ניתוח דוגמא – 1

האופן שבו אדם משיב לסביבתו (למשל לאדם שמולו) בוודאי קשור להלך הרוח שלו, גם זה המקומי וגם זה הכללי – באקלים נפשו, בתפיסת העולם שלו, באהבתו העצמית, בביטחונו העצמי וכדומה. ומבחינה זו אולי אין מקום לעבוד על הפרטים הקטנים של תשובתו, אלא לעשות עבודה יותר עמוקה על הדברים הגדולים – על אהבתו העצמית, על אמונתו בעולם, על גישתו לזולת – וממילא הדבר ישפיע על כל שיחה ומפגש שלו עם העולם. או בניסוח אחר: די לעבוד על זיכוך המידות, והפרטים הקטנים כבר יתיישרו מעצמם.

אבל מצד שני היכולת להיכנס לפרטים הקטנים בעודם מתרחשים – להיכנס לרמת המיקרו-דיאלוגיה – היא הזדמנות לאדם לפגוש את אותו הלך רוח שלו, וללמוד באופן קונקרטי על הבחירות החצי מודעות שהוא עושה. מתוך כך הוא גם יוכל למצוא מחדש את נקודת החירות, את החדר המרכזי, ומשם להשפיע על הלך הרוח גם זה המקומי וגם זה הכללי. או בניסוח אחר: המידות מזדככות מתוך תשומת הלב המוענקת לרגע הזה, על פרטיו הקטנים.   

ניקח דוגמא: שירה ונירה נפגשו בטיול מאורגן למחוזות טבע קסומים. זה ימים מספר שהקבוצה מטיילת ביחד, ומידה מסוימת של קירבה ואי-פורמאליות עוטפת את כל חברי הקבוצה וכך גם עם המדריך. והנה, לאחר ארוחה שולפת שירה מתרמילה שקית ניילון ובתוכה מריחואנה. נירה שיושבת לא רחוק ממנה מזהה את התכולה ואומרת "זה לא מתאים", ושירה מכניסה אותה מיד בחזרה לתרמיל. המדריך יושב לא רחוק משם, מחייך, לא אומר דבר. אבל אחרי חמש דקות אומרת שירה משהו לנירה ונירה מחזירה לה אמירה. שתיהן כועסות זו על זו.

אכן, סיטואציה מורכבת. אם נתבונן בה יותר מקרוב נוכל לזהות בעיקר את המימד של התגובתיות. אות וסימן לכך שהן איבדו את חירותן – לא בשם עצמן הן מדברות, אלא שליחות הן למשהו אחר. זה מתחיל בדחיפות שבה שירה מחזירה את השקית לתרמיל בעקבות דבריה של נירה. היא הייתה רוצה לעשות את זה הרבה יותר לאט. 

מלכתחילה ישנו ממד שבו כוונותיהן ההדדיות טובות. שירה הוציאה את השקית מתוך תחושת אינטימיות וכסוג של מתנה. ועיקר המתנה הוא באמון שהיא נותנת בקבוצה ובמדריך, היא חולקת אתם את סודותיה, משתפת אותם בתפיסת העולם המתירנית לסמים, סומכת על קרבתם. נירה גם היא רוצה בטוב. היא לא התכוונה להיות מטיפנית אלא דווקא לסייע לשירה ולקבוצה. גם היא מביעה את הדברים מתוך אמון (נירה לא דברנית, בקבוצה פחות בטוחה לא הייתה מעיזה לדבר, וגם אין לה משהו עקרוני נגד שימוש בסמים).

אבל ישנו גם רובד אחר, מתחת. שגורם לאמירות השונות לא להיפגש, ולא לגעת זו בזו, אלא להיות מוטחות זו מקליפתה של זו ב[[תגובתיות]] מתקשחת. אם נקשיב יותר לעומק לשירה נראה שהיא אמנם נתנה אמון, אבל לא עד הסוף. היה משהו בודק ומגשש באקט שלה – היא חיפשה אישור, רצתה חיזוק. לא רק למה שהיא עכשיו אלא למשהו יותר עקרוני: לשירה שבמקומות רבים אחרים אין לה מקום. לכן אותה פעולה שלווה ונינוחה של הוצאת השקית מן התרמיל טמנה בכל זאת איזו דריכות, קפיץ נכון לכול, שאותו הפעילה בבלי דעת נירה – והשקית קפצה מיד בחזרה לתרמיל. משמע, אף על פי שהייתה זו נתינה – היא שלחה כמו מחוש ארוך לקבוצה – הרי שבקצהו של אקט הנתינה היה בכל זאת קרס של לקיחה, והקרס הקטנטן הזה, עשה את ההבדל. (לעומת אם ידה הייתה פרושה לחלוטין).

אבל העובדה שזו הייתה השפעת הדברים של נירה על שירה, רומזת (אבל לא בהכרח) שגם אצל נירה היה רובד נוסף. יש סיכוי סביר שאם אצל נירה לא היה הרובד הנוסף הזה, הוא גם לא היה מקפיץ כל כך את שירה. ואכן, נירה אמנם רצתה בטוב, אבל היא גם לקחה [[אחריות עודפת]] על המדריך, רצתה להגן עליו מפני האפשרות שיצטרך להתמודד עם משהו לא נוח. היא דיבר בשמו כביכול.     

כעת כל אחת מבודדת בתוך שיחות הצל שלה. במשך מספר דקות הן לא מדברות זו עם זו, אבל בעצם, בתוכן, הן כל הזמן מדברות זו עם זו. לא מדויק, לא זו עם זו הן מדברות, אלא עם מה שהן מייצגות אחת עבור השנייה. שירה מדברת עם נירה המייצגת את כל המדכאים בעולם הזה, וכמו הרבה פעמים בעבר, היא מנסה להוציא את עצמה זכאית במשפט, לא שמה לב שהיא זו ששמה עצמה בתוך מצב של משפט ואגב כך גם  נותנת המון כוח למשהו זר לרדות בה. נירה, מנגד, לא יכולה שלא לזהות את התגובתיות החפוזה של החזרת השקית כסוג של מסר שעיקרו הוא ביקורת על מרובעותה שלה, על דברנותה, על התערבותה. בראשה היא מדברת עם שירה המייצגת את כל המשתיקים בעולם. למעשה, שתיהן שתי פאזות של תופעה אחת. תופעה הנוכחת כעת – תקשורת קושרת.

אם לסכם באופן בוטה וקצר, שתיהן אומרות זו לזו "את לא בסדר", ואצל שתיהן ה"לא בסדר" שייך לגוף כאב עתיק ומתמשך המתעורר כאן מרבצו – שיחת הצל.  

הן לא מודעות לכך, אבל יש עוד דבר המגביר את מלכודת התופעה: שתיהן מתנגדות למצב שהן מוצאות את עצמן נתונות בו. על כל משפט שהן אומרות לאחרת בראשן, הן גם אומרות לעצמן את המשפט הבא: "מה את עושה מזה עניין, זה כלום, שום דבר לא קרה, תפסיקי להיות כל כך רגישה". כל אחת מנסה להוריד מן המשמעות, מן התוקף, מן העוצמה של הפגיעה האפשרית, גם כסוג של הגנה, אבל גם מתוך איזה הגיון פשוט וסבב משני של ביקורת עצמי (על עצם הפגיעות שלהן). אבל כמובן, ההתנגדות היא המנוע החזק ביותר להתמדה. (ראה רגשות והרגשות)        

אכן, הן לא נפגשו, לא למדו, לא חוללו הפריה הדדית. התגובתיות ההדדית, וההתנגדות להתנגדות, הקשיחו אותן באופן מידי, סגרו תבניות, אטמו קליפות, ומנעו זרימה של חדש, מרענן, מפרה, מרווה. הכיווץ האוטומטי הזה יצר קליפה שגם חנקה ובודדה כל אחת מהן. הבידוד הזה הוא לא רק פסיכולוגי – יש לו השלכה אנרגטית מאוד ברורה. אכן, הן איבדו את חירותן, ועמה את ההזנה של החיוניות. וכאן יש שוב מעגל המזין את עצמו, שכן אובדן האנרגיה יוצר דחף לקבל עוד אנרגיה, ואגב כך מחדד את הכעס על האחר שגרם לאובדן אנרגיה. (מה שהוא כמובן לא נכון – רק האדם יכול לעצור לעצמו את האנרגיה באופן כזה).

בכל זאת הן לא מצליחות להתאפק ואחרי חמש דקות יורות זו על זו. גם זו לטובה. לפחות יכול להיות לטובה, שכן הקונקרטיזציה של שיחת צל (המימוש בשיחה של ממש) יש לה פוטנציאל למוסס תבניות, ולהזמין דבר חדש. נכון, בהתחלה זה התגשמות הסיוט – הקריסה של מראית הפנים, של ה"בסדר", שעוד היה אפשר להסתובב באשלייתו ולתת לזמן לאחות את סדקיו. יותר מזה, המשפטים הראשונים עוד לא נאמרים לאדם שממול, אלא רק לנציג שממול. כך שמהר מאוד יכולים הדברים להגיע לידי קיצוניות נוספת. אבל, יש גם אפשרות שעם הזמן, הנוכחות תעשה את שלה, הנציגים (התחליפים) יתמוססו ויתרחש מפגש של ממש. מפגש כזה, ולא משנה מה קורה בו, תמיד מרפא. הנוכחות מרפאת.  

וגם כדאי לשים לב לעקרון הבא: דווקא האינטימיות שהתחילה להיווצר בקבוצה הייתה הבסיס  לחילופי דברים אלה שבסופו של דבר יצרו את הזרות. זה חלק מן המעגל הסימביוטי – החיפוש אחר השייכות הסימביוטית שמיצר ניכור ורודנות. דומה שהאדם הנושא עמו גוף של כאב יביא אותו לכל מקום שיש בו שמץ של סיכוי לריפוי, אבל בו זמנית חלק מן המעגל הסימביוטי הוא כזה שגם חוסם כל ריפוי אמיתי. גוף הכאב, באיזו דינאמיקה מוזרה, כביכול רוצה להמשיך להתקיים.   

