אין הצדקה לבדידות.
ואף על פי שנדמה שהבדידות היא תוצאה ישירה של ה"זרים" שבעצם קיומם האחר, הבלתי מתקשר, נועלים את האדם בדלת האמות של אי-מובנותו, ייתכן שהיא דווקא ביטוי לעודף מוכרות. לא מה שאין מבינים, אלא מה שמבינים יותר מדי והוא נעשה כבול ומשוריין בתבניות העבר.
כך האיש ממאדים. הוא הגיע, חכם ומבין, רגיש ורואה, ונקלע לחברת בני האדם שראייתם הרבה פחות בהירה. מלבד העובדה שהוא חש שאינו שייך אליהם הוא גם חש שיש פה משהו עקרוני שהוא בלתי סימטרי הקשור לחוכמה שיש לו ואין להם. עובדה זו, הוא חושב, די בה לבודד אותו באופן בלתי הפיך. עם העובדה הזו הוא יצטרך לחיות עד שיחזור לבני עמו, אם יחזור בכלל. אז יוכל לשתף אותם בהקלה ודמעות בעיניו, עד כמה הייתה קשה לו השהייה בקרב בני האנוש. וזה לא שהם לא אנשים טובים, וזה לא שהם לא רואים דברים בדרכם, אבל הם מוגבלים, ומעולם לא הצליחו להכיל את כולו. הוא לא אמר להם למשל שהוא ממאדים, הם לא היו מצליחים להבין את זה. הוא גם לא אמר להם כל מני דברים שראה לגביהם, גם לזה לא היה מקום. לחלקים רבים כל כך שלו לא היה מקום. בגלל זה חש בודד. אבל עכשיו, כשחזר הביתה, הוא כל כך שמח לשוב ולהרגיש בין בני מינו.
כן, הוא יצטרך לחכות עד אז, הוא חושב. ובינתיים, כאן על פני כדור הארץ, יש בעיקר בדידות. האישה שפגשה אותו אמש, למשל. היא דיברה אליו בקרבה כל כך גדולה. מעולם לא פגשה מישהו שמבין אותה כל כך, שמרגיש כך את כל צפונותיה ומסוגל להכילה על כל קצותיה החריגים. את כל זה אמרה לו. והוא בתמורה כמעט התפתה לגלות לה שהוא ממאדים. אבל במה זה היה עוזר? הרי זו עובדה, מורכבותו ועדינות רוחו לא תוכלנה להיות מוכלות/מובנות על ידי מבניה הגולמיים. ולנסות לעשות שתבין רק יקצין את תחושת הכאב העמום, תסכול אי המובנות. היא הרי אפילו לא הבחינה במחיצה החד כיוונית הזו שעוטפת את נפשו ומבודדת אותו ממנה… ואם לא ראתה את זה, מן הסתם גם לא הייתה מסוגלת לראות דברים רבים אחרים. ומי הוא, אם כן, בלא מישהו שיראה אותו? האם אין זה תנאי לאי-בדידות, שמישהו יראה אותך?
לא יראה את גופך, יראה את מי שאתה. משמע, יצליח לחדור מעבר לקליפת הנראה ולחוש את המקור הבלתי נראה של מי שאתה. למשל, יראה שהתנהגותך אינה משקפת את מי שאתה אלא דווקא את מי שאתה מסתיר. יראה, למשל, שאתה מתנהג כפי שאתה מתנהג לא כי אתה רוצה, אלא כי אתה חש חייב.
מצחיק. הייתי מציע לו, לאיש ממאדים, לחיות ללא קליפה, אולי אז יראו אותו ממש.
אבל הוא מניד בראשו באי הסכמה. אז, הוא אומר, זה יהיה קשה אף יותר.
למה?
