרות), ומנגד את מה שמאפיין את המרחב הדיאלוגי-אמוני כמרחב בעל ממברנה שהיא פתוחה לפלא.
באיור אנחנו רואים שדי שאדם אחד יהיה פתוח לפלא כדי לעשות את השיחה כולה לפתוחה לפלא.
במרחב ההישרדותי כל אירוע נחווה כהפרעה ודורש תגובה. (הוא תגובתי). במרחב היצירתי כל אירוע הוא הזמנה לתשובה. (ועל ההבדל ביניהם במקום אחר).
תכונותיהם של אירועים במרחב ההישרדותי: סיבתי, קשיח, דחוף, מדויק, גורלי.
תכונותיהם של אירועים במרחב הדיאלוגי: תשובתי, רך, מושהה, עמוק, ייעודי.
האם אפשר לבחור רקע?
אבל האם יכול אדם לבחור לאיזה רקע הוא רוצה להתחבר, וממנו לדבר ולהקשיב? האם פרושים לפניו מספר רקעים כאפשרויות שמתוכם הוא יכול להצביע ולומר – הנה את הרקע הזה אני רוצה?
זו הממברנה שעושה את עבודת הקישור והחיבור. היא זו שמאפשרת להתעלם מן הסיפורים הטפיליים, מן התנועות המפרקות, ולהתכנס לתנופת משמעות תוך שהיא יוצרת ארגון מחדש של עיקר וטפל בהתאם לרקע הנבחר. אבל בדרך כלל הממברנה היא שקופה למשתמש – לא דבר שאדם מתעכב עליו, אלא תמיד רואה דרכו (או נחסם דרכו). בדרך כלל זו הסיטואציה שמזמנת את הרקע. וזה תמיד קשור לפרשנות של הסיטואציה – לשיחת רקע אחרת שקודמת לשיחה הנוכחית. (כלומר, תמיד יש מעבר מרקע אחד לרקע שני, משיחה אחת לשיחה שנייה, אף פעם לא מכלום לשיחה). האם יש כאן דבר שאדם בכול זאת יכול להשפיע עליו?
יש מקומות שזה קורה במידה מסוימת, למשל כשאנו נמצאים בתפקיד ו"מדליקים" את הרקע המקצועי שלנו. בעיקר כמטפלים, מחנכים, מקשיבים מקצועיים. בין היתר כי תפקידים אלה הם עצמם על גבול הממברנה של השיחה. ואפשר שאדם יגיע לשיחה מסוימת ויבחר להתייחס אליה כאילו היא שיחה מסוג אחר – ראיית-כ (למשל כשיחה טיפולית למרות שאינה כזו). ובכך הוא באופן חצי מודע יעשה חיבור בינה לבין רקע שאולי הוא לא קשור לשיחה זו באופן טבעי ומזדמן.
אבל בדרך כלל זה מתקשה לקרות. אנחנו לא יודעים לבחור את הרקע שיבריא אותנו וימנף את השיחה. או בניסוח אחר, אנחנו לא יודעים לבחור את היחס אל החיים שיבריא אותנו ויוסיף לנו חיוניות. יש מספר סיבות לכך:
– אין לנו את המיומנות והגמישות. תהליכים אלה קורים באופן לא מודע, ועל פי רוב כשאנחנו נמצאים כבר ברקע מסוים אנחנו משוכנעים שזו טבעה של המציאות – לא משהו גמיש שאפשר לעשות משהו בקשר אליו.
– כשמדובר ב[[שיחות צל]] שבהם אנו נתונים, חלק בלתי נפרד ממהותם הוא אחיזתם בנו. הם לא משחררים אותנו לרקעים אחרים. בין היתר משום שהם לא מאפשרים להתמקד ולהשלים את תהליך יצירת המשמעות. הם מונעים "שכחה יוצרת", מעצם מהותם הם סרבני-נוכחות.
– פעמים רבות המרחב הדיאלוגי לא מספיק מובחן, ואולי אפילו לא מספיק קיים בתור משהו, גם לו היה אפשר לבחור בו. האדם לא התנסה בו בעבר, לא שמע על קיומו, וגם אם התנסה בו זה לא היה מספיק מקיף, או מספיק פעמים, או מספיק עמוק, או מספיק מוצלב ועם עדות, כדי לבסס את התקיימותו של הרקע הזה כמקום של ממש.
כך שברוב המקרים אנחנו לא יכולים לבחור במודע לאיזה רקע להתחבר. ולמרות זאת יש דרכים שבהן אנחנו יכולים להשפיע על הבחירה. הרבה קשור בדברים שנעשים מעבר לשיחה – במרקם הכללי של התקשורת המשחררת – באורח החים, בקבוצות דיאלוג, וכן הלאה. אבל יש דברים הקשורים לגוף השיחה, וזהו עניינה של המיקור-דיאלוגיה.
עדינות ועוצמה
זו הממברנה שמאפשרת את העדינות והעוצמה.
והעדינות והעוצמה שבפנים נעשות להד המקיים את העדינות והעוצמה שבחוץ.
