לתקשורת קושרת יש בו זמנית
גם מנגנון תוכני שאפשר להאירו
וגם מרקם אנרגטי אותו אפשר לחוש באופן ישיר.
לפעמים די שמישהו יאמר את שמו של מישהו ומיד אפשר לחוש אם מערכת היחסים ביניהם מסובכת בתקשורת קושרת. משמע, אפשר לחוש בקיומה של שיחת צל לא גמורה המסרבלת את שניהם אל תוך מעגלי התרחשותה. העניין עמוס, טעון, מונע נוכחות. אין נפרדות (עמידה חירותית של כל אחד מן הצדדים) – יש התערבבות.
ניקח דוגמא:
בני זוג. היא: "למה אתה תמיד צריך להשאיר כלים בכיור? למה אתה לא יכול לעשות שום דבר עד הסוף". הוא: "התכוונתי להמשיך אחר כך, למה הכול צריך להיות אתך כל כך בשליטה?, שחררי קצת." וההמשך – הם רבים, נותרים טעונים עד הערב. בערב יש סוג של פיוס, הם מגלים מחדש את אהבתם. מספר ימים לאחר מכן זה חוזר על עצמו די דומה.
* * *
בו זמנית השיחה הזו מגלמת ונותנת ביטוי לשיחת צל שנוכחת ביניהם ולא מהיום, אבל היא גם מחדשת באופן התרחשותה את ההיבט הקושר שלה, ומזינה אותו מחדש.
כלומר, אפשר לבחון את הדוגמא דרך היותה קונקרטיזציה של שיחת צל השוכנת ברקע, ואפשר כאירוע נקודתי המתפתח כאן ועכשיו על הדקויות והבחירות הנעשות בו (משמע, כנושא בחינה ברמת המיקרו-דיאלוגיה).
* * *
נתבונן, אם כן, יותר מקרוב במה שמתרחש בין בני הזוג.
הם אוהבים זה את זה, קרובים זה לזה, אבל בכל זאת, כמו ממקום אחר, ישנה השכבה הזו שאל תוכה הם נשאבים – מין שכבה צפה, הרוכבת על מערכת היחסים היותר פנימית שלהם, וכמו מדברת בשפה שאיש מהם לא רוצה לדבר בה, אבל לוקחת אותם איתה.
כל אחד, כשהוא בשקט עם עצמו, יודע לחוש ולהגיד שזה לא מה שהוא רוצה שיהיה במערכת היחסים. יותר מזה, כל אחד מהם מספיק ער ומודע להבין שכנראה לא רק האחר אשם במצב, אלא יש לו צד וחלק במתרחש. ויחד עם זאת, כל אחד מהם מרגיש חסר אונים. היא הייתה רוצה להיות יותר סבלית לסרבול של בעלה, אבל היא לא יכולה להבליג כשהיא רואה את הכלים שנותרו בכיור. והוא היה רוצה להיות יותר קשוב למה שהיא אומרת, אבל כשהיא מדברת אליו בטון הזה, מיד הוא מגיב.
* * *
השפה היא שפה של מאבקי כוח – הקצנה הנושאת בתוכה ביטוי רגשי שלא נאמר עד הסוף: "תמיד", "שום דבר", "הכול". אם היו מתעכבים היו רואים שאין זו האמת העובדתית (זו לא האמת העובדתית שהוא תמיד משאיר כלים בכיור, היו כמה פעמים שלא. לא כל הזמן היא בשליטה, וכן הלאה). אבל כעת הם עוסקים ב"עקרונות", בגושים מדגימים. המילים לא אמורות לייצג את האמת, אלא להיות כלים בתהליכי מגננה-מתקפה, מהלכי קרב. הם מבטאים את האמת של ה"עמדה" שבה כל אחד מתבצר.
אכן, שוב אינם שם כדי לומר את דבריהם. הם נעשו לנציגים של עמדות. והצד השני נחווה כעת על ידם לא בתור מישהו, אלא בתור "משהו מן הסוג הזה". האחר נעשה לדמות, והופך גם אותי לדמות במבטו ה"דמותיותי" (דמות שאיני רוצה בה, אבל נאלץ לשרתה). אכן, הם נעשים לדמויות בתוך דרמה שכמו לא שואלת לדעתם – היא מנהלת את עצמה וסוחפת אותם אחריהם.
* * *
מה שביהדות מכנים "לשון הרע" הוא חלק מן המרקם האנרגטי של תקשורת קושרת. אני הוגה את שמו של מישהו אבל לא באופן נקי. ואפילו אני לא מספר עליו שום דבר, לא לטוב ולא לרע, בכל זאת זה שם – טעון באבק, מזמין מהלך ההופך אותו ממישהו למשהו. נושא לחרושת שמועות, מהלך חברתי של הסתדרות. מי שמקשיב לי יוכל לחוש בכל זה ואפילו לא יהיה מודע לכך, באותו רגע המטען עבר אליו וכשיחשוב על אותו אדם תלווה המחשבה ב"אבק".