כי אנשים לא יבינו. הם יפרשו את התנהגותי הלא מכוסה בעזרת תבניותיהם המוגבלות. הם הרי באמת לא יכולים לראות כל הדרך למטה. גמישותם אבדה להם בתוך הידוע מכבר. הם בעצמם, בעצם מבטם, ייצרו את הקליפה, ילבישו אותי בפרשנותם. ולכן לא נותר לי אלא בעדינות לכוון אותם להאמין במה שבמילא הם רוצים להאמין לגבי. לפחות אני לא צריך להתמודד עם אי-הבנתם. חוקי המשחק ברורים הם מבינים את מה שהם מבינים. ואני, לעצמי.
איש מאדים יקר. נקודתך ברורה. האם אתה מוכן בעצמך ללמוד משהו חדש?
לא, עדיין לא ברורה. הנקודה. כי אם אתה רוצה לשכנע אותי שאין הצדקה לבדידות הרי שלא הבנת את הנקודה.
צחקתי. מה עוד יכולתי לעשות?
והוא, פתאום בכל זאת רצה להסביר, התעקש שאבין. כי ככה, אמר, אפילו אצלכם, כשהאדם הראשון היה צריך להניס את בדידותו ואלוהים הביא בפניו את כל חיות העולם, הדבר לא עזר. הוא היה צריך את מינו. ורק האישה, שהייתה שייכת אליו והוא שייך אליה, הצליחה, אני חושב, אני אפילו לא בטוח, להרפות את הבדידות. אבל תבין, אני בקרבכם, ללא בני מיני. אני שייך למקום אחר, לעולם אחר. שפת אימי היא אחרת, מנהגי עמי אחרים, חוויותיי אחרות. הידעת למשל שאני שומע מוזיקה ברשרוש העלים? רק אתמול עצרתי לשעה בחורשה אחת כי המוסיקה ששמעתי הייתה כל כך נפלאה שלא יכולתי להמשיך ללכת, היא חלחלה לנפשי ומלאה אותי בהתרגשות של יפעה שעד עכשיו אני חש את מתיקותה. את מי אני יכול לשתף בזה? אף אחד. ולא כי אתם רעים, רק חסרה לכם היכולת. ומה היא חוויה בלי שאפשר לשתף בה? ואיזה מקום יש לנפש כשאין מי שיראה אותה ויבין אותה?
אולי אני מבין ואולי לא, אבל האם תוכל, אם כן, אתה, לעצור איתי עכשיו? לאוורר עמי את העניין הזה של הבדידות, להקשיב למה שאני מתחיל להבין בלי יכולת עדיין לדבר אותו ממש? האם תוכל להקשיב לי?
כן, אקשיב בתקווה.
ממ, תקווה היא דבר טוב. ואולי היא גם הנקודה. כי את הבדידות אתה שב ומתאר באופן מרחבי. וייתכן, שכמו התקווה, היא בכלל עניין של זמן. בגלל זה אמרתי: "תבניות העבר". כי הבדידות אולי היא לא המחיצה המרחבית הזו שמקיפים בעיגול מסביב לאדם ומבודדים אותו מפני כל השאר, אלא דווקא אי נכונות לראות שהכל זורם. משמע, היא נמצאת בעצם התנועה הזו של העצירה. כבר מקופלת בתמונה של ההפרדה. שהיא, ככלות הכל תמונה סטטית, שאתה חוזר ומקיים בדמיונך, תמונה שהייתה, שנוכחת, שתהייה, שאתה חוזר ומשכפל. לא נותן ללא נודע, לאחר, לחלחל פנימה ולשנות אותך לאופקים שאין לך כל שליטה בהם. אתה חכם, אבל הזמן חכם ממך. ומה שאתה יכול לדמיין יהיה תמיד מוגבל. לא כי אחרים באי-הבנתם מגבילים אותו, אלא משום שאתה מפרש את אי-הבנתם רק כמוגבלות, ומתוך אי-תקווה זו, אתה שב ומנציח את עצמך עד כי כל העולם הוא רק מוגבלות. אבל הרי הזמן עתיד לפתוח ולפרום אותך. ומה שנדרש ממך כדי לא לחוש בודד זה רק הסבלנות, ואולי גם ההסכמה לראות שזה כך.
אני מקשיב ומתחיל להבין.
זה המזל שלי, שאתה מהיר להבין. אבל גם אם לא היית, גם אם לא היית מבין דבר מן הדיבור שלי (אני בקושי מבין), עדיין לא הייתי בודד. לא הייתי מפרש את אי הבנתך כחומה בצורה שאני נתון בתוכה, בלתי נראה, בלתי מובן.
האם זה משום שטעיתי כשחשבתי שהנשמה צריכה שמישהו יראה אותה כדי שיהיה לה מקום? האם אפשר שיהיה לה מקום גם כשאיש אינו רואה?
אולי כי תמיד יש מישהו שרואה. ישנו אור-מבט בלתי נראה שמקיף את הכל. בדיוק כמו שישנו אור שמש שנמצא בשמי הלילה החשוכים גם כשאיננו רואים אותו. לא נוכל להתוודע אליו אלא כאשר יחלוף שם איזה גוף שיחזיר את האור אלינו. כך גם המבט רואה אותנו, ועוטף אותנו, ומקיים אותנו. אמנם אנחנו מתוודעים אליו כשיש שם מישהו מולנו שמחזיר את האור הבלתי נראה, אבל גם כשאנו לא מתוודעים אליו הוא כל הזמן נוכח שם. והאור-מבט הזה, צריך להבין, לא רק רואה אותנו מגודרים כמי שאנחנו, הוא רואה אותנו כתנועה של התהוות. וכשהוא רואה אותנו כך, במילא הוא גם מאפשר לנו לפרום את המוכר ולנוע אל הבלתי מוכר. והבדידות, אם כן, היא רק סוג של אי-הסכמה, הימנעות, למבט הפורם-המניע.
להסכים לראות את הבלתי נראה.
כן.
האם אתה אומר שכאשר אני חש במוגבלות תבניותיהם של אחרים, בעצם אני הוא זה שלא מסכים לתנועה שלהם? אני הוא זה שממלכד אותם אל תוך תבניות מוגבלותם, ובאופן זה לא מאפשר להם לצמוח מעבר להם? האם אני הוא זה שמבודד אותם ואגב כך מבודד אותי?
כן, הבדידות היא לעולם לא בדידות, היא תמיד התבודדות. וכל התבודדות היא היאחזות, היאחזות במוכר, היאחזות בעבר, היאחזות במבני-עבר, היאחזות בפחד. והרבה מן ההיאחזות הזו קשור בהסתרה. במחשבה: "זה שלי, זה לא של אחרים". באותו רגע שיש משהו שסירבת להגיד מראש, ולא משנה מאיזו סיבה, זה הדבר שיוצר חיץ. הוא הדבר שלא יכול להתאוורר, שלא יכול להשתנות, ששומר אותך בתוך תבניות העבר בעוד שהזמן ממשיך להתפתח קדימה והחוצה.
ואם כן, לא העובדה שהם לא מבינים אותי, מבודד אותי, אלא זה שאני לא מבין את עצמי דרכם? לא מוכן להתחדש? לא מוכן לתת לזמן לקחת אותו איתי? לא מוכן להכיר שיש להם משהו להגיד לי שהוא מעבר להבנתי את אי הבנתם?
כן, אתה הוא שמסתכל עליהם בחוסר תקווה, ואינך רואה שהם אמנם מוגבלים, אבל במוגבלותם הם מחזירים לך את אור הבלתי מוגבל, ועוד יותר מכך שאותו אור עצמו בעצם אותו הרגע שפגע בהם והגיע אליך, הוא אור השתנותם. הם מתפתחים, תמיד קיימים כקצה פתוח להוויה. והתבנית היא לא תבנית לפיכך, גם כשהיא תבנית. היא משאלה. ואתה שם לא במקרה עומד מול משאלתם. הנה היא התקווה.
הנה היא התקווה. הסכים איתי. ובכל זאת, מאין צמחה הבדידות?
במחשבה שאתה איש ממאדים.
אני לא?
אתה כן.
אני לא מבין.
הבט, אמרתי לו. אתה רואה את כל האנשים האלה? כל אחד ואחד מהם הוא איש ממאדים.