ללא הממברנה (לא שזה ממש אפשרי) האדם נעשה גס.
ושוב, ממברנה אינה מנתקת מן הסביבה – להפך – היא מפרידה, וההפרדה הזו יוצרת את הרצף (את המלאות), שאלמלא זה לא היה כלום.
קסם המפגש מחייב ממברנה.
חרכי הממברנה
כשעולים על התדר, החרכים של הממברנה יכולים להתרחב בלי שהדבר יפרק את תנופת המשמעות.
לעלות על התדר, משמע כשיש הלימה בין הרקע לדמות, כשיש מיקוד, וכאשר מיקוד זה הוא חלק מתנופה של תנועה, מתהליך יצירת משמעות, מפעילות עמוקה.
אבל לפני שעולים על התדר – כשאין הלימה בין רקע לדמות, או כאשר הרקע מסרב לעשות דמות, אז כדאי שהחרכים יהיו קטנים. אז אנו זקוקים למסגרת יותר יציבה יותר הרמטית אם כי גם בצורתה זו היא עדיין מסגרת חיה, כלומר, ממברנה.
דוגמא מוחשית לחרכים שגדלים בזמן של עומק היא האישונים אשר גדלים כאשר אנחנו מתעניינים במשהו. במיוחד כשאנחנו אוהבים.
עוד על הגירה והאומץ להיות טוב
תיארתי תהליך של הבשלה המתרחש לאורך זמן ואשר הוא בעקר פונקציה של זמן השהות במרחב הדיאלוגי-אמוני. ככל שאדם שוהה בו יותר כך הוא נגיש יותר, עד שהכף מוטה, ומרכז הכובד העקרוני של האדם עובר אל המרחב הדיאלוגי-אמוני.
במקום הזה עובר האדם מעין נקודת אל-חזור.
דרך מסוימת להבין אותה – זו הנקודה שבה האדם מתחיל להאמין לעצמו.
ועוד דרך:
זו הנקודה שבה אדם מבין עד עמקי נשמתו שהוא טוב.
ההבנה הזו היא לא רק סוג של גילוי כמו-מדעי אלא בו בזמן גם סוג של הכרעה שאני קורא לה "האומץ להיות טוב".
ואכן נקודת המוצא של המעגל ההישרדותי היא שאני "רע". זה המקום של החשד העצמי, כמו גם סוג של התנגדות עצמית שהיא חלק בלתי נפרד ממנגנון התקשורת הקושרת. מנגנון המזין את עצמו – האדם לא מאמין לעצמו משום שהוא רע, והוא חווה את עצמו כרע מתוך חוסר אמונו בעצמו ועוד יותר מכך בשל ה"רמאות" שיש בהתייצבותו.
בחזרה למסגרת – נקודת פתיחה של השיחה
אחרי כל מה שנאמר עד כאן אנחנו יכולים לחזור כעת אל היחס העקרוני לשיחה, אל נקודת המוצא שממנה אנחנו נכנסים לשיחה. משמע, איך אנחנו מבינים מה היא, ולמה היא, ולמי היא.
כמובן, נקודת פתיחה זו וההתכוונות המלווה אותה, היא בעלת השפעה מכרעת על כל מה שקורה בשיחה. והדברים ראויים להיאמר גם אם האדם לא ממש יכול להפנים אותם או להסכים אתם. ייתכן שידיעתם החיצונית טרום השיחה, תוכל לתמוך בהתגלותם מחדש תוך כדי השיחה, גם אם הם לא היו נקודת הפתיחה של השיחה.
הנה מספר נקודות:
ללא מטרה תוכנית: השיחה לא מיועדת לישב סכסוכים או לפתור בעיות, או להגיע לאילו שהם תוצאות. זה לא אומר שהדברים הללו לא יכולים לקרות בה, אבל זו לא המהות של השיחה. זה גם לא אומר שדברים אלה לא נמצאים ברקע ואולי אפילו בתור המוטיבציה העיקרית של השיחה, ובכל זאת הם לא מהווים את מהותה ותכליתה. השיחה עצמה היא ללא מטרה תוכנית (מטרה הנמצאת מחוצה לה) היא הדבר עצמו – מקום מפגש. היא לא אמצעי לדבר אחר שנמצא בזמן אחר או במקום אחר. היא ההתרחשות החיה, ומה שקורה בו קורה בה קודם כול מצד ה"חומר" שלו. כלומר, מצד המגע שמתרחש בו. היא לא "על" משהו, בדרך לאן שהוא, היא אירוע בזכות עצמו – מציאות לשהות בה.
לא מקרי: כהשלמה לסעיף הקודם ובלי לסתור אותו – השיחה היא תמיד רחבה יותר מזו המוצגת בשיחה המקומית. היא איננה רק אירוע מקרי, שנאלצתי להשתתף בו בשל נסיבות שלא בחרתי, אלא הזמנה מיוחדת של המציאות אלי. או בניסוח אחר, היא עוד נדבר בשיחה שאני משוחח עם אלוהים. וככזו היא הזדמנות להעמיק את המפגש שלי אתו. נכון, ניצב לפני אדם מסוים שאתו הגעתי לסכסוך או הסתבכתי בתקשורת קושרת, אבל במובן עמוק הרי הוא שליחו של הפלא והאתגר שהוא מציע לי לא מסתכם בו.
