להסביר/להנהיר

אף על פי שהסברה והנהרה נשמעים כשני שמות מתחלפים לאותה פעולה, הנה, אני רוצה לנצל את כפילות המילים כדי לסמן שתי פעולות שונות.

להסביר: כשימוש השכיח במילה זו הרי זה למקם דבר בתוך השדה ההסברי המקובל, לקשור אותו לדברים אחרים, לתאר את הסיבות והנסיבות, לדבר אותו בשפה אחרת שבדרך כלל היא גם יותר ציבורית, יותר סיבתית-מכאנית. לקשור אותו כתוצאה בתוך מערך סיבתי.

למשל אני מסביר מילה לא בורה, מסביר רעיון, מסביר עניין. מסביר איך עושים פעולה.

באופן טבעי להסבר יש נימה של מקביליות, דבר מה שנבחן מלמעלה, מנקודת מבט כללית מאוד, כמו מפה הנראית מנקודת מבט של לווין. אני מסביר איפה אנחנו ואיך מגיעים מאיזה מקום אחר לכאן.

שונה ההנהרה.

להנהיר הרי זה לתת לאור הפנימי של הדבר לשפוע מבפנים החוצה – להזרים אתה אור, לחשוף, להיות חלק מהתגלות. הפועל להנהיר שייך לסוג הדיבור שאני מכנה [[דיבור מקרקע הממשות]]. אין כאן ניסיון להוכיח, לתת לדבר את מקומו ההגיוני בתוך מרחב סיבתי, וגם לא להצדיק לסבר את האוזן וכן הלאה. כלומר הנהרה לא באה מבחוץ כפעולה ממקמת וממקדת, אלא היא באה מבפנים כפעולה של התפשטות. להנהיר, משמע לפרש, לגלגל, לפרות.

כשאדם מנהיר הוא לא מנסה לתרץ, להצדיק, להוכיח, לתת קיום, אלא מראש הדבר קיים והוא מאמין לעצמו, וכל מה שנשאר זה לדבר את הדבר, לתת לו לגדול, לגעת בדברים אחרים ואגב כך להיות תשובה שלהם. להתחכך בהם, לפרות.

הנהרה אינה רק פעולה של סיבור אוזן, אלא של זיכוך מידות. בעצם הפרשנות וההנהרה אני מזדכך, ואותו דבר שידעתי להגיד באופן אינטואיטיבי וישיר, מקבל כעת נפח, הזדמנות לעשות את עבודתו, באופן כזה הוא מגיע לתלת מימד. ואכן הנהרה קשורה לעומק, ולדיוק נפשי.

הסבר הופך את הדבר לבעל כותבת, הוא מושיב אותו במקומו, בונה אותו מחומרים הומוגניים, עוברים לסוחר, בעיקר ממפה אותו. אבל הוא תמיד גם מנסה להצדיק, לשכנע, לקבל אישור. בכך הוא יוצר עומס על המקשיב. הוא מפהק, כמובן. מחכה שההסברים יגמרו. הפיהוק אינו מבטא רק את חוסר העניין – הוא סימן להתנגדות מובנית. הוא היה רוצה שיגלו לו עולם, שיראו לו, שישאירו לו חלל להבין עוד, שיעירו אותו אל הדבר. תחת זאת הוא מקבל את הסוג הזה של הסבר שממפה גם אותו בתפקיד שאינו רוצה.

החדש תמיד יקבל באופן זה את צורתו של המוכר מכבר. למעשה ההסבר כמוהו כמו בניית מכונה. אף על פי שהחלקים שונים זה מזה בצורתם, הסבר טוב מצליח להפוך את כולם לבנויים מאותו חומר אפור שממנו בנויות מכונות. כל דבר מוסבר נהפך לטאוטולוגיה (זה מה שהיא מכונה ככלות הכול): מה שהיה הוא מה שיהיה. ההסבר שלם כאשר התברר שאין שום חדש תחת השמש.

ובכל זאת ההסבר אינו רק זה. גם אם לזה הוא נהפך מכורח האקלים שהוא מוצא את עצמו בתוכו (הכבוד מחייב), הרי שבמקורו הוא גם ביקש להנהיר. לא רק להחזיק, להפוך חדש לישן, אלא גם, במקור, לראות עוד, להיטיב לראות.

כך היא ההנהרה: כורה חושך על מנת ליצור אור. חופרת בתוך התוהו, ועצם חפירה זו כבר משאירה אחריה נתיב. היא הולכת את עצמה קדימה, מתוך הרגע הזה, והממשות הזו, תמיד מחפשת את זהותה ועושה זאת באלף דרכים שונות. היא מרגשת בדיוק משום שהיא מצליחה לתת את התחושה של החדש. זה שטרם הגיע, שהוא אחר, ועתיד לפיכך להפרות את המקשיב. היא בעצם דרך להראות אותו עוד, במה שמפתיע בו, בעדינותו האחרת, בייחודיותו. היא תמיד הזמנה לחבור, להמשיך ללכת, לפגוש, לפתוח עוד חלון ועוד חלון ועוד חלון. אם תרצו היא מה שקודם להסברה ומה שאולי יכול להתקיים גם בלי הסברה כלל.

ומה יקרה אז?

מה קורה לדברים בלא השמיכה ההסברית שמגנה ומעגנת אותם? האם בלעדיה הם עתידים להתפרק אל תוך הממשות שממנה הם באו? 

ומה אני עושה עכשיו? מסביר או מנהיר?

וגם כמובן ההסברה עושה זאת מול קהל שופטים. זה תמיד להסביר למישהו אחר,

להנהיר, אני חושב, זה להנהיר לעצמי, זה להצליח בפשטות לדבר מקרקע הממשות, זה להיות ישר עם מה שאני אומר, לדבר את עצמי. שזה אומר שהנהרה היא כמו תהליך של זיהוי, של הליכה. היא משתמשת במוטיב האור של ההסברה אבל לא כדי להתמקם במרחב המקבילי, אלא כדי להצליח לבטא את מי שהיא.

וכמובן, ההסברה שייכת לעולם הסימביוטי, הנהרה שייכת לעולם הדיאלוגי.

בהנהרה, לפיכך, יש תמיד מן הסוד. היא נושמת. לא מבקשת רק לדעת, רק לסגור, רק ביטחון, אלא להתייצב במקום גבוה יותר שממנו אפשר להשקיף על הלא נודע. היא ידיעה לתכלית שלא נדע. כלומר כתשוקה, וכזיקה ל[[פלא]].

פורסם בקטגוריה מילון-מושגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על להסביר/להנהיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *