שייכות דיאלוגית

— –

כשמבינים את החירות לא עוד במונחים של "אין מכשול בפני הרצון", אלא כרצון שהוא עצמו תנועה יוצרת ומחדשת, מבינים גם שהתשוקה לדיאלוג והחיפוש אחר שייכות הם חלק בלתי נפרד מתנועתה של החירות.

שייכות, במובן זה, היא לא רק מותרות ילדותיים, מעין ערגה שלא במקומה לחום ואהבה. הרבה יותר מכך היא המלאות של החלל שבתוכה יכול האדם ליצור, "חומר" חיוני העוטף ומזין אותו.     

אלא שכאן יש גם בלבול עמוק. באופן טבעי האדם מזהה את השייכות עם מחוזות ילדותו, וכמיהתו החיונית לשייכות מקבלת את הצורה של התנועה בחזרה במורד ההתבגרות אל השייכות היחידה שהוא מכיר בה – שייכות סימביוטית.

והבלבול הוא בזה שאף על פי שהאדם חייב שייכות, ורק טבעי הוא שהוא חותר להשיג אותה בכל דרך אפשרית, הנה השייכות הסימביוטית שהוא מזהה מילדותו איננה השייכות היחידה הקיימת. יותר מזה, השייכות הזו כבר לא שייכת לאדם הבוגר ולא יכולה להזין אותו כפי שהזינה את הילד. אדרבא, ניסיונו של האדם להגיע אליה לא רק שלא מביא אותו אל ברכת השייכות, אלא שפעם אחר פעם מביאה לאובדן חירותו.

אם היה יודע שישנה שייכות אחרת, מתאימה יותר לבגרותו, ייתכן שהדבר היה מסייע לו להגיע לשייכות מבלי לאבד את נוכחותו.

— –

אבל בדרך כלל הוא לא יודע. בדרך כלל, הוא מזהה את השייכות באופן בלבדי עם השייכות הסימביוטית, ומתוך כך הוא לומד לראות בתהליך ההתבגרות תהליך שעיקרו יציאה אל תוך חלל ריק, קר ומנוכר. כך הוא מבין מה זה להיות מבוגר, וכך הוא מזהה את "עקרון המציאותיות" שעליו הוא מגן ב"הגיון" תוך שהוא מתאמן בהסרת הממדים האישיים מחייו.

כמבוגר בן-תרבות הוא רואה לפניו בעיקר שתי ברירות: לחזור אל השייכות הסימביוטית או להיגמל אחת ולתמיד מן הצורך באינטימיות. אבל מכיוון שאינטימיות היא מצרך חיוני לחיים לא פחות מאוכל, תהליך ההיגמלות – אותו הוא מאמץ מתוך מחשבת "בגרותו" – הופך בעיקר לרמייה עצמית אשר מתחתיה הוא ממשיך לחתור באופן לא בוגר אחר השייכות הסימביוטית.

— –

יש להבחין, אם כן, בין השייכות הסימביוטית לבין השייכות הדיאלוגית. גם השייכות הדיאלוגית היא צורה של שייכות, גם היא עוסקת במלאות של החלל, ובאופן שזה תומך בחירותו של האדם ומאפשר לו להביע את יצירת חייו. גם היא חומר מזין הנושא את האדם ומזין אותו בברכתו. אבל בשונה מן השייכות הסימביוטית המתאפיינת בהתמזגות אל תוך האחד באופן בלתי מובדל ונטול זהות, השייכות הדיאלוגית נועדה לשרת את הבגרות המתייצבת נבדלת בעולם.

נבדלות זו של האדם הבוגר, יש לומר שוב, אינה בהכרח בדידות וניכור. היא לא ביטוי לתפיסה ה"מציאותית" שכביכול מבשרת לאדם שהשייכות של ילדותו מלכתחילה הייתה אשליה, וזה אם כן משמעות בואו לעולם ה"ממשי" – ההכרה העקרונית בבדידותו. לא. יותר נכון לראות את התפיסה ה"בועתית" של האדם כסוג של חוסר בגרות – פרי מהלך שייכות שהכזיב ולא בא אחר תחתיו.

למעשה ישנו סחף טבעי מן הילדות לבגרות, זה לא משהו שהאדם עושה אותו, זה משהו שקורה לו והאדם לא יכול להימנע ממנו. ובאופן טבעי ישנו גם סחף טבעי הממיר את חומר השייכות הסימביוטית לשייכות דיאלוגית. ואם בכל זאת הדבר משתבש זה לא בגלל טבעו של הסחף, אלא בגלל אותה כמיהה לשייכות שהתבלבלה וסברה שעליה לוותר על חירותה הדיאלוגית כדי לזכות בשייכות.

— –

ובאמת יש כאן עניין של אחריות האדם כלפי האנרגיות העודפות שלו. במקום הזה היושר חשוב מן הנוחות, הממשות חשובה מן הסמל, והנכונות לפגוש את מה שיש, חשוב מן ה"תמונה היפה".

"מה שיש", משמע, לא הדימוי של מה שיש, שהוא עדיין במידה רבה השתקפות של העצמי, אלא האחרות הממשית והבלתי דימויית – זו שאין כל דימוי שיכול להכיל, והיא כולה קשורה ליכולת והנכונות להכיר בקיומו האחר של האחר. המילה "הכרה" בהקשר הזה יכולה לבלבל, היא רומזת מחדש לעולם הדימויים, כביכול האחר הוא עוד דבר שמכוננים כלפיו יחסי מכיר מוכר, אבל באמת האחר הממשי הוא מציאות שחייבים לצאת לקראתה ולפגוש אותה. 