לא נגדי: לא משנה מה קורה בשיחה, היא לא נגדי.
למידה וחקירה: ולבסוף, אני ניגש לשיחה כלומד. משמע, בצד היותה מרחב למפגש, ומפגש למרחב, היא הזדמנות לזיכוך, ללימוד, לחקירה, להתפתחות. זה אומר שאין כאן שום "טעות" שיכולה לקרות. ועצם היחס הזה כבר מכניס אותנו לאווירה היצירתית-משחקית, שהיא המהות של המרחב הדיאלוגי.
כל אחת מעמדות אלה כלפי השיחה יכולה לתרום להיגיינה שלה, ולתמוך בנוכחות. עצם הכניסה לשיחה ממקומות אלה, כבר היא ריפוי. זה גם משתמע מן הצד השני. כשאנו נגשים לשיחה כשאנו מבקשים להשיג ממנה משהו, או לחליפין בתחושה שהיא מפריעה לנו, והזדמנה שלא לטובתנו, אנחנו נחמיץ את המגע, נראה בעיקר את מה שאין.
אבל כאמור, גם אם לא נכנסים כך לשיחה מלכתחילה, זה מה שילך ויתברר במהלך השיחה, והוא שיעשה אותה לשיחה דיאלוגית.
החוקים בשער
אחד הדברים שיכולים לעזור בטרום כניסה כסוג של קריאה לרקע תומך הוא פשוט עיון במושכלות מסוימים. התכנים משפיעים עלינו מאוד גם כשאנו לא לגמרי ערים להם – עצם המדיטציה על תכנים מסוימים, טכסטים מסוימים, מילים מסוימות, יש בה כוח לברך את הכניסה שלנו לשיחה, בכלל זה מספר דקות של שקט.
הטכסט הבא, שמציג את "חוקי התנועה" של המרחב הדיאלוגי יכולים לספק השראה. גם ובמיוחד בשל נימתם הלא לגמרי רצינית. אפשר לראות בהם את החוקים המוצבים בקדמת השער של המרחב הדיאלוגי – קרא בהם לפני שאתה נכנס:
– מותר לדבר באופן לא הגיוני
– מותר לצחוק ללא סיבה
– מותר לא לענות לשאלות
– מותר לחזור ולשאול את אותה שאלה שוב ושוב
– מותר לחזור על דברים
– מותר להיות נבוך, מבולבל
– מותר לא לדעת
– מותר לחייך
– לא חייבים להגיב
מצד הרקע זה ברור: הדבר שעוזר ביותר לשיחה להתקיים בתור מרחב דיאלוגי הוא רקע דיאלוגי. רקע דיאלוגי זה נסמך על ניסיון חיים, על אורח חיים, על לימוד מתמשך. אם השיחה הנוכחית היא קונקרטיזציה של שיחת רקע דיאלוגית, אז לא צריך להצטייד בשום דבר, הכול יעשה את שלו. העניין הוא שהרקע הוא מאוד עשיר וכולל בתוכו הרבה מאוד רקעי משנה, שיחות רקע שונות, ואפילו נדמיין מצב אידיאלי שבו האדם נתון כל הזמן בתוך מרחב דיאלוגי בתור שיחת רקע בסיסית שלו, עדיין הוא גם נמצא בדיאלוג עם שיחות רקע אחרות. כך שבכל מקרה זה נכון לדבר על המסע בתור תקשורת משחררת (כלומר בתור מעבר משיחת הסתדרות לשיחת דיאלוג). בכל רגע, בתוך המרחב הדיאלוגי, קיימים פוטנציאלים להפוך למאבק כוח, ובכל רגע זו הפרשנות המקומית שמגלה בליבם מחדש את החירות.
חגיגה וגילוי החירות
זהו הפוטנציאל של ההליכה לאיבוד על אובדן החירות שלו שעובר טרנספורמציה והופך בעצמו לאור גדול – לחגיגה של חירות. לא ארצה להשמיד את הפוטנציאל הזה, דרכו אני מגלה את חירותי.
המבנה של מעגל סימביוטי: אני לא יכול לשחרר את השליטה כיוון שאני חייב ממנו משהו שאני לא בטוח שהוא ייתן לי מרצונו. אני צריך אותו.
המבנה של המעגל הדיאלוגי: אני רוצה אותו כדי שיזכיר לי שאני לא תלוי בו. אני רוצה אותו, מבקש אותו, משחר אחריו, כיוון שאני לא תלוי בו, ואני לא תלוי בו כי אני מרשה לעצמי לרצות אותו. (וההבדל בין צורך לרצון). הרצון היא ביטוי חירות. וכך גם התשוקה.