קונקרטיזציה ♦ הגישוש אחר הסדק ♦ התפנית ♦ אינפורמציה ומגע ♦ פרופריוספשין – גוף המחשבה ♦ הישענות וקבלה ♦ השהייה ♦ השהיית התגובתיות ♦ אחריות וחירות ♦ מודעות עצמית ערנות עצמית וזרימה ♦ הרגשה ♦ מניתוק לפרידה ♦ בחזרה לנקודת החירות ♦ הגירה
בהמשך כאן אני מתאר קצת יותר מקרוב מה קורה סמוך לשעת בתוך נקודת המגע – באותה צומת של התקשורת המשחררת.
קונקרטיזציה
הנה אדם הנתון בתוך המעגל הסימביוטי-רודני. נע הלוך וחזור בין דיבוק השליטה לבין תחושות חוסר אונים. נוגע אמנם לפעמים בגוף הכאב שלו אבל מה שהוא מגלה שם רק שולח אותו שוב אל האחיזה הסימביוטית, אל השליטה. הוא מפחד, מחפש ביטחון, ולא מצליח לחולל שינוי לא בתקשורת המקומית שלו, לא במערכות היחסים שלו, ולא ביחסו אל עצמו.
מה הוא יכול לעשות?
בתור התחלה הוא יכול לעשות [[קונקרטיזציה]] של [[שיחת צל]].
להתפנות לשיחה של ממש ולהסכים להיפגש שם. שיחה של ממש, כמובן, אם אדם אחר יש לה יתרון גדול, אבל גם של אדם עם עצמו (למשל בכתיבה) ומתוך התפנות, היא אופציה.
הזמן עושה את שלו. עצם השהות בתוך מרחב של שיחה שהוא רחב ולא נחפזים בו, הוא הזדמנות למשהו חדש שיקרה. לא נחפזים בו, כלומר לא מתכנסים לדפוסים תועלתניים, אלא מסכימים לתהליך של גישוש שאופקיו רחבים ולא נודעים.
בשלב הזה יש סיכוי סביר שהמפגש, הנוכחות, הדרמה הממשית, תביא אותו בין היתר גם אל נקודת המגע – מקום של לחות רגשית, מקום בו הוא פוגש את גוף הכאב שלו. כאן יכול להתרחש שינוי. בשלב הזה הוא קרוב מאוד לשער.
ייתכן שמתעוררת אצלו מחדש תחושת העוול שנעשה לו, הוא נזכר בדברים מן העבר, הבכי ננגע, העיניים מצטעפות. הוא כבר מכיר את המקום הזה. יש בו חיות. זה כבר לא רק על אוטומט אלא מבשר תנועה ממקור אחר. כאן נכונה האמירה שהילדים האבודים שלנו הם גם המורים לנו את הדרך הביתה. הלחות הרגשית – נקודת המגע – היא הסימן שאנו בכיוון הנכון.
אבל עצם הנגיעה לא די בה. בנקודת הצומת הזו אפשר שיפנה לשתי דרכים שונות. דרך אחת מחבקת את נקודת המגע וממנפת אותה מתוך רצון עמוק וכנה לשינוי. היא רוכבת על גל ההזדמנות, ממצה אותו, ואגב כך עוברת בשער. ודרך אחרת נסוגה מיד. הייתה אמנם נקודת מגע, נוצרה רווחה מסוימת, שינוי מסוים, אבל השינוי הונדס מחדש אל תוך מערכת השליטה, נעשה רכיב של אי-שינוי, המזין את העצמי. תהיה הקלה מסוימת, זרימות מסוימת, אבל בזה זה נגמר.
אכן, גם כשהוא מגיע לנקודת מגע הוא עדיין יכול להחמיץ את הפנייה, להחמיץ את ההזדמנות. ייתכן שהכאב, ההרגשה, ישלחו אותו שוב הישר למעלה בחזרה אל מעגל השליטה. אות לכך שהוא נגע, אבל בלב הנגיעה הוא לא נזכר בחירותו, הוא לא נגע בנקודת החירות ועל כן נותר ברמת הדרמה.
הגישוש אחר הסדק
עליו לנוע לאט, אם כן – להשהות. ההשהייה חשובה. היא ממתנת את ה[[תגובתיות]] ומאפשרת למשהו חדש להתגלות. אם ילך לאט כאן יבחין באותו סדק שקודם לכן, כשנע במהירות לא הבחין בו. הסדק הזה הוא רמז לשער. ואם יתעכב מספיק זמן על הסדק, ייתן לו תשומת לב, ייפתח זה פתאום ומה שנראה רק כעניין זעיר יחשוף את פתחו לעולם אחר.
נקודת המגע היא הזדמנות, זו "נקודה חמה" שכאשר נוגעים בו מקבלת השיחה תפנית. פתאום הדברים מקבלים מחדש מובן. לפעמים די לגעת במקום הזה ולו לרגע כדי שתתרחש תפנית. מה שהיה תקוע מתחיל לזרום. עדיין זה לא אומר בהכרח שהאדם עבר בשער, ויש סיכוי סביר שהוא לא יצליח למנף את נקודת המגע לכל שינוי משמעותי. הוא נגע, אבל מכיוון שלא נגע בנקודת החירות הנמצאת בלב הנקודה החמה, בסופו של דבר הוא חוזר למרחב ההישרדותי, מפרש מחדש את מה שהרגיש בתוך המסגרת המסודרת היטב של שליטתו. הוא לא נפתח אל הלא נודע, לא נפתח אל הפלא. ובכל זאת הנקודה הזו היא הדבר הקרוב ביותר – בתוכה נמצא השער.
העניין הוא שלפני שנוגעים בנקודה החמה הזו הכול נראה די אותו הדבר. אולי מבחוץ אנחנו יכולים להצביע על מקומו של השער, אבל עבור אלה השוהים בשיחה, מבפנים, הוא לא נראה. או לפחות הוא לא נראה כשער. יותר נכון לומר שיש כאן איזו רציפות, ורק בתשומת לב ממוקדת אפשר להבחין באיזה סדק קל, סוג של צרימה, שאחת התכונות שלה היא דווקא שהיא הודפת את תשומת הלב. לא נוח לה שמסתכלים עליה. מה גם שהיא בכלל לא נראית כמו שער. אבל אם זה אכן שער, ואם מתמקדים בו למרות ההדיפה, קורה הפלא, לפתע הוא נפתח ונעשה בבת אחת לשער שדרכו אפשר לעבור.
העניין הוא שהוא יכול להיות בכול מקום. ונוסיף על זה שהתמקדות במקומות אחרים בדרך כלל רק תוסיף לרעש. קשה להתמקד כבר ככה. ואותה נקודה חמה שכביכול ממתינה לאדם תפריע לו בכול התמקדות שלא תהיה ממין העניין. הרי זה בדיוק האיכות של שיחת צל – היא מונעת מיקוד, יוצרת שיחה מוסטת, מטלטלת בין רצונות, מסרבת למפגש.
אז מה עושים?
מגששים.
ומכבדים את הגישוש. שזה אומר שמסכימים ללכת לאיבוד קצת. משחררים את המתח. במובן עמוק, לא אנחנו נמצא אותו, אלא הוא ימצא אותנו. מסכימים לא לדעת. הולכים לאט. מחכים לראות מה יקרה. הסדק יכול להיות במקומות הכי לא צפויים. אם הוא היה בתחום הידוע כבר היינו שם. אבל הוא במקום חדש. למזלנו, כי אגב החיפוש אחריו, אנחנו עצמנו נתחדש.
וכמו שאמרתי – הזמן עושה את שלו, הנוכחות עושה את שלה.
האם יש אילו רמזים?
כן, הצרימה, האי נוחות, הכאב הם מורי דרך טובים.
וכשייווצר מגע – זה יהיה מאוד ברור.
כשנוצר מגע, אבל רק כשנוצר מגע, אני יכול למצוא מחדש את חירותי, ומתאפשר לי לנוע מכאן באופן זורם וחופשי. לפני כן, התנועה הייתה כולה מוכתבת על ידי רקע-מקבילי.
התפנית
במבט מקרוב אם כן אפשר לתאר את הקורה בסמוך לשער דרך האיור הבא.
אנחנו רואים שאדם שעובר דרך השכבה הסימביוטית ועובר בנקודת המגע נמצא מאוד קרוב אל החירות, אבל אם הוא לא עובר בה, הוא יחזור אל המעגל הסימביוטי, לעומת זאת המפגש עם נקודת החירות – ההיזכרות – היא גם המעבר בשער.
יש כמה דרכים לתאר את נקודת הצומת הזו ואת המפנה מרגע שאדם נגע בנקודת החירות שלו בלב נקודת המגע.
דרך אחת אותה תיארתי בהרחבה כאן היא להבחין בין מפגש של ממש לניהול יחסים. למלאך שפועל כאן אפשר לקרוא בשם קוד: "תסכים לפגוש". כתבתי על כך ביתר הרחבה כאן, ובהמשך אני רוצה לפרט דרכים אחרות להתייחס לצומת הזו, כולם שמות חופפים להבחנה הזו בין מפגש לניהול יחסים.
אינפורמציה ומגע
תסכים לפגוש – לא מדובר רק בהסכמה כללית – מוכנות עקרונית להיפגש, אלא היא מתפרטת בתוך השיחה מול כול אירוע ואירוע המתרחש בה. כל אירוע ואירוע מזמין מפגש, וכל אירוע ואירוע יכול להתפרש כהזמנה לניהול יחסים (והתנגדות). כאן אנחנו נכנסים לתחומה של המיקרו-דיאלוגיה: עיסוק בקנה מידה שהוא בדרך כלל זעיר כל כך עד שאנו מחמיצים את הדינאמיקה של התרחשותו.
ואכן, דומה שהאופן שבו המרחב ההסתדרותי מזמין תגובתיות קשור לחומר שממנו בנויים אירועים במרחב ההסתדרותי – הם נוקשים, קליפתיים, וכמו הודפים מהם תגובה 
מיידית. כמעט ולא מתרחש מגע, שלא לדבר על חדירה פנימה – הדברים קופצים הישר מן הקליפה החוצה. יש גירוי, ומיד יש תגובה מקבילה.
אירועים כאלה הם בבחינת יחידות אינפורמציה – וערכם קשור במיקומם בתוך מערך הכוחות, במה שהם מבשרים ניצחון או מפלה – בצדק שלהם, באופן בו הם מניעים את הזולת, ב"דעת" שלהם. כל אירוע ב[[מרחב הישרדותי]] נושא, אם כן, חותם של "אינפורמציה". הוא יותר דימוי ודעת מאשר ממשות. כמו מהלכים במשחק שח, הם מה שהם בשל מיקומם במערך הכוחות, מיד הם מזוהים, מתויקים, ומזמינים את המהלך הבא. הכול קורה מהר. זה מהותו של המרחב ההסתדרותי. כל אירוע כאן, במובן זה, הוא תוכן נטול גוף. דמותו, כדמות השיחה כולה – דרמה מוצקה עם גוף ערפילי.
אירועים כאלה הם בבחינת אקט של הכרזה. האירוע מכריז על תוכנו ומתעלם מן הבשר שלו. שוב, ערכו בשיחה מצטמצם לאינפורמציה שלו.
אבל יש מובן שבו כל אירוע בתוך שיחה הוא גם בעל גוף ממשי. וכאשר אנחנו עוברים לשיחה במרחב הדיאלוגי, הגוף הזה נעשה העיקר. האירועים הם לא רק יחידות אינפורמציה אלא בראש ובראשונה מגע. ובתור שכאלה יש להם פנימיות. הם לא הודפים, אלא אדרבא מזמינים הישענות, חלחול פנימה. כיחידות מגע הם לא דורשים מאתנו שנגיב מיד, שנתייצב, שנתארגן, שנסתדר. שום דבר מכל זה לא "נדלק" – אלא בדומה לסקרנות של ילד: רק רצון לגעת, לחוש מה זה, כעונג צרוף.
החוק הבסיסי במרחב ההישרדותי הוא חוק הגירוי-תגובה (תיק-תק-תיק) – ההדיפה של המהלך הבא.
החוק הבסיסי במרחב הדיאלוגי הוא זה של הפריה – החדירה ההדדית, ההפריה ההדדית.
אירוע שהוא אינפורמציה אינו יכול להזין ואינו יכול לחדש.
אירוע שהוא בבחינת מגע ממלא בחיוניות, מרענן ומחדש. וזה נכון לא משנה כמה כואב האירוע.
כך שההצעה הזו – תסכים להיפגש, היא גם הזמנה לראות במרחב השיחה לא רק מקום בו עוברים תכנים מכאן לכאן, אלא מקום בו תכנים אלה יש להם גוף אנרגטי ובו אפשר לגעת ממש.
מסתבר שבמציאות האנושית, מושג השיח מתלכד עם מושג האנרגיה. (ועל כך במקום אחר).
כל אירוע במרחב ההישרדותי נבחן מצד האינפורמציה שלו. הוא מוליך שולל מצד התוכן שלו – הוא שואב לתוכן – ממכר.
כל אירוע במרחב הדיאלוגי הוא בעל בשר הנבחן מצד הממשות שלו. ממשות הנגיעה שלו או ממשותו האנרגטית (כי אנרגיה ושיח זה אותו הדבר).
כך, למשל, כאשר מישהו פוגע בנו לכאורה, גם זו פיסה של מציאות. כשאנחנו נמצאים במרחב ההישרדותי, אנחנו מזהים אותה כפגיעה ומתארגנים מולה, כיחידת אינפורמציה בתוך הפנטזיה ההסתדרותית שלנו. אבל שוב – זו פיסת מציאות – וככזו היא תמיד גם מקום משען, דבר שאפשר לגעת בו ולהיזון מנוכחותו הממשית.
אכן נוכחות וחירות הולכים ביחד, ואנחנו רואים שמבנה של כל אירוע ואירוע, בנוי כמתכונת השיחה כולה – יש לו רובד של אני – ויש לו רובד של עצמי, יש לו רבוד של ניתוק, ויש לו רובד של פרידה.
פרופריוספשין – גוף המחשבה
המושג "מגע" שאני מתאר כאן דומה להבחנה של בוהם כשהוא מדבר על ה"גוף" של המחשבה. המושג המקצועי "פרופריוספשיין" (proprioception) – תפיסה עצמית – בא מעולם הפיסיולוגיה והוא שם מאגד לסדרה של חושים פנימיים המוסרים לאדם מידע על מצבו, החל במתיחות השרירים הפנימית, דרך תחושות שיווי משקל, התנועתיות וכן הלאה. הם מהווים את המקבילה לחמשת החושים שלנו המופנים אל העולם החיצוני – רק שהם מופנים פנימה. ואגב כך גם מבטאים את אותו חלל של חיות בו יש קשר ישיר בין כוונה ופעולה – מה שגם הגדיר בו שופנהאואר את הגוף בתור "הלבוש של הרצון".
בוהם נותן דוגמא למה שקורה כאשר יש ניתוק בין הכוונה לפעולה:
"אנחנו יודעים על אישה שהיה לה שבץ באמצע הלילה. היא התעוררה והחלה להכות את עצמה… היא נגעה בעצמה אבל לא ידעה שזה מה שהיא עושה, ולפיכך הניחה שזה מישהו אחר שנוגע בה ופירשה זו כהתקפה. ככל שהיא הגנה על עצמה יותר כך ההתקפה נעשה חמורה יותר. הפרופריוספשין (התפיסה העצמית) נשברה, שוב לא ראתה את הקשר בין כוונתה לנוע לבין התוצאה."[1]
באותו אופן חשיבה של אדם איננה רק תוכן מופשט סמלי, אלא היא תנועת נפש וככזו יש לה "גוף" או מרקם אנרגטי אותו ניתן לחוש. ניתן לחוש אותו, כלומר, זה סוג של תפיסה פנימית-עצמית (פרופריוספשיין), שמתוכה אנחנו מתוודעים למרקם המסוים של מחשבה. כשאנו מנתקים את עצמנו מתפיסה זו, כלומר דבקים רק בתוכן, אנחנו כאותה אישה אשר היד שלה בוגדת בה – הפעם זו המחשבה שבוגדת בנו.
ה"מגע" שאני מתאר למעלה הוא אותה תפיסה ישירה של גוף המחשבה (או ההרגשה לצורך העניין. אנחנו שבים מן התוכן אל האיכות האנרגטית. זה דורש מאתו סוג של "היגמלות" מן התוכן. מעין ידיעת מה חשוב שלא אובדת בנבכי התוכן.
בתור דוגמא אפשר לספר את הבדיחה על אותו בעל שמשתף את חברו שהוא זה שמקבל את ההחלטות החשובות בבית. למה אתה מתכוון, שואל חברו. אתה יודע, דברים כמו למי להצביע בממשלה, איזו קבוצת כדורגל לאהוד, דברים כאלה. ואשתך? הא, היא מחליטה איפה נגור, ממה נתפרנס… בקיצור הוא נלכד אל תוך הדרמה ולא הבחין שהיא רק מחשבה.
הישענות וקבלה
דרך אחרת לתאר זאת היא על ידי המילה "להישען". אכן, ההזמנה כאן היא להישען על מה שיש. ומה שיש זה גם הזולת, גם הקולות האחרים הנמצאים באדם וגם כל מני אירועים אחרים שקורים בתוך השיחה ומרכיבים אותה.
בכל מקום, להישען.
במקום להגיב, להישען.
הישענות היא פעולה הפוכה לפעילות הדחיפה שבדרך כלל אנו רואים בה את תמצית מהותנו. דחיפה זו היא חלק מן העצמי המהנדס, אבל במה שנוגע לאני, הוא נשען על היש, מתנחל בתוכו, מחבק אותו, אוהב אותו.
וכך אני רואה שעיקר תפקידו של האדם בבריאה הוא לא הדחיפה אלא ה[[קבלה]]. ויש לפרש את מושג זה של ה"קבלה", שהרי במרחב ההישרדותי יש לו אופי פסיבי המשיק לאי-דחייה, ואילו במשמעותו כאן הוא פעולה אקטיבית ורבת משמעות. ניתן להמשיל אותו לאופן שבו פרח מפנה את עליו אל השמש. הוא קולט ממנה אנרגיה. אין זו פעולה פסיבית אלא כל מבנהו בנוי בדיוק לצורך זה – אומנות של ממש, ייעוד חיים. והאדם לא שונה. כל איבר חוש שלו, כמו העלים המבצעים פוטוסינתזה, לא נועד רק לקבל אינפורמציה על עולם הנמצא אי שם, אלא לבוא במגע. כל איבר חוש לא רק קולט צורה, אלא ברש ובראשונה מיועד לקלוט מגע התומך ומזין אותו. ומה שנכון לגבי כל איבר חוש, נכון לגבי האדם בגדול – האדם הוא כלי-קבלה.
והקבלה היא סוד גדול, שאני חושב שהמילה "הישענות" יכולה לסייע ללמוד אותו.
אין זה מובן מאיליו שאדם יודע לקבל. למעשה, רובנו לא יודעים. כאשר אנחנו מקבלים מתנה, למשל, אנחנו לא כל כך יודעים להכיל אותה. כאשר ילד אומר לנו שהוא אוהב אותנו, אנחנו מגיבים מיד ב"גם אני אוהב אותך", וכך גוזלים את מקומו. ויש עוד משל: האופן שבוא יוצאים לקראת אורחים כדי לקבל את פניהם. אכן, הקבלה היא פעולה אקטיבית, אבל היא שונה מאוד באופייה מן הפעולה המהנדסת.
זהו תפקידו של האדם בבריאה – לקבל – פעילות אקטיבית שיותר מכל "דחיפה" משפיעה על המציאות.
השהייה
האפשרות שאירוע לא יהדוף אותנו מעל פניו אל תוך תגובתיות שהיא לכשעצמה כבר הישרדותית, קשור ביכולת שלנו להישאר אתו טיפה יותר זמן. להסכים לפגוש אותו, לא את קליפתו, את תוכו, את המשקע האנרגטי, שלו, את התדר שלו, את הבשורה שלו. ולא לעשות את זה כמבוא לשליטה, אלא כהישענות הניזונה מן המשקע הזה – כתענוג.
במקום לקפוץ מעל פניו הקליפתיים, אנחנו מחבקים אותו. מתמירים את האלסטיות של המפגש, בפלסטיות פואטית.
אכן, מדובר כאן באירוע שערכו נמצא במפגשיות שלו, במה שמתרחש כאן ועכשיו, ולא בתכנים שהוא כביכול מורה עליהם. וכל מפגש מחדש הוא קודם כל חומר ממשי. ההשהיה מאפשרת לפגוש את החומר הזה. לחלחל לתוכו. והזמן עושה את שלו. אם אני מעניק תשומת לב לדבר מספיק זמן, בלי להגיב אליו, מתבצעת הפריה הדדית, חלחול, טרנספורמציה.
למעשה השהייה היא כמו לעשות דבר ל[[תחנה]] – כמעט כמו ליצור קרום של תשומת לב מסביב לדבר – אפשר שזו לא תהיה עצירה מודעת אלא עצירה ערנית.
השהיית התגובתיות
ואם לחזור אל היחס והזיקה של האדם אל המציאות הרי שההשהיה היא בבחינת עמדה עקרונית של אי-תגובתיות.
אחריות וחירות
כל זה, במובן רחב מתנקז לתחושת האחריות של האדם לעצמו ולמתרחש אתו – אחריות לחירותו.
זה רחוק מלהיות מובן מאיליו. הרצון להסדיר, לשלוט, לארגן, לייצר תמונה שלמה, הוא בו זמנית גם מה שקושר את האדם לתמונה זו, עושה אותו תלוי בדעותיהם של אחרים, ומושך אותו לכל מני תהליכים של ריצוי ומציאת חן שבהם הוא גם מאבד את רצונו וחירותו. אותו אקט של שליטה שנועד לעשות לעצמו מקום בציבור, הוא גם הדרך שבה הוא נשלט על ידי ציבור זה. מתוך כך גם עולות תחושות של חוסר אונים, חרדה, מתח, רגשות אשם, ונבנה מערך שלם של היאחזויות הדדיות בהם אנשים מאשימים זה את זה וחשים קורבנות זה של זה. הם מרגישים שהמציאות החברתית דחקה אותם למצב של "אין ברירה" ומתוך תסכול הם נוטים להפיל את האחריות לקשייהם על אחרים.
כל זה היה יכול להימנע אם אדם היה נשאר אחראי לחירותו, ומסכים להיות לבד. אבל דווקא עניין זה קשה לזיהוי והגדרה. אנשים רבים נוטים להסיר אחריות מעצמם, מבלי לראות שזה מה שהם עושים, זה חלק מאי-האחריות שלהם. הם נוטים לשכוח את חירותם הבסיסית, ולהעניק כל מני כוחות זרים לאנשים אחרים בהם הם נאבקים לאחר מכן.
כך שהתייצבות דיאלוגית קשורה למידה הנכונה שבה אדם מבין מה הוא חלקו ומה חלקם של אחרים – הולך חצי הדרך ומאפשר לאחרים ללכת את חצי הדרך האחרת.
במילים אחרות, יש מידה של אחריות שמעבר לה בין אם בחוסר אחריות ובין אם בעודף אחריות בסופו של דבר זה תמיד אי-אחריות. ובאמת אין הבדל גדול בין חוסר אחריות לעודף אחריות. למשל אם אדם מרגיש שהוא חייב לקחת אחריות על עצבותו של מישהו (כיוון שאף אחד לא לוקח אחריות) מיד הוא שם עצמו כקורבן הסיטואציה. הוא לא בחר מרצונו החופשי לעזור – הוא נאלץ, כפף עצמו למניע חיצוני לו. משמע, פסגת החירות היא גם שיא האחריות, וממנה, לכל כיוון, אפשר רק לרדת.
הרבה מעודף האחריות וחוסר האחריות נובעים מתפיסה מוטעית של אכפתיות. וגם כאן הרצון "שלא יחשבו עלי שלא אכפת לי" הוא אקט של הסרת אחריות – הענקת כוחות מפעילים לאחרים. ואילו האכפתיות הפשוטה, האמיתית, היא חירות.
יש הבדל בין הנכונות של אדם להישען על אחרים ולקבל עזרה מהם, לבין המקום שבו הוא חש שכל קיומו תלוי בהם באופן כזה שמחייב אותו "לתבוע את זכויותיו" ולקחת בכוח את מה שמגיע לו, אם במודע ואם שלא במודע. במקרה הראשון זה חלק ממעגל של נתינה שבו אין הבדל גדול בין לבקש לבין לקבל, בין להישען לבין להיות משען. במקרה השני זהו חלק ממעגל לקיחה, מקום בו גם הנתינה היא סוג של אחיזה ושליטה.
האחריות, במובן זה, אינה אקט של "לקיחת אחריות" ("טוב, אני רואה שאף אחד לא לוקח אחריות, אז אני אקח כאן אחריות") שהוא בעצם אקט של שליטה, אלא פשוט הישארות באחריות, או התייצבות כאחריות, עניין מאוד מדויק. זהו דבר מהותי להתייצבות הדיאלוגית, שכבר במילה "התייצבות" מבליעה את עמוד השדרה שלה, את קבלת האחריות הבוגרת של אדם על מעשיו ותחושותיו ובחירותיו. הוא מכיר בכך ששעמומו הוא שעמומו, כעסו הוא כעסו, שהוא נמצא כאן כי בחר להיות כאן, הוא לא חייב לדבר או לא לדבר, לא חייב דבר למעשה. רק הוא מכריח את עצמו, ומספר לעצמו אגב כך שאלה אחרים שהכריחו אותו. ואכן אחד הדברים המאפיינים קבוצה דיאלוגית הוא הכבוד העמוק שנותנים לחירות של כל אחד. שמתוך שכל אדם נותר אחראי לחירותו, הוא גם לומד לכבד את החירות של אחרים.
מודעות עצמית ערנות עצמית וזרימה
הדקויות הללו שהתעכבתי עליהם עד כאן מעלים על הדעת שהתייצבות דיאלוגית דורשת מידה רבה של מודעות עצמית, אבל המושג הזה – "מודעות עצמית" – הוא מושג בעייתי. מודעות, מלשון "ידע", נתפסת לא פעם כסוג של שליטה עצמית, שהרי זו עיקר מטרתו של הידע שאנחנו אוספים, וקשה שלא ישמש בתפקיד הזה גם כשמדובר במקום בו פונקציה זו אינה נדרשת. באופן זה מודעת עצמית נעשית לא פעם לתהליך משתק המפצל בין צופה לנצפה ועושה את האדם חלוק לגבי עצם אפשרות תנועתו (כמו בסיפור המוכר על מרבה הרגליים שנשאל איך הוא מצליח ללכת עם כל כך הרבה רגליים ומרגע שניסה להסביר הסתבכו רגליו).
המושג "מודעות עצמית", אם כן, אינו מספיק כדי לתאר את ההתייצבות הנוכחת שיש בדיאלוג. המודעות במקרה הזה אינה יכולה לתמוך בתנופת המשמעות, ולהוות קרקע צמיחה לחוכמה היוצרת. ואדרבא פעמים רבות היא מעכבת אותה. שהרי מהותה של החשיבה המודעת – לזהות, להגדיר, ליישב כל דבר במקומו. אדם יכול לדעת דברים רבים על עצמו ידיעה ניתנת לניסוח, התבוננויות מקוריות, אשר בו זמנית גם תקפאנה בידיעה עודפת. המיפוי הזה שמציעה המודעות העצמית בסופו של דבר מונע תנועה.
מצד שני ברור שמשהו מן המודעות העצמית בכל זאת צריך להיות נוכח בכל התייצבות דיאלוגית. בכך תלויה האפשרות שאדם לא יהיה רק מתופעל על ידי דפוסים, תוצר דקלומי של התניות סביבתו, אלא אכן ביטוי אותנטי למי שהוא. לכן, אולי במקום לדבר על מודעות עצמית אפשר לדבר על ערנות עצמית. היא תהיה המקבילה ההבעתית למודעת העצמית התיאורית.
ערנות עצמית היא היזכרות של אדם בעצמו, אבל לא בתור מושא להתבוננות, כ"אובייקט-אדם", אלא כאותו מי שאין כל דרך לראותו מבחוץ, והוא כולו מכונס במילה הזו "אני", שה"אינות" המסתתרת בין אותיות שמה, מעניקה לה את איכותה הסובייקטיבית. גם המילה "סובייקט" בהקשר הזה מטעה, שהרי מהר מאוד הסובייקט הופך למושא לעיון בצד "אובייקטים" אחרים. ואילו במה שנוגע לאני הרי הדבר המהותי לו ביותר הוא שאין לו דמות ואין לראות אותו כלל, והוא כולו תנועה זו. לא האני שהוא הצד השני של אקט השליטה, אלא האני שהוא חלק בלתי נפרד מתנועת הדיאלוג.
וכשם שאופייני למודעות העצמית ההקפאה, אופייני לערנות העצמית התנועה. אם רוצים אפשר לנסח את הערנות העצמית כמודעות עצמית העוקבת רגע אחר רגע. זו מודעות שאינה עוצרת את הרגע כדי לשמר, לאחוז, לשכפל, אלא נוגעת, טועמת, וממשיכה הלאה. מטרתה אינה לנתח את הרגע הזה כדי לסיביר לה את הצעד הבא, אלא מתוך שהיא טועמת ושוהה בו, הוא מבשיל מעצמו לרגע הבא.
לכאורה המושג הזה, "ערנות עצמית", הוא מן התעמלות שכלית מורכבת, דבר מה על גבול הבלתי מושג, שלא לדבר על נגיעותיו בתחום המיסטי כהגדרה היותר מהותית של מדיטציה. אבל באמת אין כאן הישג יוצא דופן – בעיקר יושר פשוט של אדם עם עצמו, והוא מופיע, אני חושב, כמעט בכל משחק ילדים. על כל פנים, תוצאותיה של הערנות העצמית הן מובהקות, ושונות מאוד מזו של המודעות העצמית.
הרגשה
להסכים לפגוש זה להסכים להרגיש. בהקשר הזה כדאי לעקוב אחר ההבחנה בין הרגשה לרגש עליה אני כותב בהרחבה במקום אחר. 
בקצרה אפשר לומר שרגש משאיר אותנו בתוך מעגל הדרמה הסימביוטי והרגשה היא המעבר בשער אל המעגל הדיאלוגי ואל התלת מימד. ויחד עם זאת יש להזכיר שלהרגיש זה להרגיש הכול, גם רגשות, גם הרגשות, שהרי הרגשות שלנו, בתור ילדים אבודים המחפשים את דרכם הביתה, הם מפתחות רבי עוצמה אל השער.
להסכים להרגיש, הרי זו אומנות בפני עצמה.
עניין מדויק ומסוים ושונה מהרבה דברים רבים ודומים.
מרשל רוזנברג מעמיק לדבר על כך בגישת התקשורת הלא אלימה. ומצביע על כך שלפעמים פשוט אין לנו את אוצר המילים שיכול לעזור לנו לבטא את מלוא קשת הרגשתנו. ניסוחי הרגשות שלנו הם פעמים רבות בעצם ניסוחי מחשבות או הערכות.
להרגיש זה להקשיב לכאן ועכשיו של הווייתנו – לגוף הרגש שלנו – ולתת לו ביטוי. להישען עליו, לפגוש אותו, ולא רק להגיב מתוכו. ממילא מתרחש כאן תהליך טבעי של "חזרה בתשובה" (גלגול ההרגשות אל מקורן הראשוני).
אני משתמש בביטוי להרגיש בלי זנבות-כי כדי לאפיין הישענות זו על היש הרגשי. זו הרגשה שאינה מבקשת להסביר, לתרץ לנמק, או להוסיף לעצם ההרגשה כל דבר שהוא נספח אליה. מקום שאינו מנהל יחסים אלא פוגש את מה שיש, ולומד להבחין במתווה האנרגטי של גוף רגשי זה.
מניתוק לפרידה
האסטרטגיה המקובלת להתמודד עם כאב היא להתנתק. זהו כוחה הגדול של המחשבה, היא מאפשרת לנו להתכנס אל כמו-עולם, להמשיך את חווית עצמנו השלם אל מעבר למציאות הממשית. לפעמים זה יכול לעזור באופן מקומי, אבל הרבה פעמים יש לזה תופעות לוואי ובסופו של דבר אנחנו סובלים הרבה יותר מתגובת ההתנתקות לכאב מאשר מן הכאב עצמו.
יש עניין אם כן בהסכמה לכאוב. שהוא כמו לומר להסכים להרגיש שהרי מלכתחילה זו אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נמנעים מהרגשה.
אלא שכאן יש צורך להבחין בין ניתוק לפרידה. כמו שראינו למעלה האחריות הבוגרת היא היכולת שלא לקחת אחריות עודפת. והרי הפרידה היא המהות של התקשורת המשחררת. אבל פרידה אינה ניתוק. אדרבא, בדברנו עלה רגשה, הרי שפרידה מבטאת את הנכונות לכאוב.
בסופו של דבר ניתוק הוא סוג של נטישה.
בחזרה לנקודת החירות
אחרי כל זה יש לשוב ולשאול. מה עושה את ההבדל, ועד כמה הדברים נתונים בידיו של האדם? לכאורה אם עבר בנקודת החירות או לא עבר בה, אם נזכר לפתע בלב הכאב או ההרגשה בחירותו או לא נזכר בה, הרי זה עניין שהרבה סתום בו – האם זה דבר שפשוט קורה? כן ולא. שהרי במה שנוגע לחירות יש כאן תמיד עניין של הכרעה. הרי בזה בדיוק העניין – האדם נוקט עמדה – הוא נזכר בכוחו לבחור.
אבל בוודאי יש דברים שעוזרים – ההבנה של האדם שהוא לבד.
הבנת המחיר של ההתמכרות.
המרחב הדיאלוגי-אמוני שהוא שורה בו (סביבתו האנושית)
אבל מעבר לכל יש כאן פלא.
ואם הפלא הוא הפלא הנובע מן האדם עצמו – ממרכז החירות, או פלא מקיף הנושא אותו על פניו, אולי זה פחות משנה.
הגירה
אני רוצה להזכיר שמעבר להתנסות המקומית מתהווה מגמה יותר עקרונית שאני קורא לה הגירה. האדם עובר הרי כל מני תקופות בחייו, כל מני מפגשים. יש תקופות שבהם הוא יותר רחוק ויש תקופות שבהם הוא יותר קרוב, ועדיין נקודת המוצא שלו, ה"בית" שלו נמצא במרחב ההישרדותי.
אבל אפשר – ולא משנה הטלטלות שאדם עובר בדרך – שקמעה קמעה יתרחש תהליך של הבשלה שיעביר את מרכז הכובד מן המרחב ההישרדותי אל המרחב הדיאלוגי-אמוני. לתהליך הזה שקראתי "הגירה" יש השפעות ארוכות טווח, ובעיקר מרגע שאדם מגיע לנקודת האל-חזור.
כאן כביכול נופל האסימון,
מתקבלת החלטה שהיא לא רק מקומית אלא מהותית – סוג של התייצבות חדשה בעולם.
אדם מחליט להאמין לעצמו.
ממילא הוא נותן אמון מהותי יותר במציאות, ובמקומו בבריאה.
הוא הופך להיות המספר. ושוב אינו ממשיך לפרנס את הסיפורים הטפיליים (סיפורים מקביליים).
הוא נפרד מן הקהל
מסכים להיות לבד.
זה מקום מאוד מדויק שבוחר בחיים באופן עמוק. ושוב אינו מוצא צורך בתחליפים.
זהו סוג של גמילה שהיא מעבר לגמילה מעניין זה או אחר – זו גמילה מעצם הנטייה להתמכר.
[1] Bohm (1996) על הדיאלוג עמוד 24