מה שמאפיין את השייכות הדיאלוגית, אם כן, הוא היכולת לצאת אל האחר הממשי. לא להניח אותו כשיקוף של האני, או השלמה שלו כפי שקורה בסימביוזה, אלא לצאת לקראתו, להתחכך בו, להיות פורה אתו. 

— –

והנה, במה שנוגע לפוריות יש פחד גדול. זה הפחד של ההליכה לאיבוד, של ההתמוססות, ההתפוררות, והמוות שהוא חלק מכל שינוי מביא חיים. זהו סחף הבגרות שההתמסרות אליו דורשת את האמונה האיתנה של הבוגר, כמו גם את עוצמת הזהות שלו המאפשרות לו לא רק לשנות אלא גם להשתנות.

הפוריות דורשת לצאת אל האחר הממשי, והפחד מן הפוריות הוא לפיכך גם הפחד מן הממשות. אבל זה גם עיקר כוחה של האהבה הבוגרת.

— –

כך שצריך להבין את היציאה הזו אל האחר, שמתוכה מתוודעים אליו, לא כעוד דימוי פנימי, אלא כמציאות ממשית ומחוללת, כחלק מזיקה מוסרית. האחר ככזה הוא לא אובייקט להכיר אותו, לדעת אותו, לתפעל אותו, הוא נוכחות חיה שפועל ההתוודעות אליו אינו שונה מפועל האכפתיות כלפיו. זו אותה תנועה עצמה שמתוכה האחר נעשה לממשי, והמכונן את העולם המוסרי .

ואנו רואים אם כן, שהחירות, הנוכחות, קיומו של האחר, והכניסה לעולם הערכי מוסרי, הם כולם חלק ממציאות אחת. מציאות שבמובן עמוק אין לה קיום בעולם הסמלי-סימביוטי.

— –

ה"ערכים" בעולם הסמלי-הישרדותי הם עוד סוג של דימוי, מטרה, תמונה, והם שונים מן המידה המוסרית (כמו אומץ, יושר, אכפתיות, וכן הלאה), שהיא תנועת נפש שאין לה הטלה במובן הפשוט בתוך המציאות הסמלית. משום כך למי שנמצא בחוויית השייכות הסימביוטית קשה מאוד לתפוס מה היא מידה מוסרית ומה בכלל העניין של מוסר לכאן. דומה שההגיון עצמו מחייב את התועלתנות והנוחות. שזה בעצם מה שזה אומר להיות הגיוני – להיות מסוגל לחסוך, לדאוג ליתרון, להגדיל את הרווח. ועל רקע זה כל העניין של מידה מוסרית הוא נטול כל משמעות. זה חלק מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה – אידיאל התמונה היפה כמטרה של תוכנית מכתיב את אותו הגיון נטול ערכים, גם בתוך עולם שבו לכאורה מדברים על ערכים.

ההתמכרות של האדם לשייכות הסימביוטית היא בו זמנית גם התמכרות למציאות דעתנית-סמלית שאין בה מקום לאחר הממשי. זהו עולם שטוח שבו ה"אחר" בנוי מן החומר הסמלי של דברים נטולי ערכיות, ושאין להם דיבור משל עצמם. בעולם כזה הנוחות והתועלת הם התשובה לנפש הבלתי יוצרת, המבקשת להתכנס בביטחון של השייכות הסימביוטית, הלא פורייה.  

— –

בשונה מן השייכות הסימביוטית השייכות הדיאלוגית היא לא שייכות פסיבית – מצב נינוח של הימצאות, שותפות בתוך מיכל. השייכות הדיאלוגית היא שייכות אקטיבית הדורשת הליכה לקראת האחר. זו הכרעה, נקיטת עמדה, אמונה ובחירה להשתייך. בשונה מן הילדות, היא לא ממתינה שהדבר "יקרה לה", אלא עיקרה הוא בכך שהאדם עושה אותה – מנכיח אותה באמונתו. הוא לא שייך כי משייכים אותו, הוא שייך, כי הוא משייך. לא כי עושים לו מקום, אלא כי הוא מחולל מקום.

— –

נוטים לראות "מקום" בדמות חלל פיסיקלי ריק הממתין שיאכלסו אותו. אבל מקום במובן האנושי המלא, האינטימי, השייך, זה שם אחר למרחב נוכחות בו האדם יכול לבטא את ייחודו – להיות יוצר, להיות מספר.

הוא לא צריך לבקש רשות לשם כך. הוא כבר אדם בוגר, הוא זה הנותן רשות. במתן רשות הוא עושה מקום. בעצם זה שהוא נוקט עמדה כלפי המציאות הוא יוצר מקום. דבר זה יותר מכל קשור בהסכמה שלו להיות אוהב. האדם האוהב יוצר מקום בעצם אהבתו.

— –

ההליכה היא מטפורה טובה. אדם עוזב את שיווי המשקל שלו, את אחיזתו היציבה בקרקע ונופל קדימה. הוא חייב לתת אמון בכך שהקרקע תהיה שם והוא ידע לפגוש אותה. כך גם בהליכה לקראת האחר: הוא אינו מבקש לכבוש את האחר מראש ולהפכו לדומה לו ובטוח לו, אלא הוא נעתר למפגש, מסכים לנוע אתו באופן יצירתי למחוזות חדשים שלא הוא ולא האחר יודעים עליהם דבר.

הוא מוכן להשאיר את האחר לא ידוע, ובכל זאת לכונן עמו יחסים של אינטימיות, מתוך עוצמה של אמון ואמונה. אמון זה, יותר מכל, הוא אמון בסיסי בממשות. לא אמון של בטחון וקביעות, אלא אמון של הליכה. השותפות הדיאלוגית הפורה, אם כן, אינה היאחזות במקום משותף וידוע, אלא הסכמה ליצירה, תנועה משותפת בתוך הלא נודע הממשי, המפרה ומברך את האמיצים.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *