ייאוש
כשאדם עוקב אחר הדברים שהוא רוצה לתקן בחייו הוא עלול להתמלא ייאוש. דומה שעל כל צעד ושעל הוא מגלה בעצמו דברים שהיה רוצה לתקן, ואיך יוכל לתקן את כולם, ואפילו היו עומדים לרשותו אלף שנה?!
על רקע זה העיסוק במיקרו-דיאלוגיה נראה בכלל לא בכיוון.
ובכל זאת, יש כאן מן הקסם. הירידה לפרטים הקטנים של אירוע יחיד, עושה שינוי לא רק לגבי האירוע, אלא – אם הגיע לקרקע – לגבי עצם הזיקה אל המציאות. הוא מזכך את המידות. ומתוך כך, הלימוד הזה מאיר ומבריא דברים רבים אחרים בדרך. לא מדובר בלימוד תיאורטי, אלא בתהליך של הרגשה והתרה ממשי המתרחש תוך כדי לימודו.
ואכן, אם אדם יבדוק את עברו, ויחפש מה הצמיח אותו וכיצד גדל, אולי יוכל לגלות את אותם אירועי מפתח, לא רבים במיוחד, סביבם התגבשה חכמתו.
וכך אני רוצה לחזור אל המיקרו-דיאלוגיה.
שתי תנועות נפש
הנה אירוע. אולי מישהו אמר לי "לא" על דבר שביקשתי, אולי פגשתי אדם שעורר בי קנאה, אולי מחשבה שהתעוררה, אולי מחשבה על מחשבה, אולי תמונה או היתקלות בקצה של שולחן. ומיד צומחת תגובה. לפעמים חיצונית, לפעמים פנימית, ובדרך כלל – גם אם היא חיצונית – בעיקר וקודם כל פנימית.
והנה, את כל התגובות השונות שיכולות להתעורר מול האירוע, אני רוצה לזהות על פי שורשן, ולהבחין בין שתי סוגי תגובות שונות: מצד אחד התגובה ההודפת, המסתדרת, המארגנת, הדואגת – תגובת ההסתדרות, ומנגד תגובת ההכלה הפוגשת, הקשובה ליש. מצד אחד התגובה הנהדפת מעל פני האירוע, נזרקת אל מסלול ההתארגנות המהנדסת, ומצד שני תגובה השוהה ונשענת ומחלחלת אל פנימיות האירוע.
כל אחת מתגובות אלה צומחת משורש אחר. הראשונה משורש אי-אהבה עצמית, והשנייה משורש אהבה עצמית. לא מדובר רק בשורש שהיה בעבר, אלא מכיוון שזה השורש הרי שהוא ממלא את התגובה לכל אורכה בצופו המיוחד, ומעניק לה את משמעותה וטעמה. לתגובה הראשונה אני קורא פשוט "תגובה" ולשנייה תשובה.
שתיהן פועלות בדרך כלל מהר מכדי שנוכל להבחין בפרטיהן, שלא לדבר על החירות המקננת בהן. ולשתיהן השפעה מרחיקת לכת שיותר משהיא קשורה ל"מה" ול"איך", היא קשורה לשורש זה עצמו – האם צמח משורש האהבה על תנאי, או משורש האהבה ללא תנאי.
במובן מסוים כל חוכמתה של התקשורת המשחררת מתנקזת לנקודה זו.
מה בין אי-אהבה עצמית לאהבה על תנאי
ולפני שאני מתעכב על מהות ההבדל בין שתי תנועות הנפש, אני רוצה להעיר על החיבור שאני עושה בין "אי אהבה עצמית" ל"אהבה על תנאי".
לפעמים לא די לומר אי אהבה עצמית, שהרי אי אהבה עצמית היא לא עוד עובדה, אלא מכיוון שהיא מעוגנת בתחושת החטא, היא דוחפת מיד לפעולה, לתיקון, להתמכרות. ועיקר המלכודת לא טמון באי-אהבה, אלא בפיתוי לעשות עמה משהו. פיתוי המתבסס על מחשבת התנאי האומרת: אם רק תעשה כך וכך, תהיה ראוי לאהבה, ויהיה לך מקום בעולם.
לו האדם היה מקשיב לאי אהבתו העצמית, כואב אותה, בוכה אותה, בזה זה היה נגמר. אבל האדם, עוד לא הספיק להרגיש וכבר הוא הודף, מתגונן, מארגן, מסדר, נרתם לפרויקט האהבה על תנאי.
הוא לא יודע את זה, אבל כמובן, זהו פרויקט זה שפוגע בו יותר מכל. זהו פרויקט שמנכיח את ה"אין-מקום", ומגלם את "פעולת-אי-אהבה-עצמית". משמע, במונחי ממשות, אי-אהבה איננה תאור של יחס (של האדם אל המציאות), אלא פעולה החוזרת ומתהווה – זו הדרך שבה אדם לא אוהב את עצמו (כפעולה) ומגרש את עצמו מן העולם: על ידי טרחתו בהתניות האהבה.
או בניסוח אחר: "אהבה עצמית" היא הדבר שנוכח בך בשעה שאתה מפסיק לעשות את פעולת אי האהבה העצמית. ומה שיותר מכל מפתה את האדם לפעולת אי אהבה עצמית הוא מחשבת התנאי המהנדסת.
במקום אחר אני כותב ששורש כל התמכרות הוא בהבחנה בין אני ל"לא-אני", שהוא בבחינת שורש אי-אהבה-עצמית. מדוע? בדיוק בשל אהבה על תנאי שמציעה פתרון: לעבור מאני ללא-אני. לכן כוח המשיכה – ההתמכרות – הנובע מחלוקה זו בין אני, ללא-אני.
דוגמא
אפתח, אם כן, בדוגמא:
הנה אדם שנזכר בשיחה שהייתה לו ובאופן המתנצל שבו ענה לתוקפו. הוא חש נעלב לא רק מתוקפנותו של רעהו, אלא גם מחוסר האונים שביטא בהתנצלותו. הוא היה רוצה להיות מסוגל לענות אחרת, יותר בביטחון עצמי, יותר באהבה עצמית, יותר בתקיפות. לא לתת לאנשים לרמוס אותו כך. הוא מנסה לדמיין את התגובה הראויה, כבר רואה בדמיונו את דמות האדם המגיב נכון, ומתוך כך גם מנסה לחשוב באילו דרכים הוא יכול לחנך את עצמו להיות כזה.
המחשבה הזו לא נותנת לו מנוח. השיחה חוזרת וחיה בדמיונו, ועמה תחושת הכיווץ על המעשה שנעשה לא כראוי והפתרון המציע את עצמו. אני מכנה את המערבולת הזו החוזרת על עצמה ולא משחררת אותו לעיסוקים אחרים בשם "שיחת צל".
הוא לא מודע לכך, אבל בעיסוק זה טמונה עיקר הרמיסה. הוא חושב שהוא מנסה לתקן, (לתקן במחשבתו), אבל באמת הוא חוזר ומנכיח את הרגשת האין-מקום שלו, בפועל מגרש את עצמו מן העולם.
מה שהווה הוא מה שפועל
החוק אומר בפשטות: כשאדם פועל מתוך מנוע אין-מקום הוא שב ומייצר אין מקום. כשאדם פועל מתוך מנוע של אי-אהבה עצמית, הוא שב ומזין את אי-האהבה העצמית. לא המטרה שהוא שם לנגד עיניו, אלא המקום שממנו הוא פועל – שורש העשייה שלו – הוא שעושה את ההבדל. וההפך גם הוא נכון: כשאדם פועל ממקום של אהבה עצמית – אותה הוא מזין.
ומדוע אני אומר בדוגמא זו שהוא פועל מתוך אהבה על תנאי?
זה מתחיל מן המחשבה שדווקא כן יכול להיות לו מקום בעולם – אם יהיה לא הוא.
הרי בזה עיקר הפיתוי – שיש פיתרון והוא בידיו, הוא יכול לשלוט בכך שיאהבו אותו, כל מה שהוא צריך לעשות זה להיות לא הוא.
עבודה זרה
אני קורא לזה עבודה זרה.
הוא מגלם בניסיונו להיות מישהו אחר את אי-אהבתו העצמית. כמובן, זה לא חייב להיות כך, אדם יכול לשאוף לשינוי מתוך אהבה, אבל במקרה הזה, אם להקשיב לממשות שלו – זה מה שקורה – הוא לא אוהב את עצמו, והוא לא אוהב את עצמו בעזרת כל מילה ומשפט שהוא מחליף בינו לבין עצמו, תוך שהוא מעודד את עצמו להיות טוב יותר להבא. כל תיקון שהוא מציע, מבוסס ופועל מתוך הנחה זו.
כמובן, הוא לא חושב שזה מה שהוא עושה, הוא מאמין שהוא מנסה לעשות עצמו יותר טוב – האם זה לא ביטוי לאהבה עצמית? יותר מזה, במקרה המסוים הזה הוא אפילו יכול לזהות שהוא הגיב באופן מתנצל לרעהו, מכיוון שהוא לא אוהב את עצמו את זה בדיוק הוא רוצה לשנות, ומחשבתו מציעה לו דרכים.
הוא חושב שהוא מנסה לעשות עצמו יותר טוב, משמע, הוא התפתה להאמין שאם (תנאי) יהיה יותר טוב יהיה לו מקום בעולם – שבזה זה תלוי, שכך נוצר מקום לאדם.
מן הפרטים לכוליות
אכן, המחשבה כאן מתעתעת. ויש עניין לזהות את "תגובת ההסתדרות" על האנרגיה האופיינית לה כמו גם רמזים שונים של התקיימותה, מעבר לתעתוע של התוכן. מתוך כך יוכל האדם לעשות בחירה חדשה. בחירה שלא תהיה מבוססת רק על ניתוח שכלי, אלא על התרה בפועל.
כל תגובת הסתדרות מניחה שאין לי מקום בעולם ומחוללת גרוש. התוספת – אין לי מקום בצורה זו (כשאני לא מספיק חכם, יפה, רגיש, תקיף וכו'), לא רק שלא מקלה, אלא בסופו של דבר היא תמצית המנגנון המפתה. מתוך כך נרתם האדם לאותה עבודה זרה שבה הוא מנסה להיות בצורה זו. ואגב כך עושה שלו הממשי לא יהיה מקום. כל תגובת הסתדרות יוצרת את ה"דמות", את מבנה ההסתדרות, את התחליף. אלה אמורים לעשות מקום, אבל בפועל, מכיוון שהם פועלו של מנוע ה"אין-מקום", זה מה שהם מחוללים – אין-מקום.
נניח שהוא מגיע למסקנה "אני לא צריך לתת לאנשים לרמוס אותי" האם מחשבה זו עושה מקום או מצמצמת את קיומו? באמת היא עוד איסור שהוא גזר על עצמו, אשר השדר שלו כמו שאתה זה לא טוב. כמו שאתה – ביישן, עדין, לא תקיף – אין לך מקום.
אכן, מי שרמס אותו זה לא רעהו, אלא הוא עצמו.
תשובה
אז מה הוא יכול לעשות במקום זה? מה האופציה האחרת בפני אירוע אשר מצית בכזו עוצמה את עבודת התנאי?
הוא יכול ללמוד להרגיש, להישען על היש, לפגוש, לא להדוף.
להרגיש את חוסר האונים, את גוף הכאב. זה לא דבר תיאורטי שאפשר לדעת אותו, זה משהו המזמין הרגשה. ואם ירגיש, ייתכן שיצנח קומה למטה מזה וירגיש את שכבת ההרגשה שמתחת, ואחרי זו עוד אחת ועוד אחת, עד שיגיע אל המקום שבו הוא פוגש את שורש תגובת ההסתדרות. באותו רגע יוכל לזהות בו גם את נקודת החירות, ומה שפעל אצלו באופן אוטומטי יקבל מחדש את חדוותו. ממקום זה הוא יוכל להניב סוג חדש "תגובה" (שעכשיו היא כבר לא תגובה – היא תשובה), ולהעלות כל הדרך בחזרה אל מקום של הכלה/פגישה, יצירה.
בניסוח אחר: כאשר אדם מסכים להרגיש את הפועם בתוך תגובת ההסתדרות שלו, הוא לומד להבין למה הוא בוחר בה כל פעם מחדש. אין זו רק הבנה שכלית, אלא הוא מבין את הטעם – תרתי משמע. מזהה את מנוע אי האהבה עצמית המפעם בתוך תגובת ההסתדרות. חש בטעם הזה. ומבין את שורש התנועה – כלומר, את הטעם. והטעם הזה, גם אם יש לו כותרת כללית – אי-אהבה-עצמית – בכל זאת הוא אישי לחלוטין. אישי וסודי, ואין איש אחר שיכול להרגיש את "חטאו" האישי, שבשלו הוא נשלח לרצות את עונש האין-מקום.
תחליפים
ההרגשה משאירה אותו בתור מישהו, לא בתור תחליף.
האופן שבו אדם נמנע מהרגשה, וממהר להתארגן מול המציאות (במקום לפגוש אותה) הוא גם האופן שבו מתמלא עולמנו תחליפים.
האם אפשר ללמוד לזהות באופן ישיר איך נראה ומרגיש תחליף?
להתבונן למשל בתמונת פרסומת ולחוש את ה"תחליפיות" כסוג של מרקם אנרגטי הקורן ממנה?
התחליף, או בשמו האחר "מבנה תנאי" באופן טבעי, יוצר באדם הפוגש אותו תגובת הסתדרות חדשה (להבדיל ממפגש עם אדם ממשי שמזמין תשובה). תגובת ההסתדרות מייצרת בתורה עוד תחליף, אשר בתורו מגרה היווצרות של עוד תחליפים וכן הלאה בשרשרת הממלאת את עולמנו בתחליפים. זו הדרך שבה תחליפים מתרבים.
ואיך פוגשים תחליף באופן בריא?
כמו כל אירוע, כמו כל דבר אחר – על ידי שפוגשים. ככלות הכול אף על פי שהתחליף מגרה את תגובת ההסתדרות, בעצם גירוי זה הוא רומז ומזכיר ומזמין מקום של ערנות.
הנני
וכך, על דרך הסיכום, אפשר לומר שמעבר לכל הפרטים, יש עניין לאדם ללמוד את הכוליות של תגובת ההסתדרות מול הכוליות של תשובת המפגש ולחוש את השורש שלהן בעודן קורות. לא רק להיות דמות בתוך הדרמה של התגובה, אלא חוקר הלומד את דרכי התנחלותו במציאות. הכוליות הזו המתגלה מתוך הלימוד של הפרטים, ומתוך המעקב אחר הדוגמאות, כאותו מרכז המגיח מעבר לפרטים, מובילה את האדם אל מחוזות ההתרה.
כשם שיש אבק לשון הרע, כך גם כאן אפשר ללמוד לזהות את הערפל העוטף את תגובת ההסתדרות. כמו למשל עצם הדחף לעשות דבר מה בקשר למשהו, החזרתיות של שיחות צל, ההתקשחות של הגוף, ועוד. כל אלה סימנים שאפשר לתת, רמזים שמזמינים עצירה וחקירה. אבל בסופו של דבר מה שיעשה את ההבדל לא יוכל להיות ברמה הדעתנית, אלא בעצמו יהיה חייב להיות מפגש, ומכאן הדגש על כוליות החוויה.
כשאותו אדם שם לב לכך שהוא אובד בשיחת צל, הוא יכול לעצור, ובמקום להמשיך להתארגן, להסכים להרגיש את מה שיש. באותו רגע,הוא גם יזהה את שורש ה"אין-"מקום", ויבין וירגיש באופן ישיר את מהות העשייה שהיה עסוק בה – בניית "מבנה תנאי". הערנות לכך, היא בו זמנית גם ההשתחררות מן הכורח שבכך.