והטעם להיגמל מלשון הרע היא לא רק מצד אותו אדם שנפגע כבודו כאדם שיסודו בקדושה, אלא בעיקר מן הצד הראשון, של הדובר, אשר תפוס ואחוז וממשיך להיקשר. הרי בסופו של דבר האנרגיה העמוסה, הקליפתית, היא קודם כל מופע בתוכו הוא, גם אם היא לכאורה מחוברת תוכנית לאדם אחר – הרי מדובר בדמות שבתוכו. זה הוא שמאבד את חירותו, שנחלשת עמידתו, שמאבד את טוהר ראייתו. וזה מספיק כדי להצדיק מהלך של התרה גם בלי קשר לזולת.
* * *
נמשיך להתבונן לעומק הדוגמא.
כאמור, יש יחסי גומלין בין התגובה לאירוע מקומי ולבין שיחת הצל שלא עכשיו התחילה. כשהיא רואה את הכלים בכיור מיד היא נזכרת, גם אם לא בפרטים, בכל שאר המקרים: שאתמול שכח להחזיר את הגלידה למקרר, שלפני שבוע לא התקשר להגיד שהוא מאחר, שבשיחות האחרונות היה מנוכר, כל זה ועוד הרבה יותר נמצא שם ברקע ועושה אותו ל"כזה". הוא מעצבן. גם בלי שתיתן לעצמה דין וחשבון, הוא חווה את ה"כזאיות" שלו. זה לא הכלים בכיור, אלא מה שהכלים הללו מסמלים – מעלים בעוצמה את ה"כזאיות" שלו.
אבל מה שהיא נזכרת בו זה לא רק שאר המקרים שהיו עם בעלה אלא גם בדבר אחר:
הכיור עם שארית הכלים העיר בתוכה גוף של כאב שבאמת לא קשור לבעלה. כללות גוף הכאב שלה – המקום הקורבני, החסר, המצוקתי – עולה בעוצמה. ניצבת היא כאן כמו ילדה בפני כל המדכאים כולם. חשה בכאב קדמוני.
* * *
מה היא רוצה ממנו בעצם? מה הוא רוצה ממנה?
ובכן, משהו בה רוצה. כי אם הייתה מודעת לכך אולי הייתה אומרת שבכלל לא בזה היא מעוניינת., ובכל זאת משהו בה רוצה את זה: שליטה סימביוטית בבעלה – שיהא ההמשך הישיר, המשלים, הממלא – שלה.
אבל זו רק השכבה הראשונה.
כי את זה היא רוצה בכלל מטעם אחר: על מנת לקבל אישור למקומה.
וכך אני יכול לסכם את המנגנון התוכני של התקשורת הקושרת:
אני קושר את האדם האחר שמולי כדי לקבל ממנו (לקחת) את מה שאני לא בטוח שהוא יהיה מוכן לתת מרצונו החופשי (כיוון שבלב ליבי אני מאמין אולי שלא מגיע לי) ומתוך תחושה שהדבר הזה חיוני לי לחלוטין (שבלי הדבר הזה אמות או משהו דומה), ועל כן אני לא באמת יכול להשאיר את זה לבחירתו.
ובדוגמא למעלה: אני זקוקה מבעלי שיאשר לי שאני טובה כמו שאני. שהוא מכיר במקומי, בעבודתי, במי שאני מצד הייחוד. אבל הוא לא. הכלים בכיור מראים את זה. הם מבטאים את חוסר האכפתיות וההקשבה שלו, (או כך לפחות אני מרגישה). ובאמת אני לא מאשימה אותו בזה. מכיוון שיש בי עצמי איזה גרעין של חוסר אהבה עצמית. סמוי אפילו מעצמי, זה נראה לי רק טבעי שלא יאהב אותי. ובכל אופן אני לא יכולה להשאיר את זה בידו. חטאו כפול לפיכך. שמתוך שהוא לא השכיל לאשר אותי הוא חשף אותי מחדש לגוף הכאב הקדמוני – לאי אהבתי העצמית, לאי-ראויות הבסיסית שלי. לפיכך אני מפרנסת דרמה שיש בה מצוקה, אבל דומה שהיא פחות כואבת מן האמת.
* * *
ועדיין כל זה אינו תקשורת קושרת – אלא רק המקום (מערך האמונות והנטיות) שממנו צועדים לתוכה. והדברים מסתבכים כאשר האדם ממול חווה את הלקיחה הזו, וגם בלי להיות מודע לכך מגיב בהתנגדות. ההתנגדות רק מעמיקה את הדחיפות לקחת עליו שליטה יותר עמוקה, כדי שיובטח לי הדבר הזה שאני כה זקוק לו. במקביל גם הוא זקוק ממני למשהו שהוא לא סומך עלי שאתן לו מרצוני החופשי, וכך נוצר מערך של חשבונאות הדדי, ואנו נקלעים לסיפור שנעשה יותר חזק מאתנו.
תקשורת קושרת מתבססת, אם כן, על האמונה הכוזבת שאני זקוק לאישור של האחר. זו יותר מאמונה דעתנית זה מצב הוויה המשלח אותי לעשייה אינטנסיבית ותגובתית, שאינה מאפשרת לי את השהות להתפנות ולגלות אחרת. אני עסוק מדי.
בשמה האחר תקשורת קושרת היא תקשורת סימביוטית. היא נעה במעגלים של רודנות-רגשנות, מחוללת דרמות שלכאורה אין איש שרוצה בהן, ובכל זאת הן חלק בלתי נפרד מהתקיימותה. ההנחה של תקשורת סימביוטית היא שישנה מציאות שבה הכול יכול להתכנס לתודעה אחת ולהיות תחת שליטה מלאה. הביטחון הזה הוא ביטחון דוחה זולתיות, ביטחון שמסרב להכיר במקור האחר של הזולת.
* * *
רוב התקשורת שלנו היא כזו. וגם אם זה עדין מאוד ולא מלווה בהכרח בכל הדרמה הסוערת והמוחצנת. עדיין זה שם, ועדיין זה הכלל. בדוגמא למעלה האיכות האנרגטית של התקשורת הקושרת בין בני הזוג ברורה מאוד. אפשר לזהות מיד את העומס, הטעינות, התדר. אבל גם כשהיא פחות ברורה, זו נקודת המוצא שלנו לתקשורת, והיא מסתננת ומפכה אפילו בתקשורת עם אדם חדש שעוד לא הספקנו להכיר.
עם הזמן היא הפכה להיות לאופן הוויה, מרקם של נוכחות הצובע את כל עולמנו בטעמו המיוחד.
זהו אופן הוויה שחורג מתקשורת בין אנשים, ומחלחל ונעשה גם ליחס הבסיסי של האדם אל עצמו, ואל עולמו.
* * *
חלק בלתי נפרד מן התקשורת הקושרת ומה שמכתיב את מעגליותה ואגב כך מפרנס אותה היא ההתנגדות. האדם חש את ההיבט הקושר בתקשורת ומגיב (במעלה שנייה) להיבט זה בניסיון להתנגד למה שקורה. אף על פי שהוא חלק בלתי נפרד מן האיכות הקושרת הוא מזהה בעיקר את הזולת שמולו בתור המקור לקשירות זו ופועל בהתאם כדי להיחלץ. זה כך משני הצדדים של משוואת החתול-עכבר. גם זה שרודף כביכול, גם הוא חווה את המצוקה ומתנגד לדבר שקורה. שני הצדדים בצורה זו או אחרת לוקחים אחריות עודפת ועוסקים בניהול יחסים במקום במפגש.
וההתנגדות – כתפיסת עולם ואופן הוויה – מזינה את התקשורת הקושרת, והתקשורת הקושרת מזינה את ההתנגדות.
* * *
ואף על פי כן, מקורה של התקשורת הקושרת, באופן מפתיע, הוא ברצון לחירות.
כלומר, אין לנו צורך אמיתי בתקשורת קושרת, ואם היא כל כך דומיננטית בחיינו זה לא בגלל שהיא עונה לאיזה צורך פנימי נסתר אלא בשל מנגנון התקשורת, ובשל בלבול הנובע מהקושי של אדם לזהות את מקור רצונו (נקודת החירות).
* * *
מה שמחזיר את החירות לאדם.
נחזור אליה, למשל, אשר פוגשת כיור מלא כלים, וכביכול הדבר חזק ממנה. אם הייתה מתעכבת רגע, הייתה מגלה את הבחירה שלה. הייתה רואה שיש איזו מתיקות שאחריה היא נוהה בתגובתיות שלה. היא לא רוצה לכעוס כך, אבל מצד שני, היא מתמכרת לכך. נהנית, אם זו המילה המתאימה, מן האשמה שהיא מאשימה, מן ההתרחשות הזו שבה כאבה מקבל הד בכאב של זולתה. יש בזה פורקן, יש בזה התמכרות – התחושה הזו שנעשה לה עוול מבעירה בה איזו חיוניות.
* * *
ומדוע שתבחר אחרת?
יש משהו מספק בכעס, בהאשמה, בתחושת הקורבנות. למעשה זה כמעט אפיק של אונות (הפוך לאין אונות). הדבר הזה, אף על פי שהיא גם סובלת ממנו, אבל לפחות היא לא סובלת לבד, גם הוא איתה. אז מדוע שתפסיק?
אכן, במונחים פשוטים של טעם והצדקה דומה שאין. גם לומר שבטווח הארוך הדבר מוסיף סבל ומצוקה – היא עתידה לסבול מן הפירות של התמכרותה הרגעית – לא ממש יכול לשכנע לעזוב את דרך ההתמכרות.
לא, אם תנהג אחרת זה יבוא ממקום אחר, מטעם אחר. הייתי אומר: מתוך הבנה עמוקה יותר ועקרונית יותר הנובעת ממפגש עם חירותה. אם תנהג אחרת מול פיתוי ההתמכרות, זה יהיה חלק מתהליך הבראה כולי יותר, וכחלק מהתייצבות מוסרית.
ועל כך במקום אחר.