האם זה היה יכול להיות אחרת? כמובן. והגילוי שזה יכול להיות אחרת (כשה אכן קורה בפועל) נחקק בזיכרון, וביחד עם עצם ההתנסות בחוויה אחרת, הם נדברים באותו זיכוך מידות העושה את האדם אחר. מה שבתורו יתרום לכך שבמקומות אחרים ובזמנים אחרים הוא יהיה פתוח הרבה יותר לאפשרות האחרת (שבהתגשמותה תחזור ותתמוך בזיכוך המידות וכן הלאה- וזה כבר חלק מתנועת ההגירה).

ובכן, מה הוא האחר הזה שמזמינה התקשורת המשחררת? עיקרה הוא בזה: המעבר מניהול יחסים למפגש. שזה אומר שהתגובתיות הקליפתית מתמוססת ומפנה מקומה לטובת מגע מחלחל פנימה. שאם תיארתי אצל כל אחת מהן שני רבדים, הנה עלי לתאר רובד שלישי, עמוק יותר, שתמיד נמצא שם. זהו רובד מחבק, נותן אמון, שהכול בו פגיש ומברך. חורג הוא מעולם הדרמה, על מאבקי ההישרדות שלו, אל עולם ששורשיו בטוב.

אבל איך עושים את הטרנספורמציה הזו בפועל? יש כאן אומנות ללמוד, היא באה עם השנים, עם הבשלות, עם הניסיון. יכולה לבוא לידי ביטוי עוד באותו רגע שבו הגוף כבר מגיב מעצמו בהתקשחות למה שהוא מזהה בפגיעה ויחד עם זאת תוך דקה וחצי מפלס דרך חדשה של זרימה. והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר בשיחה שמזמנים ונותנים לה מרחב של זמן וכבוד ומאפשרים לריפוי לצמוח.  

בכל מקרה התגובתיות בראש ובראשונה היא תגובתיות עצמית – מעגלים פנימיים המאבדים את קשרם לזולת. ועל כן אותה שיחה,  תוך שהיא מבקשת "לתקן" את היחסים, הולכת הרבה יותר עמוק מזה. השחרור מן התגובתיות, גם אם זה ברמה מקומית, הרי זה החירות להרגיש, וכבר הוא תהליך של חזרה הביתה.                     

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על ניתוח דוגמא – 1

  1. מאת יעקב אנגר‏:

    נהניתי, המאמר מחזק אצלי את הביטחון בתהליך התקשורת הלא אלימה (מקרבת) שאני לומד.
    שירה פונה לקבוצה ב"דרישה" ולא ב"בקשה", היא גם לא מבטאת מה היא מרגישה ומה הצורך שלה.
    לדוגמא: "חברה, יש לי כאן במקרה מריחואנה ואני נרגשת לשתף אתכם בזה, האם זה מתאים לכם?"
    נירה מגיבה באמירה של "כח על" המביא כותרת רציונאלית, כאילו "אמת מוסכמת" ללא אמפתיה וללא ביטוי רגש וצורך.
    לדוגמא: "שירה, את מתלהבת לשתף אותנו בזה?" ובהמשך כשיגיע הזמן ושירה תהיה פתוחה להקשיב "שירה, כשהוצאת את החומר הזה הרגשתי מכווצת כי חשובה לי ההרמוניה בקבוצה, האם תהיי מוכנה ל…"
    זה ברמת המלים המדוברות. גם ברמת ההתכוונות אני מוצא קווים מקבילים.
    המקום שבו אולי יש הבדל, הוא בנוגע לפער בין נתינה וקבלה. אני מבין שעל פי המאמר יכולה להיות התכוונות לנתינה ללא קבלה. על פי תפיסתי נתינה תמיד מלווה בקבלה. במקרה של שירה זה יכול להיות סיפוק צורך בחיבור עמוק יותר, בהכרה ובהערכה ובתרומה לקבוצה.

    • מאת danlasry‏:

      שלום יעקב,
      אכן אנחנו לומדים הרבה מן התקשורת הלא אלימה,
      ואם בכל זאת מצאנו לנכון לחדש עם התקשורת המשחררת הרי זה בשל מספר דגשים, בעיקר שקשורים לתכלית כפי שמשתמעת מן ההבדל בין "לא אלים/מקרב" לעומת "משחרר".
      במובן הזה יש משהו פחות טיפולי, פחות עגול, בתקשורת המשחררת,
      עניין שהשלכתיו קשורות מצד אחד בהתייצבות המוסרית קיומית, ומצד שני בשאלות של בריאות וחיוניות ברמה הכי ממשית.
      מה שתארת היה בו כבר מימד של "ניהול יחסים" על המורכבות שיש במהלך כזה.
      מזמין אותך למאמר העוסק בהבדל בין ערנות עצמית למודעות עצמית.
      דני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *