הידיעה שאפשרי

(ד-11)

מה שאנחנו יודעים או מאמינים שאנחנו יודעים משנה אותנו באופן דרמטי.

אחת מאותן ידיעות היא הגילוי שדבר מסוים שעד עכשיו חשבנו עליו כבלתי אפשרי, הוא בעצם אפשרי.

אני זוכר שנתקלתי בכך לראשונה בספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה". שם הוא מביא מסמך של אדם מן המאה התשע עשרה שהגיעה אליו השמועה שהיפנים אינם כועסים ואינם דואגים ומה קרה לו בעקבות כך:

"בחזרי לביתי הייתה המחשבה היחידה כל הזמן: 'להשתחרר, להשתחרר' ורעיון זה – שליטתו עלי לא פסקה, כנראה גם בשנתי בלילה, כי בהקיצי בבוקר מיד שבה אותה מחשבה עצמה והופיעה בהכרתי בלוויית גילוי שנתחדש לי ולבש צורה של סברה שבהגיון: 'אם אפשר להשתחרר מן הכעס והדאגה, למה לא ייתכן הדבר שלא יהיו בנו מעיקרם?' הגיונותה של טענה זו נתחוורה לי לכל תקפה, ומיד אימצתי את מסקנתה. התינוק גילה כי יכול הוא להלך ברגליו, ומעתה בזויה הייתה בעיניו הזחילה על ארבע. למן הרגע שעמדתי על הכרתי בהכרה שלמה על כך, שאפשר בהחלט לסלק נגעי סרטן אלו של דאגה וכעס, עזבוני לגמרי. עם גילוי חולשתם גורשו כבהשבעה. ומאז ואיליך נשתנו החיים תכלית שינוי בעיניי."

כלומר, עצם הידיעה שדבר מסוים הוא אפשרי כבר עושה אותו אכן אפשרי עבור אותו אדם.

יותר מכך, לפעמים די בידיעה זו עצמה כדי שהדבר יתרחש, בלי שהאדם יצטרך לעשות שום דבר אחר מלבד לדעת שאפשרי.

באופן דומה מתאר פירסיג בספרו לילה מה קרה לו כאשר שמע לראשונה על "השמש הירוקה":

"כאשר התחיל פידרוס לקרוא ספרים על ספנות הוא נתקל בתיאור של "הקרן הירוקה" של השמש. מה זה צריך להיות, שאל את עצמו. למה הוא לא ראה את זה? הוא היה בטוח כי מעולם לא חזה בקרן הירוקה של השמש. ועם זאת הוא היה חייב לראות את זה… ואז יום אחד, הוא קרא ספר על ספנות שבעצם אמר, קום ותראה את זה. וזה מה שהוא עשה. והוא ראה את זה. הוא ראה את השמש, ירוקה לגמרי, ירוקה כמו אור ירוק ברמזור במרכז העיר. ובכל זאת כל חייו לא ראה את זה… הוא היה בטוח לגמרי, שאילו לא קרא אתה ספר ההוא על הספנות, לעולם לא היה רואה את זה".   עמוד 354 ב"ליילה".

כמובן, זה גם מציג את הצד השני: עד כמה אנחנו כלואים בדרך כלל במחשבת ה"אפשרי" שלנו, ומתקשים לפרוץ אותה.

אבל די שאדם אחד פורץ את הדרך ומראה שדבר מסוים הוא אפשרי, כדי שאחרים, מכל קצוות העולם ימצאו גם הם את הדרך לעשות זאת. ולא כי הוא הראה להם איך או מה הוא עשה, אלא רק מכיוון שעשה דבר אחד: גילה להם שזה אפשרי. מי היה מעלה על דעתו למשל לרכב על חד-אופן או לצורך העניין אפילו על אופניים רגילים, אלמלא הידיעה שאפשרי? רק משוגעים. ומן הסתם סביבתם הייתה מנסה לרפות את ידיהם בטיעוני הגיון והוכחות בדוקות שזה לא אפשרי.   

זכור לי במיוחד מקרה אחד.

יום אחד, שעה שהיינו ישובים לארוחת ערב, שאלה אותי אישה (שלימים נעשתה זוגתי) אם אני מסוגל להעמיד ביצה על קודקודה.

הכרתי את השאלה. מספרים על קולומבוס שכאשר נשאל על כך פשוט לקח את הביצה ומעך אותה על קודקודה. כמו הקשר הגורדי המפורסם, שבותק בהינף חרב, המעשה המעט ברוטאלי הזה סמל את היכולת של קולומבוס להשתחרר ממגבלות תרבותיות ולהיחלץ מתבניות חשיבה שאחרים כבלו את עצמם בהם באופן לא מודע. אבל בו זמנית הוא גם הדגיש את העובדה הידועה מכבר – להעמיד ביצה על קודקודה – רק כסיל באמת ינסה.

בכל זאת, משהו באופן בו שאלה זאת ידידתי היה לו טעם אחר ומיד עמדתי על המופלא שבדבר. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי, כמובן, ובו זמנית יכולתי לחוות בי התעוררות פנימית גדולה ואיזה קול של קסם לחש לי – אפשרי ואפשרי. ואכן, מכיוון שגילתה לי שאפשרי, הצלחתי לעשות מה שלא הייתי מצליח בשום אופן אחרת – הצלחתי להעמיד ביצה על קודקודה, ועל הצד היותר מחודד. מסתבר שמשהו בתכולת הביצה מאפשר לחולל מעלל זה – כל אחד יכול.

בשבילי המפגש עם דוד בן יוסף היה גם הוא דוגמא לידיעה שאפשרי. במשך שנים קראתי את ספריו ואפילו שוחחתי אתו בטלפון, אבל עד שלא נפגשתי אתו ממש, פנים אל פנים, לא באמת האמנתי. המפגש עמו – אדם בן שבעים המגלם חיות נוכחת – היה טרנספורמטיבי. באותו רגע הבנתי שאם אפשרי בשבילו, אפשרי גם בשבילי. זו הייתה נקודת אל-חזור.