המושג "תגובה" הוא חלק מן הצמד גירוי-תגובה והוא רומז על קיום מנגנון סיבתי המתווך בין השניים. כמו שלוחצים על כפתור של מכונה, כך הגירוי מפעיל סדרה של תהליכים אשר בסופם מוצאת לפועל תגובה – פעולה אנושית מסוג זה או אחר. זהו מנגנון דטרמיניסטי, שגם אם יהיה מורכב מאוד, בסופו של דבר תוצאתו אינה מחדשת דבר, ונתונה כולה בעובדת הגירוי.
מושג התגובה מתעלם מכך שיש כאן [[מישהו]]. ומשמעות הדבר שבתווך הזה בין גירוי ותגובה ישנה חירות, זעירה ככל שתהיה, אשר בעצם קיומה קוטעת את הרצף הסיבתי-דטרמיניסטי. מישהו, כלומר נוכחות, פלא, תהום – כולם שמות מתחלפים לאותו עניין – אשר לא רק מגיב למציאות אלא גם משיב אליה.
מכונה מגיבה למציאות.
אדם (בתור מישהו) משיב למציאות.
תשובה עוסקת אם כן במרחב המושהה של הנוכחות, בניסוח הפואטי של נפש האדם, והיא מתבקשת מהבנת מושג הדיאלוג. אנשים במובן עמוק לא מגיבים זה אל זה (כמו שני חפצים הניתזים זה מפני זה) אלא הם משיבים זה לזה, ובתשובתם מתגמשת הסיבתיות ונעשית למשהו אחר.
כותב ברוח דומה בחטין:
"היחס שאלה תשובה אינו יחס לוגי. כל היחסים הלוגיים והמתמטיים הם מונולוגיים מטבעם. ניתוח יחסי הניגוד, ההנגדה, ההבחנה, הזהות ואחרים. דממה וצליל. תפיסת הצליל (על רקע הדממה). דממה ושתיקה (היעדר צליל). האתנחתא ותחילת הדברים. הפרת הדממה על ידי צליל היא מכניסטית ופיזיולוגית (בתור תנאי לתפיסה). לעומת זאת, הפרת השתיקה על ידי דברים היא פרסונליסטית ומוענקת לה משמעות. זה עולם אחר לגמרי. במצב של דממה שום דבר אינו מפיק צליל (או דבר מה אינו מפיק צליל), בשתיקה איש אינו מדבר (או איש מסוים אינו מדבר). השתיקה אפשרית רק בעולם האנושי (ורק עבור האדם)." עמוד 159 ב"כתבים מאוחרים"
תגובה, כמו טאטולוגיה בלוגיקה, לא אמורה להביא כל חדש לעולם. מה שהיה הוא מה שיהיה ואין חדש תחת השמש. זו המקבילה של תודעה אחת. היא לא יכולה לפרוץ את גבולות עצמה ולהתפתח לכיוון חדש. לא כן התשובה אשר תמיד פונה אל מישהו ונושאת את הבנתו, הקשבתו עוד בתהליך הדיבור. היא מפגש של תודעות. התנסחותה היא לא רק התוצאה של הרגע הקודם אלא הפרי שלו – משמע המשך המביא עמו גם חדש. לא חדש טאוטולוגי, כזה שרק מסדר מחדש את המרכיבים, אלא חדש במובן העמוק, המטלטל.
מבחינה פנומנולוגית אנחנו מכירים את הקוטב התגובתי. מקום בו נראה שאפשר להנדס כל אדם על פי סט התניות ולהוציא ממנו תגובות מתוכננות מראש. כל אדם מכיר זאת על עצמו באופן אישי – המקומות שבהם "לוחצים לו על כפתורים" והוא מובל שבוי אל תוך תגובה שיוצאת ממנו בלי לשאול אותו.
ויחד עם זאת, היות וכל אדם הוא בגדר מישהו גם כשהוא בקוטב הכי רחוק מעצמו, הרי שבמה שנוגע לאדם, גם התגובה היא סוג של תשובה. משמע, גם בה טמונה הכרעה של חירות.
בכל זאת, ההבחנה הזו בין תגובה לתשובה לא נוגעת רק להבחנות פילוסופיות מופשטות אלא מציינת שני קטבים של ציר שעל פניהם יכול אדם לנוע, כשהוא יהיה יותר קרוב לקוטב התגובתי נאמר עליו שהוא מגיב, וכשיהיה יותר קרוב לקוטב התשובתי נאמר עליו שהוא משיב. ובלבד שנזכור שגם כשהוא ממש צמוד לקוטב התגובתי, עדיין יש כאן מישהו, ועל כן אותה "תגובה" שלו היא עדיין סוג של תשובה (עם המשמעות המוסרית הכרוכה באמירה זו).