הפרקטיקה של התקשורת המשחררת בשלושה צעדים

אני רוצה לתאר כאן שלושה אמצעים בעזרתם פועלת התקשורת המשחררת. תאור זה יכול לשמש בתור התמצית של הפרקטיקה של התקשורת המשחררת. אני מציג אותם כשלושה שלבים, אף על פי שבניסוח אחר אלה לא בהכרח שלבים העוקבים זה אחר זה בזמן, ועל כך בהמשך.

1. אי-תגובתיות

האמצעי הראשון והדרמטי ביותר הוא זה של האי-תגובתיות – השהייה עם היש. לאי-תגובתיות מימדים רבים ואפשר להאיר אותה מתוך אספקטים שונים של התבטאותה. לא להגיב, למשל, זה גם להסכים להרגיש, להסכים להרגיש ללא זנבות-כי. אבל זה גם היכולת להשהות, המעבר מניהול יחסים למפגש, הקשבה ליש, קבלה, הישענות, כניסה לחקירה, מעבר מאינפורמציה למגע, מפגש עם הרובד האנרגטי, נכונות לכאב, ועוד. כולם מכוונים בעצם לדבר אחד, שאמנם יכול להתבטא בצורות שונות בסיטואציות שונות – למשל במפגש עם אדם אחר יכול להיות שהדגש יהיה על המעבר מניהול יחסים למפגש – אבל במהות הם מגלמים תנועת נפש אחת.

תנועת הנפש הזו, משהה את התגובתיות (המכניסה את האדם למעגל הסימביוטי), ונותנת לנוכחות לעבוד. ועיקר העניין נמצא במשוואה הזו של נוכחות+זמן. גם אם לא יעשה אדם שום דבר אחר, די בזה כדי לחולל הבראה. זהו הצעד העיקרי והמהותי ביותר של התקשורת המשחררת. במובנים הרגילים של עשייה, זהו צעד של אי-עשייה. צעד מנוגד ל"שליטה" התגובתית, צעד של התמסרות ליש והקשבה. לא רק לא להגיב כלפי חוץ, ולא להתנגד לתגובתיות, אלא לפתוח מרווח של שקט.  

2. מלאכים

אבל אף על פי שנוכחות+זמן הוא כלי רב עוצמה, הוא מלווה במערך אמונות ויכולות זיהוי המגדירות את גבולותיו ואת מידת פוריותו. מערך אמונות זה – על פי רוב לא מודע, ולא ניתן לניסוח – מתגלם בנטיות נפש הפועלות מהר מכדי שאדם יוכל לעקוב אחריהן. הן מבטאות את הפרשנות האישית של מה שקורה, וכמובן, לפרשנות זו יש השפעה גדולה על איכות המפגש.

היכולת ללמוד נטיות נפש אלה ולהתיר אותן, בו זמנית מספקת רקע תומך למהלך הנוכחות, ומהווה חלק מתהליך יצירה כללי יותר שאליו יכולים לחבור גם אנשים נוספים, תוך שהם מעגנים את האפשרות של מרחב דיאלוגי-אמוני בהקשר תרבותי רחב ובר-קיימא.

במילים אחרות, לימוד מתמשך מכל סוג, ובפרט דרך ניסוח ולימוד של התרות, מהווה רקע יציב התומך בנוכחות, ובפעולת ההבראה שיכולה לצמוח מנוכחות זו. התרות אלה הופכות ל"מלאכים" – מעין שליחים המלווים את האדם בנקודות צומת. אלה לא כלים הנתונים ביד האדם כמעשה של שליטה, אלא הם מגיחים כיכולת לזהות, לקרוא בשם, ולנוע הלאה, הכול תוך כדי הנוכחות, ובלי לעבור לאופן ניהול-יחסים.

ושוב, הלימוד, מהווה הזדמנות לא רק להרחיב את הרקע התומך בנוכחות באופן נקודתי (את מעגל המלאכים שיכול לברך את התנועה תוך הנוכחות), אלא בשל טבעו המילולי-תקשורתי, הוא יכול להוות את המצע ליצירת קהילה לומדת, שהיא בעצמה אחת התמיכות הטובות ביותר בנוכחות.

הצעד השני לאחר כינונה של הנוכחות, אם כן, הוא לאפשר למלאכים (אלה שנולדו בלימוד המתמשך לאורך השנים) לעבוד ולעשות את שליחותם. כאן גם חוברת הנכונות לקבל, היכולת לבקש, עם היכולת של מלאכים אלה לברך את תנועת הנוכחות.

ראה בהקשר זה גם ניסיון ייעודי.

3. רצון יצירה וחירות

הצעד השלישי, קשור בגילוי מחדש של הרצון. זהו הקוטב המשלים לאי-עשייה של השלב הראשון, והקוטב המנוגד לשליטה שאנחנו מזהים בדרך כלל עם עשייה. זו עשייה מסוג חדש, שבמקומות אחרים אני מזהה אותה עם "עשייה מוסרית".

עם גילוי הרצון, גם נפתח התלת מימד.

וכמו השמות השונים של האי-תגובתיות, כך גם לגילוי הרצון יש שמות מקבילים הרומזים על היבטים שונים של התגלמותו: חדוות היצירה, מעבר משליטה לניווט, הדיבור הדיאלוגי, ההסכמה להפריע, האומץ להיות טוב, הנכונות לברך, נקיטת עמדה.

כל אלה רומזים על תנועת נפש שהיא יותר מתנועת נפש ושיש בה סוד.

הערה סוגרת

כאמור, שלושת הצעדים הללו מגלמים את תמציתה של התקשורת המשחררת. אבל הם לא  בהכרח שלבים עוקבים בזמן, ויש מובן שבו הם מהווים צעד משולש. מקננים זה בתוך זה, תומכים זה בזה, מאפשרים זה את זה, ומשלימים את המעבר למרחב הדיאלוגי-אמוני.

  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *